יציאת מצרים היא הסיפור המארגן של העם היהודי. היא חוזרת כהד המלווה אותנו בשבתות ובחגים, והיא ההנמקה לשורה ארוכה של מצוות המשולבות בשגרה ההלכתית שאנו מקיימים. אירועים היסטוריים אחרים, לא פחות חשובים, לא זכו למעמד הזה. כך, למשל, ההתגלות בהר סיני, וכן מתן התורה וכריתת הברית שבאו בעקבותיה. כך גם חציית הירדן בעת הכניסה לארץ, או בניית בית הבחירה בירושלים. יציאת מצרים מאפילה על כל אלה, והוכתרה כרגע המכונן של עם ישראל. מה יש בו באירוע זה שהעניק לו את מעמד הבכורה?
התשובות לשאלה זו עשויות להסתעף למספר כיוונים. אחד מהם הוא רצף הניסים הכרוכים ביציאת מצרים, החל מהפיכת מי היאור לדם, וכלה בהורדת המן או בעמוד הענן המנחה את הדרך ביום ובעמוד האש המאיר את אפלת הלילה. בתווך מצויה חציית ים סוף, שבה המים עומדים כחומה מימינם ומשמאלם של ישראל, שעה שחיל פרעה על רכבו ופרשיו טובעים בים.
רצוא ושוב
מעשה בקיעת הים לשניים נחתם בתיאור האמונה שניטעה בלב העם לנוכח הנס הגדול: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא), והוא משמש הזדמנות לתהות על הקשר בין הנס ובין המשמעות הדתית שהוא מחולל.
פרק יד בספר שמות נחלק לשני צירים: האחד עוסק בצבא מצרים, השני במחנה בני ישראל. ביחס לשני צירים אלה מציין הכתוב את הציפייה להשפעת הנס על ההכרה בגדולתו של ה'. בנוגע למצרים נאמר: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (פסוק ד). ההכרה בכבוד ה' והידיעה אותו שבות ומופיעות בהמשך: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (יז־יח).
מנגד, בכל הקשור לבני ישראל אנו מוצאים את היראה והאמונה. היראה משמשת כיסוד מארגן לפרק כולו. הוא פותח באימה המתעוררת בקרב העם לנוכח צבא מצרים הדולק אחריהם: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (י), ומסתיים ברושם האדיר שהותיר הנס על בני ישראל: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה'" (פסוק לא).
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המוטציה הישראלית: יותר פייק מאמת
– בקשה לפסילה: שופטת שלום פעלה לכאורה בניגוד עניינים
– בדירה אחת: אני והסבתא
זאת ועוד, במספר פסוקים כורכת לשון הכתובים בין היראה ובין ראיית מעשיו של הקב"ה. כך לדוגמה בפסוק יג: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם". הפועל רא"ה, המשמש כמילה מנחה בפסוקים, מוליד את האמונה, וזו חותמת את הפרק כולו ומכנסת את מעשה בקיעת הים, טביעתם של מצרים וחציית ישראל בחרבה, לרגש דתי מזוקק: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
פרק יד מעמיד אם כך בפנינו שתי התייחסויות שונות של האדם אל הא־לוהים. מחד הידיעה והכבוד, מאידך היראה והאמונה. הידיעה נשענת על האמת הוודאית ומכאן עמידתה האיתנה, שכן מרגע שנולדת ההבנה היונקת מן העובדות קשה לשוב אחור אל ערפל התודעה שהיה קיים קודם לכן. במובנים רבים, הידיעה היא מצב שהגיע לכלל הבשלתו הסופית.
כמה רחוקה מכך האמונה, היודעת עליות ומורדות, מתלקחת ודועכת לפרקים. אין המחשה טובה יותר למצבה המתעתע של האמונה מהתנהלותם של בני ישראל לנוכח הניסים שחולל הקב"ה במדבר: רצוא ושוב בין פסגות דתיות ובין ייאוש עמוק ורצון לשוב מצרימה. תמציתה של הטלטלה הזאת קיימת בפסוקים י־יא, המתארים את צעקת בני ישראל לה' בשעה שהם כלואים בין צבא פרעה הסוגר עליהם ובין גלי הים, ומיד לאחר מכן את כפירתם במהלך הא־לוהי של הוצאתם ממצרים באותות ובמופתים.
כוחו החינוכי של הנס
הפנייה אל הקב"ה הייתה ברירת המחדל המיידית של העם העומד על שפת המים, והיא מציפה את השאלה האם האמונה נולדה בעקבות נס ההצלה או שהיא הייתה קיימת לפני כן. מנגד, הדברים הקשים שהטיחו בני ישראל במשה מעוררים תמיהה בדבר זכותם לישועה הניסית מיד ה'.
שתי קושיות אלה מקבלות מענה במדרש הבא:
שמעיה אומר, כדַי היא האמנה שהאמין בי אברהם אביהם שאקרע להם את הים, שנאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". אבטליון אומר, כדַי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים, שנאמר ויאמן העם וישמעו וגו' (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי פרשה ג).
לשיטתו של שמעיה, לא זכותם של בני ישראל היא שעמדה להם בשעת צרה אלא זכות אבות; במקרה זה אמונתו של אברהם. במדרשים נוספים מעשיהן של דמויות אחרות, דוגמת יעקב או משה, הם שעומדים לישראל (שמות רבה בשלח כא). על פי עמדתו של אבטליון, לעומת זאת, אמונתם של בני ישראל היא שאפשרה את הנס הגדול של קריעת הים.
אלא שאליה וקוץ בה. הפסוק המשמש עוגן למדרשו של אבטליון איננו מופיע בפרק יד עצמו אלא בפעם הראשונה שאהרן פונה אל העם ובפיו בשורת הגאולה, שעה שלצדו משה המתקף את דבריו באותות ששם בידו הקב"ה. כך נוצר דמיון בין שתי הגישות, התרות אחר ההצדקה מחוץ לגבולות הפרק. דמיון נוסף בין שני המדרשים קשור לתובנת העומק בדבר הנס כאמצעי חינוכי, שכן התנאי להופעתו הוא המעשה או האמונה הראויים.
הצד השני של מטבע זו היא פשט הפסוקים. כאן הנס איננו נוצר כתוצאה מן האמונה אלא מחולל אותה: ביטחון העם בה' ובמשה הוא התוצאה הישירה של קריעת ים סוף. כוחו החינוכי של הנס בא לו מהחריגה מגבולות הטבע ומפריעת גבולותיו. אלה מייצרות ודאות בדבר נוכחותו של הקב"ה וסגולותיו – ודאות המצילה את האמונה משבריריותה ומאפשרת לה לנוח, ולו לזמן קצר, על אדני הידיעה.
תניה רגב היא טוענת רבנית, מפתחת תוכן ומלווה קהילות בארגון מיתרים.
