כאשר אבי היה יורד מהעלייה לתורה, הייתי ניגש אליו ומנשק אותו על לחיו שתי נשיקות, אחת בכל צד. יש מי שירד מקריאת התורה, עטף את ידו בטלית, עבר בין כל המתפללים, לחץ את ידם ומיד נשק את ידו שלו. מי שביקר בבית כנסת של בני העדה המרוקאית לבטח נתקל בתופעה זו. מנהג זה עורר תהיות באשר לתוקפו ההלכתי, והיו שראו בו השפעה צרפתית או ערבית־מוסלמית. רבני מרוקו עסקו בסוגיה בהרחבה, כפי שנפרט להלן.
נישוק העולה לספר התורה היה דבר נהוג במרוקו. אולם רבים תהו האם מנהג זה נוגד את ההלכה, שכן בהגהת הרמ"א לשולחן ערוך (אורח חיים צח, א) נקבע כי אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום. גם חלק מרבני מרוקו חשבו שהמנהג המוכר בעייתי ופסול, ועל כן אין מקום להמשיך אותו בישראל. הבירור ההלכתי בסוגיה זו בקרב רבני מרוקו העלה שאלות בדבר אופן הנישוק בבית הכנסת ושרטט את גבולות המותר והאסור, תוך התייחסות לנורמות שהתפתחו במרוקו ולאחר מכן "יובאו" לישראל.
רק על הידיים
בשנת 1970 נשאל הרב יוסף משאש לעמדתו ביחס למנהג זה. להבנת השואל, מנהג זה היה מנוגד להלכה. אך לדברי הרב משאש, אין להשוות בין נשיקה של הורה לילדיו הקטנים בבית הכנסת – נשיקה המבטאת אהבה וחיבה, ובין נשיקה למי שזה עתה סיים את הקריאה בתורה. הוא מסביר את השוני בין הדברים:
אין הנדון דומה כלל, דקטנים קתני, שהנשיקה אותם היא מאהבה רבה ונמשכת, שעל כל הגה וצפצוף היוצא מפיהם ועל כל חיקוי שמחקים המתפללים בתנועותיהם הוא מעתיר להם חיבוקין ונישוקין, בזה יש איסור במקום השראת השכינה, נוסף על הפרעה בתפילה. אומנם נשיקה של גדולים אינה אלא נשיקה של כבוד, ואינה אלא ארעי, ואינה אלא לשם מצווה של עלייה לתורה שזכה לה העולה, והוי כמנשק חפץ של קדושה (אוצר המכתבים ג, אלף תשפז, עמ' קעא)
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "צריך שהכדורסל שלנו יבוסס בעיקר על השחקן הישראלי של ירושלים"
– על שמונה כוסות: המדור ממליץ על יינות לחג
– הלכה לעולמה המשוררת אביבה סרנה-סגל
לדידו של הרב יוסף משאש, העולה לקרוא בספר התורה הופך מיד לאחר מכן ל"חפץ של קדושה". לפיכך, מי שמנשק את העולה לקריאה בתורה אינו עושה כן בשל חיבתו למתפלל, אלא בשל כבוד התורה. הרב משאש "מכשיר" אפוא את המנהג שנראה לשואל כמנהג פסול, וקובע כי ניתן להמשיך בו.
קרוב משפחתו הרב שלום משאש נדרש לסוגיה בשנת 1981 (שמש ומגן אורח חיים לט, עמ' קיג). בתשובתו הוא תוהה האם כל אותם גדולי הרבנים המרוקאים המצויים בבית הכנסת, שראו את האנשים נוהגים כך ומתנשקים עם העולה לספר תורה, לא הכירו את ההלכה בדבר איסור נישוק קטן המובאת ברמ"א? פשוט הדבר שהכירו הלכה זו, ועם זאת אפשרו את מנהג הנישוק. הרב שלום משאש מבקש אפוא להסיר את הספק שמא מנהג יהודי מרוקו מנוגד להלכה, ומבקש לשמור על כבודם ומעמדם של רבני מרוקו ולמנוע הטלת דופי בהתנהלותם ובדרכם ההלכתית.
הרב שלום משאש אינו רואה בעיה בדרישת שלום או הוראת חיבה וידידות בתוככי בית הכנסת. לטעמו אין בכך מיעוט אהבה לאל. כל שכן בנידון דידן, שגילוי החיבה מופנה למי שזה עתה סיים לקרוא בתורה. גם לגישתו, בדומה לרב יוסף משאש, העולה לספר התורה קולט מקדושת התורה, ומשום כך יש הצדקה לגשת אליו ולנשק את ידיו מתוך כבוד לתורה.
