חידת הימנעות: למה הרי"ד סולובייצ'יק לא עלה לארץ?

זוכר אני ערב אחד בשנת תרצ"ה, כשביקרתי בארץ ישראל וסרתי לבית הרב גולד ברמת גן. יצאנו לטייל במשעול הפרדסים. שמי לילה תכולים, זרועי כוכבים, השתרעו ממעל. ירח של ארץ ישראל הציף באורו הבהיר והמקסים את פני כל הנוף. מרחוק נראים היו אורות תל אביב שרטטו וקרצו כאילו בישרו בשורה משכרת לב, בשורת בניין וחידוש.

הרב גולד, כולו מופעם ומרותח, התהלך הנה והנה כמו בחלום. מבטו היה נעוץ במרחקים. פתאם תלה את עיניו ברקיע ואמר לי: "מי שאינו מרגיש עכשיו את שכינת אל המתגלית באור הסהר הזולף, ברמיזת הכוכבים המזהירים, באוויר הצח והזך המלא ריחות של לבלוב וגידול, ועיקר העיקרים – בניצוצי עיר שנבנית כולה בידי ישראל – הוא בגדר סומא".

דברים אלה כתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק בהספדו על הרב זאב גולד, ממנהיגי המזרחי. בסגנונו הספרותי הייחודי – עברית נפלאה ועשירה של מי שעד לאותה עת וגם הרבה אחריה, היה רוב שיחו ושיגו, בלימוד ובשיחת חולין, דווקא ביידיש; "ליטבאק", ליטאי שלשונו כולה רווית רגש ונשמה – נתן הרב ביטוי לאורה ואווירתה המיוחדת של ארץ ישראל בכלל, ושל תל־אביב, "עיר שנבנית כולה בידי ישראל" (ביטוי השאוב במובהק מעולמה של הלכה).

הרב היה אז צעיר לימים, בן 32 בסך הכול. כשלוש שנים קודם, ולאחר כעשר שנים שבהן שהה בוורשה וברלין, עשה את דרכו ל"גאלדענע מדינע", מדינת הזהב של אמריקה, מלווה ברעייתו, הרבנית ד"ר טוניה סולובייצ'יק ובתם התינוקת עטרה (לימים ד"ר עטרה טברסקי, יו"ר ועד בית ספר מיימונידס בבוסטון ורעיית הרב פרופ' יצחק טברסקי, האדמו"ר מטאלנא).

הרב קיווה לקבל משרה רבנית שהובטחה לו בבית המדרש לרבנים בשיקגו. בזכותה קיבל אישור כניסה לארה"ב למרות מכסת ההגירה המחמירה שהנהיגה באותם ימים ממשלת ארה"ב. אלא שבעקבות "השפל הגדול" והמצב הכלכלי החמור שהביא מיליונים, בארה"ב וחוצה לה, כדי פת לחם, הודיעו לו אנשי שיקגו שלמרות הבטחתם משכבר הימים, לא יוכלו לשלם את משכורתו.

הרב היה אובד עצות. כבעל אזרחות פולנית, ובהיעדר מקור הכנסה ומקום עבודה קבוע, היו הוא ומשפחתו צפויים לגירוש. למזלו הרב, ובסיוע אביו ר' משה סולובייצ'יק, קיבל הרי"ד משרת רבנות בקהילה האורתודוקסית של בוסטון. וכל השאר – היסטוריה.

בבוסטון יזם והקים הרב מוסדות חינוך לתפארת שגולת הכותרת שלהם היא בית הספר ע"ש הרמב"ם ("מיימונידס"), ולצידם קהילה גדולה שבראשה עמד כשישים שנה. בד בבד, עמד בראש ישיבת רבי יצחק אלחנן וישיבה־אוניברסיטה, הרביץ תורה והעמיד רבבות תלמידים ותלמידי תלמידים, הנהיג ברמה את היהדות האורתודוקסית־ציונית בצפון אמריקה, והיה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם התורה, הלמדנות וההגות היהודית במאה העשרים.

