כשר או טרף? טמא או טהור? חזרה אל בית המדרש התנאי

ספרו החדש של פרופ' משה הלברטל פותח עידן חדש בחקר ההלכה. לפי המסורת הרבנית טקסטים תַּנָאִיים, כגון המשנה והתוספתא, מתפרשים לאור המסורת התלמודית הרב־דורית; לפיכך דברי המשנה משובצים בתבניות הקבועות של עקרונות תלמודיים בתר־תנאיים. הלברטל מבקש לשוב אל הטקסט התנאי ולפרשו באופן עצמאי ובלתי תלוי במסורת הפרשנית. הוא מתפקד כארכיאולוג של הטקסט. ספרו המהפכני מעביר אותנו במנהרת הזמן למאה הראשונה לספירה, לדור הראשון של התנאים, ולמאה השלישית לספירה, תחילת העידן האמוראי בבבל.

הלברטל מושיב אותנו בישיבות בבל ומאפשר לנו ליטול חלק פעיל בדיונים הראשוניים על פרשנות ספרות התנאים. כך אנו יכולים לראות בצורה מיטבית את תמונת ההלכה, טרם אמרו האמוראים את דברם. בשונה מהמחקר האקדמי המקובל, הניתוח הארכיאולוגי של הלברטל אינו ממוקד בחקר הטקסט או בפילולוגיה שלו; הוא מתמקד במשמעות הטקסטים התנאיים, ומציע להם ניתוח מסדר שני.

הסוגיות שבהן עוסק הספר הן חשובות ויסודיות, והשפעתן על עולם ההלכה דרמטית. הלברטל אינו מסתפק בישיבה פסיבית בבית המדרש הבבלי, אלא מציע אלטרנטיבות פרשניות מזהירות ומנומקות, המותירות תמיהה מדוע הן לא נבחרו כפרשנות מועדפת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הנשיקה שהלכה לאיבוד: מסע בעקבות פולמוס דתי
– מדוע עולים מברית-המועצות נאלצים להוכיח את יהדותם?
– הנשיקה שהלכה לאיבוד: מסע בעקבות פולמוס דתי

ידיעה מוגבלת

ההלכה משתיתה את מכלול הנורמות שהיא משגירה על עובדות המציאות, ולכן היא תלוית מציאות. אלא שידיעותיו של האדם על המציאות הן מוגבלות, וישנם פערים משמעותיים בין הידע שלו ובין המציאות. מרחב פערים זה הוא מרחב הספק, שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות האנושית. עניינו המרכזי של הספר הוא ניסיון לגבש ולהבין את כללי ההתמודדות התנאית עם מצבי ספק. הפרויקט שהלברטל נטל על עצמו מתממש בתהליך אינדוקטיבי קפדני, ומסקנותיו נובעות ממכלול ההתייחסויות ביחס למצבי אי־ודאות במשנה ובתוספתא.

הספר מתאפיין במעברים חוזרים ונשנים מדיון מסֵדר ראשון, היינו, ניתוח מפורט של כללי הכרעות הספק בסוגיות השונות, לדיון מסדר שני, העוסק בשאלות מרתקות מתחום הפילוסופיה של ההלכה והמטא־הלכה. הדיון מהסדר השני עוסק בשאלות כגון: מה הייתה ההתייחסות ההלכתית למצבי ספק בתקופה שקדמה למשנה ולתוספתא? מדוע העיסוק האינטנסיבי במצבי ספק התפתח רק בשלב הכתיבה התנאית? מדוע דיון בכללי ההכרעה החלים על הספק מחייב רזולוציות כה גבוהות ודיפרנציאליות בין תחומי ההלכה השונים? מהו טיבו ואופיו של העולם הדתי שדיני הכרעת הספקות מבקשים לייסד? מהם היעדים שביקשו התנאים להשיג באמצעות כללי ההכרעה שנבחרו על ידם? האם כללי ההתמודדות עם מצבי אי־ודאות הם טכניקה או מהות?

עיסוק זה בסדר השני הוא עיקר פריצת הדרך של הספר והוא, כשלעצמו, מקנה לו מעמד יוצא דופן.

אימת החטא

המציאות רוויה בספקות על כל צעד ושעל. כל פסיעה ברחוב עלולה להתברר כחשיפה לטמא־מת, כל מאכל עלול להתברר כלא כשר, כל זיווג עלול להתברר כאיסורי חיתון וכיוצא באלה. המצב ההלכתי שלפיו אדם חייב בדין גם אם היה שוגג, עלול להוביל את המאמין לשיתוק מוחלט. לכן, סוגיית אי־הוודאות מפגישה אותנו עם אחת משאלות היסוד בפילוסופיה של ההלכה: מה טיבו של העולם שההלכה מבקשת לכונן? האם נגזר על האדם המאמין לחיות בבידוד חברתי וסביבתי כדי להימנע מכל עבירה, כולל עבירה בשוגג?

