תפילין תמורת פרוסת לחם: קדושת החיים גם בשואה

התגובה היהודית לרדיפותיו של הצורר הנאצי בתקופת השואה הייתה בעלת פנים רבות, נסתרות וגלויות. היא כללה לא רק התנגדות פיזית שמגמתה להפר את עצת האויב, אלא יציקת משמעות דתית במצוות השעה: "קידוש החיים", כביטויו הידוע של הרב יצחק ניסנבוים, נשיא המזרחי בפולין.

על פי חוקר השואה פרופ' ישראל גוטמן, ששהה בגטו ורשה באותם ימים שבהם נטבע הביטוי, המונח "קידוש החיים" קנה מקום נכבד בהיסטוריוגרפיה של התגובה היהודית לשואה. לדבריו, מושג זה "נועד לציין את הקו המנחה שהדריך את הציבור היהודי בתקופת מבחן בשואה, לעומת 'קידוש השם' שהיה הציווי המקובל בעבר".
במאמרו המכונן "קידוש החיים בתוך החורבן", הסביר חוקר השואה ד"ר שאול אש כי מונח זה כוון במקרים רבים "לחיים יהודיים, איש איש לפי הבנתו את המושג הזה. רצון זה לקיים חיים שיהא בהם צביון יהודי, למרות הגזירות ובתוך כל הסייגים, ניכר בכל חוגי הציבור היהודי". מכאן המסקנה המעשית כי קידוש החיים הוא "הרצון לקיים חיים שיהא בהם צביון יהודי, למרות כל הגזירות ובתוך כל הסייגים".

במאמר זה אני מבקש להתמקד בספרו הנפוץ מאוד של אלי ויזל, "הלילה", שהיה זה מכבר לספר מפתח ברחבי העולם כולו לידיעת, הכרת ולימוד השואה, ולהביא ממנו שלוש דוגמאות לקידוש החיים: באופן קבוצתי, באופן יחידאי ובאופן אישי.

תפילה המונית באושוויץ

ויזל, יליד 1928, גדל בעיר סיגט שבמחוז מרמורש (היום ברומניה), אזור שהתגוררה בו אוכלוסייה יהודית גדולה. לאחר כיבושה על ידי הנאצים באפריל 1944, נשלחו יהודי העיר לאושוויץ. ויזל הנער נשלח לעבודת פרך במחנה בּוּנַה, שכונה גם "אושוויץ 3".

"קידוש החיים" הוא מושג הנושא בתוכו משמעות מעשית ויישומית. עצם קבלת ההחלטה להילחם על המשך קיום אורח חיים בעל צביון וייחוד יהודיים, הייתה חלק ממאבק רחב על עצם הקיום הפיזי, וזאת חרף מעשי השמדה המוניים וגזירות קשות נגד חיים יהודיים. מאליו מובן שאורח חיים זה במסגרת קבוצתית, ולא רק על ידי היחיד – הוא עניין קשה ומחייב הסכמה של כל הקבוצה, קטנה או גדולה, ככל שתהיה.

בספרו "הלילה" (הוצאת ידיעות אחרונות) מתאר אלי ויזל כמה אירועים שהיה בהם משום "קידוש החיים" באופן קבוצתי. כך מסופר בפתיחת הפרק החמישי של הספר, בתרגומו של חיים גורי:

הקיץ קרב לקיצו. תמה השנה היהודית.

ערב ראש השנה, יום אחרון לשנה המקוללת, המחנה כולו מחושמל, כל לב – גדוש מתח. למרות הכל שונה יום זה מכל הימים. היום האחרון בשנה, המילה 'אחרון' נשמעה מוזרה מאד, האמנם יום אחרון הוא.

חילקו לנו את ארוחת הערב, מרק סמיך, אך איש לא נגע בו. רצינו להמתין עד תום התפילה. על מגרש המפקדים, מוקפי גדרות מחושמלות, התאספו אלפי יהודים מחרישים, ופניהם חרבות.

ירד הלילה. מכל הבלוקים זרמו האסירים, כשהם מוכשרים, לפתע, לנצח את הזמן והמרחב, לכוף עליהם את רצונם. "מה אתה אלוהים", אמרתי בלבי, "לעומת המון נוגה זה, הבא להריע באוזניך את אמונתו בך, את חרונו, את מריו? מהי גדולתך, אדון עולם, מול רפיון זה, מול הכיליון, מול הרקב? על מה ולמה תבהיל את ליבם החולה, את גופם המשול כחרס הנשבר?"