התמודדות שלא צלחה

כשנתיים וחצי בלבד לאחר שקבע את מקומו בבוסטון, בסמוך לאחר חג הפסח תרצ"ה, יצא הרב את בוסטון ונסע, בפעם הראשונה (והאחרונה) בחייו לארץ ישראל, כדי "לעשות נפשות" לבחירתו כרבה הראשי של העיר תל־אביב.

הבחירות לרבנות "העיר העברית הראשונה", שבתוך זמן קצרצר פרחה והייתה ל"בירת התנועה הציונית", עוררו עניין רב. התמודדו בהן לא פחות משמונה רבנים. בהם דמויות מוכרות כמו הרב משה אביגדור עמיאל מאנטוורפן, ממנהיגי המזרחי; הרב יוסף שלמה כהנמן, לימים מייסד וראש הישיבה המיתולוגי של פוניבז'; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לימים הרב הראשי לישראל; הרב אברהם חן, מחשובי רבני חב"ד; והרב יחזקאל אברמסקי, בעל "חזון יחזקאל" על התוספתא, אב"ד לונדון ולימים נשיא ועד הישיבות.

הרב סולובייצ'יק היה הצעיר שבחבורה, והגיע לקו הגמר עם הרבנים הרצוג ועמיאל (שלבסוף נבחר לכהונה הרמה). על אף גדלותו העצומה בתורה, ייחוסו הרם והיותו מעוטר בתואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת ברלין המעטירה, עבור יושבי הארץ היה הרב דמות כמעט אנונימית.

מכיוון שהבחירות נקבעו לראשית שנת תרצ"ו, קיווה הרב להכיר מקרוב את ארץ ישראל, ללמד בישיבותיה ולהיפגש עם תושביה, ובהם חברי הגוף הבוחר. קרוב משפחתו, הרב מאיר ברלין (בר־אילן), ממנהיגי המזרחי, סייע לו.

בחודש סיוון העביר שיעור על סוגיה ממסכת נדרים בישיבת מרכז הרב, שאליו הגיעו הן תלמידי הישיבה הן כמה מוותיקי ישיבת וולוז'ין. וכך תיאר לימים בלשונו הציורית את המחזה הרב משה צבי נריה, מתלמידי הישיבה שנכח באותו מעמד:

ירושלים התורנית זכתה ליום של קורת רוח אמיתית, לשמחה פנימית של תורה. המה הלב מרגשות קדומים למראה המודעות הגדולות: "ביום… יגיד שיעור בהלכה הרב הגאון וכו' מוהר"ר יוסף דב סולוביצ'יק שליט"א בישיבת מרכז הרב". זכרה של וולוז'ין קם וניצב לנגד עינינו במלוא יפעתו והודו… והנה הקו נמשך, המסורת עוברת הלאה. מ"בית הלוי", רבי יוסף דב הראשון, דרך רבי חיים מבריסק, אנו באים אל הגאון ר' משה סולוביצ'יק ואחרון חביב האורח הנכבד הגאון הצעיר ר' יוסף דב שליט"א.

בו ביום נתכנסו ובאו לאולם ישיבת מרכז הרב זקני הדור, נאמני היכל התורה אשר בוולוז'ין, הזקנים אשר ראו אותו בתפארתו, וצעירי התורה מישיבת עץ חיים הוותיקה וישיבת חברון המחודשת, תלמידי תלמידיהון של הנצי"ב העליון, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, לראות היעמדו דברי הנכד הבריסקאי כי הגידו להם אשר הוא "עילוי". והנה זע הקהל. בפתח הופיע ראש הישיבה הגרי"מ חרל"פ, איש ירושלים, ואחריו נכנס אברך גבה קומה וגבה מצח, שחור זקן ושחור עיניים, עבר זקופות בין הקהל הצפוף של תלמידי החכמים, כשהוא מהרהר ומכונס בעצמו.