אכן, יש שפירשו כך את עולם ההלכה, ובמובנים מסוימים ישנם גם כיום זרמים שנוהגים ברוח זאת. הלברטל מנתח כתבים של כתות מדבר יהודה וכן מקורות נוספים, כגון איגרתו של אַרִיסְטֵיאַס, ומזהה בהם מגמת חיים מעין זאת. מכאן הוא מסיק שייתכן שזאת הייתה מציאות החיים הדתיים טרם הגיבוש התנאי של כללי ההתמודדות עם מצבי אי־ודאות. לפיכך הוא מניח שכל פרויקט המיסוד התנאי של כללי התמודדות עם מצבי ספק, נועד, בראש ובראשונה, לאפשר למאמין לחיות בתוך המציאות הריאלית ללא אימת החטא.

מיסוד הכללים לא נועד אפוא להתמודד רק עם בעיות מקומיות של מצבי ספק, יש לו מטרה נשגבה יותר: מניעת הגליית המאמין מהחיים עצמם. תֵּמָה זאת היא מהפכה מחשבתית של ממש. היא מסיטה את המיקוד בסוגיית הספקות מעיסוק טכני־הלכתי גרידא, לעיסוק בשאלת יישום ההלכה בעולם החיים הממשי.

בעולם הלמדני מקובל לטעון שאסכולת בריסק עוסקת בשאלות מסדר ראשון, היינו, מה כתוב בדף הגמרא; לעומתה, אסכולת הרב שמעון שקופ עוסקת בשאלות מהסדר השני, לא בשאלה מה כתוב אלא למה כתוב. אם נזדקק להבחנה זאת לצורכי מיפוי הספרות התורנית הנודעת ביותר בסוגיות הספקות, נאמר כך: הספרים "קונטרס הספקות" ו"שב שמעתתא" הם יצירות פאר שעניינם הבנת כללי הספק בתפקודם בסדר ראשון. יצירתו המונומנטלית של הרב שקופ "שערי ישר" מניחה את כללי הספק כעובדה נתונה, אולם בהבדל מקונטרס הספקות והשב שמעתתא, ר' שמעון שקופ מארגן את כללי הספקות בארגון פנימי ובהיררכיה המוּנעת משיקולים מטא־הלכתיים מסדר שני. יצירתו של הלברטל צועדת צעד נוסף: היא מנמקת את עצם הצורך האפריורי בכללי ספק בשיקולים מטא־הלכתיים. כן היא מצביעה על אופציית גיבוש כללים שונה מקורפוס הכללים הקיימים, תוך השתתתם על ספרות התנאים ועל אדנים מטא־הלכתיים, כגון אשם ואחריות.

ברוח זאת יש גם להבין מה ראוי להיחשב כ"ספק", שאותו יש לפתור. יש להבחין בין "ספק" ובין "חשש". הספק הוא מציאות של אי־ודאות, שאדם סביר, באותן נסיבות, היה מזהה כספק; החשש הוא מציאות מדומיינת סובייקטיבית, שבה אין כל ספק אמיתי, אך המאמין הקונקרטי מייצר חששות ספקולטיביים. הזרם המרכזי בהלכה דוחה בשתי ידיים את עולם החששות. לו הייתה הכרה בעולם החששות, העולם ההלכתי, והריאלי בעקבותיו, היה קורס.

חז"ל היטיבו לבטא רעיון זה במשנה בפסחים (ט, א), "אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן, מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף". המינוח "אין לדבר סוף" אינו טיעון טכני אלא מהותי. ההלכה נועדה לחול בתוך עולמו הריאלי של המאמין, ולא להוות עולם העומד בפני עצמו והממיר את העולם המעשי. היא מערכת ההפעלה של החיים, ולא החיים כשלעצמם.

הצעה מהפכנית

כדי להציג קורטוב מתרומת הספר, אני מבקש ליצור מפגש בין אחד מרעיונותיו של הלברטל ובין דיונים מרכזיים בספרות האחרונים ובפוסקים.

ידועה הברייתא (כתובות טו, א): "תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה (=כשרה) ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח, ספיקו אסור. ובנמצא, הלך אחר הרוב". הברייתא מבחינה בין ספקו של הקונה מאחת החנויות, שלגביו נאמר שספקו אסור, ובין מי שמצא את הבשר מחוץ לחנויות, שספקו הותר. הקושי ברור: מדובר במציאות שבה 90% מהחנויות בעיר מוכרות בשר כשר, ואם כן, מדוע לא נחיל את דין הרוב גם על הקונה שאינו זוכר היכן קנה?

בספרות התנאים אין כל הסבר או הנמקה לתוצאה השונה. עניין זה נדון לראשונה בבתי המדרש האמוראיים. הם הבחינו בין המקרים בהתאם למקום הפיזי שבו נוצר הספק ביחס לכשרות הבשר. אצל מוצא הבשר נוצר הספק מחוץ לחנויות, ולכן הוחל לגביו הכלל "כל מה שפרש, פרש מהרוב". ואילו אצל קונה הבשר הספק התעורר בחנות עצמה. החנות היא מקום קביעותו של הבשר, שכלל לא פרש. לכן החילו לגביו דוקטרינה חדשה שנוסחה בכלל: "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי". היינו, ללא קשר לשאלה מהו הרוב, יחול פה ספק שקול, ובהתאם לכלל שכל ספק תורה לחומרה, הבשר יהיה אסור.