עשרת אלפים איש באו להתפלל תפילת החג, מפקדי בלוקים, 'קאפוס', באי כוח המוות.

"ברכו את ה' המבורך!" קורא החזן. נדמה לי כי שומע אני את קול הרוח.

"ברוך ה' המבורך לעולם ועד!".

אלפי פיות חזרו על מילות התפילה, נעים ושחים כאילנות בסופה.

האם התקיימה התפילה ההמונית במחנה בעבודה הנאצי, או שהתיאור כולו הוא פרי הדמיון? במשך השנים שחלפו מאז כתיבת הספר "הלילה" ועד פטירתו התעקש ויזל להדגיש כי הספר מדויק עד אחרון הפרטים שנמסרו בו. לקוראים שכתבו לו כי קראו את "הרומן 'הלילה'", הוא השיב בדרך כלל במשפט אחד: "הספר אינו רומן אלא תיעוד מדויק למה שהיה".

חלק מתיאוריו של ויזל להתרחשויות במחנה בונה זכו לתגובתו של הרב דב אדלשטיין, שהיה אף הוא באותה עת במחנה. הרב אדלשטיין אישר את העדות המפורטת של ויזל על תליית שלושה יהודים – שני מבוגרים וילד – אירוע שרבים התקשו להאמין שהתרחש ושללו את אמינות התיאור.

שונה מכך היה יחסו של אדלשטיין לתפילה ההמונית. בשיחה שקיים איתו שחר אילן ופורסמה ב"הארץ", נאמר כי הוא "מערער בתוקף על סצנת התפילה ועל האפשרות שעשרת אלפים איש יתכנסו באושוויץ בגלוי ויקיימו תפילה אסורה. כינוס כזה, הוא אומר, 'אפילו הדמיון לא יכול להמציא. אני מתפלא מה קרה לוויזל שכתב את זה. זה פשוט הזוי. הוא חלם בחזיונות'. אדלשטיין, שכתב אף הוא ספר על זיכרונותיו מהשואה, מביא כדוגמה הפוכה איך בליל כל נדרי 'התאספנו בשקט בשקט במסתורין ובלחישות התפללנו".

לכל אחת משתי הגרסאות, זו של ויזל וזו של אדלשטיין, מצאתי תימוכין בכתובים, ועל כן אני מניח שהאמת באמצע. כל מספר של משתתפי אותה תפילה יהא בבחינת אישור לעצם התרחשותה. בתיאור התפילה ההמונית בערב ראש השנה תש"ה מבקש ויזל לבטא את אמונתם התמימה והמוחלטת של יהודי המחנה ואת נכונותם להיאבק לא רק על קיומה אלא יותר מכך על משמעותה, כמבטאת את המאבק לקיום חיים יהודיים, זאת בשונה באופן מוחלט ממנו, כפי שהוא מעיד על כך פעמים רבות בספר, וכן במקרה הזה.

על הכרזת החזן בפתיחת תפילת ערבית, "ברכו את ה' המבורך", הוא כותב:

מדוע, מדוע עלי לברך את שמו? התקומם כל תא בגופי, משום ששרף אלפי ילדים בקברותיו? משום שהפעיל שש משרפות יומם ולילה, גם ביום השבת וביום החג, משום שברא בעוצמתו הרבה את אושוויץ, בירקנאו, בונה ושאר בתי החרושת למוות?

נעלה מכל ספק שתיאור "קידוש החיים" הקבוצתי שוויזל עד לו ומשתתף בו מעורר בו שאלות באמונה, שעל פי עדותו אינן מניחות לו עד יומו האחרון.

השמש שחזר מגיא ההריגה

הדמות המרכזית בספר "הלילה" היא המחבר עצמו, שהדגיש כל השנים כי זוהי עדות ממקור ראשון על קורות אותה שנה נוראה, בין פסח תש"ד לפסח תש"ה. לא פעם אמר כי זה לא כל מה שקרה לו באותה שנה, אלא רק אותם נושאים ואירועים שבחר להשאיר בספר הקצר יחסית, מתוך כתב היד המקורי של 862 עמודים.