ראש הישיבה… הקדים דברי ברכה קצרים לאורח ומסר לו את רשות הדיבור. והנה עלה הוא הבימתה… כן, אף הוא יודע את טיב הנימים המקשרות אותו אל קהל שומעיו: 'לא זכותי הביא זאת כי אם זכות אבותי הקדושים' וכו', ומיד עבר לעצם השיעור. ברחבות, בביטחון, התחיל את קושיותיו על הגמרא, על הרמב"ם. בשפת הישיבות, בטרמינולוגיה ה'ר' חיים־אית', בשפה הכובשת מיד את הגיון שכלנו…

על אחת ההגדרות הוסיף המרצה־האורח והעיר: 'דומה ששמעתי את זה מפי הסבא'. כן, דומה שגם אנו שומעים את הדברים מפי הסבא, אחרי מחרוזת הקושיות בא כאמור הניתוח ההגיוני והבריא והישר, נחשפו הדברים מפנימיותם והוסברו בהסברה ברורה ומחוורת… וראינו כיצד בזו אחר זו הן מתיישבות ומתורצות. יותר משעה וחצי ארך השיעור שריתק אליו את כל שומעיו. אכן, 'בית הלוי' לא איכזב!

ביקור אחרון אצל הראי"ה

בחלוף ימים ספורים קיבל הרב מברק משמח שבו נתבשר על לידת בתו השנייה, טובה (לימים, ד"ר טובה ליכטנשטיין). בחלוף כחודש נוסף, ביום שלישי, ט"ו בתמוז תרצ"ה (16.7.1935) שב הרי"ד ל"בית הרב" בירושלים לשם ביקור חולים, כדי לבקר את הראי"ה קוק  (שנסתלק לבית עולמו כחודש וחצי לאחר מכן). הראי"ה שכב על מיטת חוליו, ממנה לא קם עוד. לפי תיאורו של הרב מ"צ נריה, למרות מחלתו ניהל הראי"ה שיחה ארוכה עם העילוי הבריסקאי, שהזכיר לו את סבו הגדול, ר' חיים מבריסק, שמפיו זכה ללמוד תורה בישיבת וולוז'ין.

בעוזבו את המקום כתב הרי"ד ב"ספר האורחים" של הישיבה:

אני מוסיף את תפילותיי לאלה של כל עם ישראל, מבקש רחמים לשלומו הטוב של רבנו הגדול, נסיך ישראל והדרו, מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א. עם ישראל נושא את עיניו השמים, שהשוכן במרומים ישלח רפואה שלמה לגאון ירושלים, וישיב אותו לכוחו כמאז, כדי שימשיך 'לצאת ולבוא' לפני עם ישראל. יום שלישי, פרשת פנחס תרצ"ה (16.7.1935).

בחלוף כארבעה חודשים שבהם שהה בארץ ישראל, שב הרי"ד לבוסטון. אונייה אחת הביאה אותו לנאפולי שבאיטליה, ומשם המשיך באונייה נוספת לנמל ניו־יורק, ממנו עשה את דרכו לבוסטון. ביום ג' באלול תרצ"ה (1.9.1935) הגיעה אליו הידיעה על פטירת הראי"ה קוק. בו ביום כתב מכתב תנחומים לאחיו, תלמיד חכם, חוקר וסוחר, הרב שאול חנא קוק, "ידידי הרב הג' חו"ב [חריף ובקי] וסוע"ה [=וסיני ועוקר הרים], צנא מלא ספרא [=סל מלא ספרים], איש האשכולות, אחד מבני עליה מוה"ר ש.ח. קוק".