לצד דברי הסנגוריה שלו על קיום המנהג, הרב משאש מסייג את דבריו באשר לאופי הנישוק. למיטב ידיעתו וזכרונו, הוא כותב, לא היה נהוג לנשק על הלחי אלא את הידיים בלבד:
וכפי ידיעתי מימי חורפי, מעולם לא נשק האב לבניו הגדולים וגם הם לא נשקו אותו כי אם דרך כבוד היו מנשקים ידיו, ומבשרי אחזה דמעולם לא הזדמנו לנשק האב כי אם היינו נושקין ידיו.
נראה לשיטתו אפוא שמותר לנשק ידי העולה לספר תורה אך לא לנשקו על הלחי, כפי שפשט בכמה מקומות במרוקו ובישראל.
בסיכומם של דברים נראה שגישת הרבנים יוסף ושלום משאש היא שהיורד מקריאה בספר התורה אומר כביכול לציבור המתפללים: התורה הזו שבה קראתי כעת היא שלי ושלכם, והנגיעה שלי בה מאצילה עליי את הברכה שבתורה. מיד לאחר קריאת התורה אני "יורד לעם" ומוריד להם את השפע. גם המתפלל מצידו מעוניין במגע עם העולה לתורה שהוא בבחינת "חפץ של קדושה". זהו חיבור של קדושה, הבא לידי ביטוי במגע.
ירידת הדורות
הרב יצחק חזן (שו"ת יחוה דעת ג, ה, עמ' ט) מביא בתשובתו על מנהג זה את עמדתם של שני פוסקים בני העדה העיראקית, כף החיים ובן איש חי, המסכימים עם עמדת הרמ"א ביחס לקטנים. עם זאת, הם מתירים לנשק בבית הכנסת ידי תלמיד חכם או אדם אחר שחייבים בכבודם, משום שיש בכך כבוד המקום.
בנוסף הוא מביא עמדתו של פוסק מרוקאי בן דורו, הרב ברוך רפאל טולידאנו, מחבר "קיצור שולחן ערוך", המצדד בעמדת הרמ"א וכותב:
מותר לנשק ידי תלמידי חכמים וידי אביו או רבו ברדתם מעליית ספר תורה, שיש בזה מצווה לכבד התורה ולכבד הוריו, ויש כבוד המקום בזה (קיצור שולחן ערוך א, קלו, סעיף ד, עמ' 292).
לדברי הרב חזן, המתבסס על הפוסקים שהביא בתשובתו, מותר לנשק בבית הכנסת אך ורק ידי תלמידי חכמים וקרובים שחייב בכבודם מצד הדין, אך לא אדם אחר. כמו כן, חל איסור לנשק את הפנים כפי שפשט בכמה מקומות. לטעמו זהו מנהג רע מאוד ויש לאוסרו.
על פי זיכרונו, בכפרים במרוקו מעולם לא נהגו לנשק זה את זה על הפנים – לא בתוך בית הכנסת בגמר הקריאה בתורה, ולא מחוץ לבית הכנסת עם גמר התפילה. מנהג זה פשט בערים הגדולות כגון קזבלנקה, שם היו נוהגים לנשק בפנים גם בירידה מהעלייה לתורה וגם ביציאה מבית הכנסת (ייתכן שמדובר בהשפעה צרפתית, שכידוע הייתה גדולה בערים יותר מבכפרים). משמע, זוהי הנהגה שנתחדשה ולא הייתה קיימת מימים ימימה בקרב יהדות מרוקו.
הרב יהושע מאמאן מתחקה בתשובתו בנושא, משנת 1984, אחר התפתחות המנהג במרוקו. הוא מזכיר את עמדתו של הרב עובדיה יוסף, שקרא לבטל את המנהג ואסר נישוק לכל מי שאינו חייב בכבודו, ולאחר מכן מחלק בין שתי תקופות שונות במנהג:
ועל שאלתך אם כן איך המנהג אצלנו במרוקו, אני אומר לעניות דעתי נראה פשוט שגם אצלנו כך היה בדורות הראשונים כמלאכים, שמנשק רק ידי הרב או האבא או הקרובים שחייב בכבודם מן הדין, וכמו שהיה נהוג בבגדאד וכמ"ש רבנו בן איש חי… אלא שלדאבוננו הרב במשך הזמן אחסורי דרי (=נחסרו הדורות וירדה ידיעת התורה שלהם) כידוע בכמה דברים, ובזה אשתרבובי אשתרבוב ונחיתו עד שהגיע למצב כזה ללחוץ יד כל הקהל או מתנשק עם איזה יחידים עדי הגיעו למקומו, ופשוט שמיחו בהם אז בהתחלת הדבר הזה ולא קיבלו מהם, או שמא ידעו שאינם מקבלים מהם ומפני כך לא עמדו כל כך על זה, או שמא לא איסתייעא מילתא להוציא ההלכה לפועל כידוע (שו"ת עמק יהושע חלק ג, אורח חיים יח, עמ' כו).