דמות נוספת המעוררת עניין רב היא דמותו של משה השמש, ששמו ומעשיו פותחים את הספר. מחד גיסא הוא איש פשוט ודל אמצעים, "היחפן העני של סיגט", הנזקק באופן קבוע לסיוע כלכלי מצד בני הקהילה. מאידך גיסא, שמש בית הכנסת מתגלה כתלמיד חכם המרכז סביבו חוג נערים שוחרי תורת הקבלה, ומלמד אותם את יסודותיה ואת ספר הזוהר.

משה השמש היה "איש זר", כותב ויזל. הוא לא היה אזרח הונגריה, וזאת בשונה ממרבית יהודי העיר סיגט, שהייתה באותה עת תחת שלטון הונגרי. ביולי 1941 פרסמה ממשלת הונגריה, בלחץ השלטון הנאצי, צו המחייב את גירושם של כל היהודים שלא יכלו להוכיח את אזרחותם ההונגרית, ומסירתם לידי הגרמנים. רבים מאותם יהודים חיו בהונגריה במשך דורות, וביניהם יהודים ממחוז קרפטורוס ויהודים שהיו בעלי אזרחות פולנית או סובייטית. יותר מ־20 אלף יהודים גורשו אז מהונגריה לידי הגרמנים, מרביתם נרצחו ונטבחו בקמניץ־פודולסק (היום אוקראינה) ומספר אלפים בקולומיי (כנ"ל). משה השמש היה אוד מוצל מאש, מן הבודדים שהצליחו להינצל ולצאת בחיים מהרצח ההמוני בבורות קולומיי ומהמוות שזימנו לו שם הנאצים. ויזל מעיד כי פגש בו בתחילת 1941, בהיותו נער בן 12.

מנקודת עיוני בספר, התנהלותו של משה השמש לאחר שנחלץ מבור המוות ביולי1941, ועד שנלקח, עם כל בני הקהילה, במאי 1944 לאושוויץ, היא התגלמות "קידוש החיים" היחידאי. ויזל מספר על דרכי ההצלה הניסית של משה השמש ועל הגעתו לסיגט ומפגשיו עם בני הקהילה:

משה השמש השתנה לבלי הכר, מעיניו לא נשקפה השמחה כמקודם. הוא חדל לזמר, הוא לא דיבר עימי על אלוהים ועל הקבלה אלא אך ורק על המראות אשר ראו עיניו.
אנשים סרבו להאמין לסיפוריו ולהאזין לו.

"הוא רוצה לעורר בנו רחמים על גורלו, תעתועי דמיון ותו לא".

וכן בהמשך:

"האומלל, הוא השתגע".

והוא, בקול בוכים:

"יהודים, האמינו לי. זו בקשתי האחת. לא כסף, לא רחמים. הקשיבו לי", צעק בבית הכנסת, בין מנחה לערבית.

אני עצמי לא האמנתי לו. ישבתי בחברתו לעיתים קרובות לאחר התפילה והאזנתי לסיפורו, מתאמץ להבין לצרת ליבו, אך רק רחמים ניעורו בי.

"רואים בי משוגע", מלמל, ודמעות כאגלי דונג זולגות מעיניו.

פעם הצגתי בפניו את השאלה: "מדוע אתה מבקש כל כך כי יאמינו לך? לו הייתי במקומך, לא איכפת היה לי אם מאמינים לי, אם לאו".

"אינך מבין", אמר נואשות, "אינך יכול להבין. ניצלתי בדרך נס והצלחתי להגיע לכאן. מניין נטלתי כוח זה? רציתי להגיע לסיגט כדי לספר לכם על מותי, כדי שתספיקו להיכון מבעוד מועד. לחיות? אינני רוצה לחיות. איש בודד אני. אך רציתי לשוב ולהזהיר אתכם. והנה אין איש שומע לי".

משה השמש מספר מדוע התעקש לחזור לסיגט, העיר שעל יהודיה מרחפת סכנת חיים. הוא רוצה למנוע את אותה סכנה מבני עירו, מאנשי הקהילה. הוא הראשון מבני הקהילה שהבין כיצד מבקש השלטון הנאצי להגשים את מדיניות השמדת העם היהודי. הצלת העם היא החשובה ביותר עבורו, והיא מתחילה בקהילתו. מבור ההריגה שבקולומיי, ממנו נחלץ בנס, הוא ממהר לסיגט כדי להזהיר את היהודים על הסכנה הקרבה.