בראש המכתב מתנה הרי"ד את צערו על פטירת הראי"ה:

לאמיתו של דבר לא אדע איך אפתח בדברי ניחומים ואיך אבוא בכוס תנחומים לפני מעלת כבוד תורתו שליט"א, כי גדול כים שברנו, ומי ירפא לנו… אראלים נצחו את המצוקים, אבלה כנסת ישראל… נתייתמה האומה, התאלמנה היהדות… יאמין לי מעלת כבוד תורתו, עיני זולגות דמעות, לבי קרוע לגזרים… ידי מרתתות ואין כוח בי להמשיך איגרת זו. דמות דיוקן רבנו שזכיתי לראותה זה לא כבר מופיעה לנגד עיני ומפיצה זהר והוד ואור יקרות. קלסתר פניו המפיקות נעם ותפארת… ואיך אפשר להעלות במחשבה כי רבנו כבר הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות. איה סופר, איה שוקל… איה הגאון והמנהיג המשתתף… איה אב המרחם את בנו ואיה הרב ומורה דרך? מה אעידך בת ציון?… המקום ירחם את עמו ונחלתו וינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

כידוע, הרי"ד הפך עם השנים למנהיג הציונות הדתית בארה"ב. בכל הזדמנות שיבח – לצד ביקורת חריפה על תופעות שונות – את הקמת המדינה וראה בה "הצלה". בהקשר זה נציין שכחכמי הלכה אחרים, דרך כלל דגל הרב בעקביות, במכתביו ובשיעוריו, בכינוי ההלכתי "ארץ ישראל", וכמעט לא עשה שימוש בשם המדינה, "ישראל", ישות שמבחינה ערכית־דתית עמדתו הייתה חצויה לגביה.

ואולם, למן הביקור הקצר בשנת תרצ"ה ועד פטירתו, למעלה מיובל שנים, נמנע הרי"ד אפילו מלבקר בארץ. מה היו הסיבות לכך? בעניין זה נאמרו השערות שונות. ככל שידוע לנו, לפחות בפומבי, הרי"ד עצמו מעולם לא התייחס לכך במפורש ובהרחבה, אלא רק ברמז. אפשר שבכמה מכתבים שהיו גנוזים עשרות שנים, ומתפרסמים כאן לראשונה, יש הד לחלק מן הסיבות שבגינן לא עלה ארצה ואפילו לא ביקר בה. כמו בעניינים אחרים, גם בענייננו ככל הנראה "זה וזה גורם". הסיבות היו שונות ומגוונות, וכל אחת מהן, בעתה ובזמנה, היא שגרמה.

רתיעה מן המחלוקת

כפי שמלמדות עדויות שונות, הסאגה סביב הבחירות לרבנות תל־אביב הותירה בליבו של הרי"ד משקע כבד, רע ומר. הרי"ד סלד מהפוליטיקאים, שכדרכם בחשו היטב בקלחת הבחירות. חלק ממתנגדיו לא בחלו בהשמצות פרועות. מה לא אמרו עליו? "הרב דוקטור מברלין יצא לתרבות רעה", "הוא לא ציוני", "אין לו זקן" (לימים תיוחס לרי"ד האמירה הסרקסטית שלפיה "הם חיפשו תיש, לא רב").

במישור הערכי, הסתייג הרי"ד בחריפות מהזיקה ההדוקה שבין הרבנות לפוליטיקה, ומהיות הרבנות מוסד "רשמי" ומייצג, שעיקר תפקידו מתבטא בטקסים ולא בהרבצת תורה. לא ייפלא אפוא שבהמשך הדרך, כאשר מוניטין שלו כבר יצא בכל העולם, משהגיעה אליו, בחלוף כחצי יובל שנים, הצעה להתמודד על כהונת הרב הראשי לישראל (בליווי "הבטחה" מפוליטיקאים, ובראשם בן־גוריון, שזאת הפעם בחירתו "מובטחת") דחה אותה הרב על הסף.

עם שובו לארה"ב שיקע הרב את עצמו בכינון מוסדות הקהילה בבוסטון ובהרבצת תורה. למעט נסיעותיו הקבועות לניו־יורק, להרביץ תורה בישיבה־אוניברסיטה ובקהילת "מוריה", כמעט ולא נסע למקומות אחרים (למיטב ידיעתי, הרי"ד מעולם לא ביקר בקנדה או בחוף המערבי). התמקדותו בלימוד תורה והרבצתה, והזמן הרב שהקדיש להכנת שיעוריו ודרשותיו, מילאו את כל עולמו, וגם הם נתנו טעם בהימנעותו מנסיעה לארץ ישראל.