הרב מאמאן קושר בין המצב הרוחני־דתי של יהודי מרוקו ובין התפתחות המנהג. תחילה הוא מתייחס לתקופה קודמת ומתוקנת יותר ביהדות מרוקו ("בדורות הראשונים כמלאכים"), אז נהגו לנשק רק את ידי אביו, רבו או מי שחייב בכבודם מן הדין. התקופה השנייה שהוא מזכיר מאוחרת בזמן, ומתוארת כתקופה פחות איתנה מבחינה דתית ורוחנית. בתקופה זו התפתח במרוקו המנהג שבו המתפללים נישקו את העולה לספר תורה עם גמר הקריאה.
למנהג חדש זה הרב מאמאן מתנגד בכל תוקף. לטעמו, מנהג יהודי מרוקו המקורי והנכון מבחינה הלכתית אינו מתיר נישוק עולה לספר תורה סתם כך, למעט מי שחייבים בכבודם מצד הדין כאביו ורבו. עם זאת, הרב מאמאן מבקש להבהיר כי מקרה זה שבו התפשט במרוקו מנהג פסול בניגוד לעמדת הרבנים, אינו מלמד על הכלל. וכך הוא מתאר את ההנהגה הרבנית במרוקו:
כי ב"ה מדינת מארוקו הייתה מדינת חכמים וסופרים, נגידים וגדולי תורה ויראה טהורה, וכל ענייני הלכה היו מאוששים על אדני פז, ומלבד זה הרבנים הגדולים שהיו בכל דור ודור עמדו ותקנו כמה תקנות ברוח מבינתם בכל השטחים כידוע.
לדבריו, ביודענו את גדולת הרבנים בדורות עברו, ברור שהם מעולם לא היו מרשים לציבור לנהוג נגד ההלכה. ואם לא מצאנו בכתביהם שום התייחסות לענייני נשיקות אלה, מכאן שהם מעולם לא נזקקו למחות על כך, ומשמע שהציבור לא היה עושה כן.
התנגדותו של הרב עובדיה למנהג זה אינה חידוש מבחינת הרב מאמאן, אלא רק מחזקת את עמדתו בוויכוח הרבני הפנים־מרוקאי. לכן, מצד הרב מאמאן אין מדובר בקבלת עמדת הרב עובדיה בניגוד לעמדת רבני מרוקו. לתפיסתו, עוד קודם קביעת הרב עובדיה שיש לבטל המנהג בישראל, החזיקו בדעה זו חלק מרבני מרוקו.
מפני דרכי שלום
הרב יוסף שרביט נשאל אף הוא על מנהג זה, בשנת 1992 (שו"ת ארחות יושר ג, אורח חיים ז, עמ' י). בתחילת תשובתו הוא מביא את עמדת הבן איש חי, שלפיה העולה לספר תורה בירידתו מן התיבה מנשק ידי רבו ואביו ושאר אלה שחייב בכבודם מן הדין, וזאת משום שהנישוק הוא לכבוד ה' יתברך שציווה אותנו על כבודם. קרובים אחרים, שאינו חייב בכבודם מן הדין, לא ינשקם בבית הכנסת.
נראה כי עמדתו ההלכתית של הרב שרביט בסוגיה היא כזו: אם היינו דנים על פי שורת הדין, סביר שהיינו מגיעים לעמדה האוסרת נישוק העולה לספר התורה. אבל השיקול של "מפני דרכי שלום" גובר על חלק מהטיעונים ההלכתיים. להבנתו, בקהילה מרוקאית מי שיימנע מן הנוהג המקובל מתוך צדקנות יתרה, יפגע בשלום ובאחווה בין חברי הקהילה. זה כשלעצמו טעם לנשק את מי שיורד מהתיבה לאחר שעלה לתורה. נמצא אם כך כי בכל מקום שקיים מנהג רווח ומקובל לנשק את העולה לספר תורה, יש לאפשר זאת ולנהוג כך "מפני דרכי שלום", שכן ההימנעות עלולה לגרום לעלבון לעולה לתורה. זהו נימוק שונה מטעמים אחרים שהבאנו, דוגמת כבוד התורה.
מעיון בתשובות הרבנים אנו עדים למאבק על זכות קיומו של המנהג בישראל. האתגר היה כפול. לא די בכך שישנם פוסקים בישראל המתנגדים למנהג, אלא אף בקרב רבני מרוקו אין תמימות דעים באשר לתוקפו של המנהג והאם הוא בבחינת "מנהג מרוקו". הרבנים מציגים גישות שונות ביחס למנהג, ואין הכרעה ברורה האם מנהג זה תואם את ההלכה וראוי להמשיך ולקיימו, או שמא יש להמשיך לקיימו גם אם אינו כהלכה, "מפני דרכי שלום". ואולי זהו מנהג המנוגד להלכה, ועל כן חובה היה לזנוח אותו כבר במרוקו ולא ראוי "לייבא" אותו לישראל.