בשום מקום בתיאור לא עולה השאלה, מדוע לא ברח אל מקום בטוח, כאשר הוא יודע בוודאות שעתידה של קהילת סיגט בסכנה? מדוע התעקש לסכן את עצמו? התשובה לשאלות אינה מופיעה, אף שהיא ברורה. משה מקדש את חייו למען "קידוש החיים" של 12 אלף יהודי סיגט, על מנת שכל אותם בני קהילה קדושה, הממשיכים את חייהם בהשקט ובבטחה, יהיו מודעים לסכנת החיים הצפויה להתרחש.

לא היה זמן לתיאולוגיה

בכל הגרסאות של "הלילה" אין תיאור כלשהו של ביטוי ל"קידוש החיים" במעשיו או במחשבתו של אלי ויזל עצמו. נדמה אף כי ההפך הוא הנכון. לכל אורך הספר מבקש ויזל להבליט את ספקנותו לגבי האמונה היהודית, ועל כן אירועים שונים מעוררים אצלו שאלות לגבי הצדק הא־לוהי ואמינותו של בורא עולם. ויזל מבטא התרסה כלפי האל ורצון להבין כיצד אפשר להאמין לא־לוהים השותק ואינו פועל נגד משמידי עמו, מתינוקות שרק נולדו ועד ישישים הקרובים לסוף ימיהם עלי אדמות. האם מתקיים שיתוף פעולה בין א־לוהים לנאצים בעת שילדים קטנים מושמדים?

ארבעים שנות התמודדות ציבורית ועיונית עם שאלת האמונה לאחר השואה אינן מאפשרות לו להניח את נושא "קידוש החיים" רק בכתבי שורדים אחרים. הוא חש חובה לתת ביטוי גם למעשיו שלו הנקשרים בהשקפת עולם זו ובמשמעותו של אותו מושג. זו הסיבה שבעטיה נזכר האירוע הבא שהתרחש במחנה בונה, ואשר עליו כותב ויזל באוטוביוגרפיה שלו "כל הנחלים הולכים אל הים". וכך הוא מספר:

בבוקר היינו קמים, אבי ואני, לפני קריאת ההשכמה הכללית והולכים לבלוק סמוך במקום שמישהו החליף עשר מנות לחם בזוג תפילין, היינו כורכים אותם ליד שמאל ולמצח, מתפללים מהר, ומעבירים את התפילין לאיש הבא.

כמה עשרות אסירים ויתרו כך על שינה, ולפעמים גם על מנות הלחם או הקפה כדי לקיים מצוות הנחת תפילין. כן, קיימנו מצוות במחנה השמדה, התפללתי יום יום. בשבת זמזמתי בעבודה שירי שבת, חלקית, ללא ספק, כדי לגרום נחת לאבי, להראות לו כי אני נחוש בדעתי להישאר יהודי, אפילו בממלכה המקולקלת הזאת. הספקנות והמרי תקפו אותי רק מאוחר יותר.

האם כל שביקש ויזל היה לעשות נחת רוח לאביו בעת שהניח תפילין בבוקר? האם נוכחות אביו מטילה בו יראה ופחד הגדולים מיראת א־לוהים שבו? האם במקרה שאביו היה נעדר, לא היה מניח תפילין כל בוקר?

שם במחנה לא היה לי כוח ולא זמן להגיגים תאולוגיים או לספקולציות מטאפיסיות על תכונותיו של אדון עולם. מנת הלחם היומית עמדה בראש מעיינינו. האם תהיה עבה או דקה בס"מ? האם יינתנו מרגרינה או ריבה? הפחד מהמכות של השומרים היה גדול מהפחד מא־לוהים.

"קידוש החיים" הוא מושג ף העיסוק המרובה בנושאי אמונה בשואה ולאחריה, אין מרבים לדון בו או לכתוב עליו. אך קריאה של ספרי עדות בצילו של מושג זה ודומים לו, מעניקה ממד נוסף למסרים ולתכנים הפנימיים.