החידוש של דוקטרינת הקבוע הוצמד לדרשה מהתורה ונחשב כגזירת הכתוב. החלתה ותחולתה של דוקטרינה זאת על מכלול המצבים נתקלה בקשיים מרובים, ויצרה אין ספור מחלוקות בראשונים ובאחרונים. אמחיש זאת במקרה נדיר שהתרחש בקהילת וילנה (תשובת גאונים בתראי סימן ה): שוחט שחט שבע בהמות, ולאחר השחיטה מכר חצי בהמה. לאחר המכירה התברר שאחת הבהמות, שלא ניתן לזהותה, היא טריפה. לפי כללי ההלכה, מחצית הבהמה שכבר פרשה מהחנות, תהיה כשרה מדין פרישה מהרוב הכשר. חציה השני של הבהמה שנותר בחנות, מכוח דוקטרינת הקבוע, יהיה טרף. והנה הגענו לתוצאה אבסורדית שאותה בהמה חציה כשר וחציה טרף!

סיעה של פוסקים נקטו במהלכים יצירתיים כדי להחיל דין זהה על שני החצאים, כל זאת בהסתמך על עיקרון שקבע הט"ז (יורה דעה קי, ה) שלא ייתכן שבגוף אחד חלק אחד יהיה כשר וחלק אחר טרף. בעל "פרי חדש" חולק וטוען שפסיקה סותרת ביחס לשני חצאי בהמה היא מנהג פשוט, "ומי שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר". עקרון האחידות ההלכתית של הט"ז נעוץ במוטיבציה ל"אסתטיקה הלכתית". ברם, הפרי חדש צודק בטענתו שכל העוסק בדיני איסור והיתר יודע כי אסתטיקה מעין זאת לא קיימת. לדוקטרינת הקבוע ישנה תרומה מכרעת לאי־קיומה של אסתטיקה זאת. הכנסת כלל שרירותי כגזירת הכתוב למארג כללים רציונליים, דומה למי שינסה לפתור בעיה מתמטית תוך כפיפות ל"גזירת הכתוב" שמצווה עליו להחליף ספרות לפי עיקרון שרירותי.

הלברטל מבקש להצטרף לדיון הבבלי ולמנוע את היווצרותה של דוקטרינת הקבוע, ומשבאה לעולם – לצמצמה. לטענתו, קיימת הבחנה אחרת, מהותית ועקרונית יותר, הנסמכת על התוספתא. בתוספתא (דמאי, פ"ד, ו־י) יש מקרה מקביל לסיפור תשע החנויות. הברייתא שצוטטה בבבלי מבחינה בין מוצא בשר לקונה בשר. התוספתא, לעומת זאת, עושה הבחנה בין קונה בשר מאדם פרטי לבין קונה בשר בשוק. הבחנת התוספתא מיוסדת על ההבדל בין מצב שבו לאדם המסתפק לא הייתה דרך כלשהי לפתרון הספק – זאת מכיוון שקנייה בשוק מאופיינת כמקום שהמוכרים אינם יודעים לזהות את מקור מרכולתם. בניגוד לכך, אדם יכול היה בנקל למנוע את הספק במצב שבו הוא קונה מאדם פרטי.

ההבחנה של הלברטל, בין מצב שבו הספק יכול להתברר ובין מצב שבו לא ניתן להתיר את הספק, מייתרת את הצורך בדוקטרינת הקבוע הבלתי־רציונלית. כנגדה היא מציבה הבחנה רציונלית וערכית, לפיה דיני הספק משרתים את מי שלא היה אשם בהתנהגותו. לו הבחנה זאת הייתה מתקבלת, האנומליה בספקם של אנשי וילנה לא הייתה באה לעולם. האסתטיקה הפסיקתית וההלכתית שהט"ז חתר אליה הייתה מושגת מאליה, מעצם קיומם של כללים רציונליים הניזונים מעקרונות מטא־הלכתיים. ה"פרי חדש" השלים עם אנומליות בפסיקה, אך הלברטל, בהסתמך על מקור תנאי, חותר למנוע אותן עוד בטרם היווצרותן.

הצעתו של הלברטל היא מהפכנית ביותר ונותנת מענה לבעיות רבות המצויות בספרות הראשונים והאחרונים בדין קבוע. הספר לא בא לערער על כללי הפסיקה, אלא קורא לצמצם את הדוקטרינה ככל הניתן, ולבכר על פניה את ההבחנה הערכית של התוספתא. בנוסף, הספר חותר לפירוש כללי הספק לאורם של עקרונות־על. הצעה זאת הינה חלק מחדשנותו הכללית של הספר, המזהה את דיני הספק בהלכה ככלי אפקטיבי ומרכזי למימוש מדיניות הלכתית רצויה.

הולדת הספק
ההתמודדות עם אי־ודאות בספרות התנאים
משה הלברטל
מאגנס, 2020, 264 עמ'