אפשר שטעם נוסף היה נעוץ באישיותו ורתיעתו מן המחלוקת. חוגים חרדיים שונים, בעיקר הקיצוניים שבהם, התנגדו למשנתו בחריפות. הרי"ד ידע היטב כי היה ויגיע לארץ ישראל, ולירושלים בפרט, הם לא ייתנו לו מנוחה.

היו שתלו את הימנעות הרי"ד להגיע לארץ ישראל גם בנימוק הלכתי – שיוחס גם לידידו, הרבי מלובאוויטש – ולפיו משנכנס אדם לארץ ישראל, אסור לו לעוזבה ללא סיבה ממשית. לפי השערה זו, הרי"ד, שהיה מודע היטב לתפקידו המרכזי בביסוס העולם היהודי, החינוכי והתורני, בארה"ב, ביקש להימנע מכניסה לספק בעניין זה.

בין כך ובין כך, עובדה היא שמלבד אותו ביקור בשנת 1935, הרב לא שב מעולם לארץ ישראל. זאת למרות הזמנות חוזרות ונשנות שהופנו אליו, ואף שבתו טובה ובעלה, תלמידו המובהק הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, קבעו עם ילדיהם את מקום מושבם בירושלים כבר בראשית שנות השבעים.

ברצוני לעמוד כאן על שתי סיבות נוספות המסוגלות להסביר את הימנעותו של הרי"ד מלבקר בארץ. סיבות אלה משתקפות בדבריו של הרי"ד עצמו.

"כל עולמי התמוטט וחרב"

הסיבה האחת היא זיקתו ואהבתו המדהימה בעוצמתה הרגשית, של הרי"ד לרעייתו ונוות ביתו. במהלך שנת תשכ"ז ספג הרב מכה אנושה. אמו ואחיו נפטרו בזה אחר זה לבית עולמם בתוך פרק זמן קצר, ורעייתו האהובה טוניה חלתה במחלה קשה. כלפי חוץ המשיך הרב בסדר יומו, בהרבצת תורה ובהנהגת קהילתו, אך בליבו פנימה היו כל מעייניו נתונים באותה עת לשלום רעייתו.

ביטוי מצמרר לכך שמעתי מפי אבי שיחי', הרב מנחם הכהן. כאשר ישב הרי"ד שבעה על אחיו, ד"ר שמואל יעקב סולובייצ'יק (שלימד כימיה בישיבה־קולג'), בחודש אדר תשכ"ז, ביקש אבי לנחמו. הרב ישב על שרפרף קטן בביתו שבבוסטון, ואמר לאבי: "לאחי שמואל לא היה מזל גדול, לא בחייו ולא לאחר פטירתו. בחייו עבר תהפוכות גורל שונות, ואפילו כעת, משנפטר לבית עולמו, איני יכול להתאבל עליו כראוי לו. לפי ההלכה, בדומה למצוות התשובה ולמצוות התפילה, קיומה של מצוות אבלות, בשונה מ'מעשה המצווה', בלב הוא, כמו שאמרו חכמים הראשונים: 'אין אנינות אלא בלב' (משנה סנהדרין ו, ו). אך מה אעשה ואין לי אלא לב אחד, ובשעה זו לבי כולו נתון בדאגה לשלומה של רעייתי החולה, השוכבת בחדר הסמוך".

רעייתו נפטרה בתענית אסתר תשכ"ז. כמה חודשים לפני שחלתה ונפלה למשכב, ביקשה לנסוע עם הרב לארץ ישראל, והשניים אף עשו הכנות מעשיות לכך. לאחר פטירתה, לא היה הרב מסוגל עוד מבחינה נפשית להגיע לארץ בלעדיה. ביטוי לשברון הלב שאחז ברב לאחר פטירתה – טראומה שממנה, כך דומה, לא נרפא הרי"ד עד אחרון ימיו, כחצי יובל לאחר מכן – ניתן בדברים שונים, בכתב ועל פה.

כחודשיים וחצי לאחר פטירת הרבנית פרצה מלחמת ששת הימים. הניצחון הגדול, שחרור הכותל המערבי והמקומות הקדושים, הביאו להתעוררות חסרת תקדים בכל רחבי העולם היהודי. באותם ימים של חסד וגדולה, ראו רבים בעיני רוחם את "ימות המשיח". כחלק מהתעוררות זו, פנו כמה אנשים לרב וביקשו ממנו כי יגיע לישראל. למרות שמחתו הרבה על "תשועת ישראל מיד צר", הרב שקע באותם ימים באבלו הכבד על פטירת אשת בריתו.

כך, למשל, בעקבות המלחמה פנה אליו ידידו ורעו מנהיג המפד"ל השר ח"מ שפירא, בהצעה כי יבוא לבקר בארץ. במכתב תשובתו, מיום י"א בתמוז תשכ"ז, 19.7.1967 (תודתי נתונה לנכדו של השר שפירא, רֵעִי עמנואל כהן, שהעמיד לרשותי את העתק המכתב), שב הרי"ד על הסיבות שמונעות ממנו לעשות כן:

כבוד ידידי הגדול, קברניט היהדות החרדית (!) שבארץ ישראל, מוהר"מ שפירא, שיחי'. שלום וברכה! קבלתי את המברק. לא נזדקקתי אליו בתכיפה [=תיכף, מיד] לא משום חוסר אהבה ויראת הכבוד אל מעכת"ר [=מעלת כבוד תורתו], ח"ו, אלא משום שקשה היתה עלי הכתיבה. האבלות שברה לא רק את חצי גופי כי אם את כל גופי, רוחי ונשמתי. גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם לבי הקרוע ומורתח, כי כל עולמי התמוטט וחרב. מאד הייתי רוצה למלא בקשת מעכת"ר [=מעלת כבוד תורתו] ולבא לארצנו הקדושה. ברם יגוני מעיק עלי ואני נופל תחת נטל הצער ובדידות. רבותינו אמרו כי כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים משום שמא ימצא חשבונו חסר ויצטער, ועל ירושלים כתוב משוש כל הארץ – הדברים המה ק"ו בן בנו של ק"ו, כי כיפה של אבלות קודרת היא חוץ לירושלים וכי מי ששקוע במצב רוח מדוכה, אין לו רשות לבא לעיר הקודש. אין ההשראה חלה לא מתוך עצבות ואבלות אלא מתוך שמחה. שמעתי וגם קראתי הרבה על התפקיד החשוב שמילא מעכת"ר בימי משבר ומצוקה, אשרי חלקו!

בעינינו, במידה רבה, בדברים אלה באה לביטוי – ביודעין ובלא יודעין – גדולתו של "איש ההלכה" הגדול. הרי"ד, שההלכה הייתה טבועה בדמו ובנפשו. הכיר היטב את דברי הגמרא במסכת שבת (ל, ע"ב), שלפיהם "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש". בנוסף אפוא לטעמים אחרים שאפשר ועמדו בהימנעותו מלבקר בארץ, עמד גם – ואולי בעיקר – טעם הלכתי צרוף: הבא לארץ ישראל ולירושלים בפרט, "משוש כל הארץ", צריך להיות שרוי בשמחה, ואילו השרוי באבלות וצער כמו הרי"ד, מנוע מעשות כן.

"חטאתי לארץ הקודש"

ביטוי דומה לנימוק זה, כמו גם לשברון לבו באותם ימים, מצוי במכתב מרגש וגלוי לב, שכתב כשבוע לאחר מכן לרבנית מרים שילה, מחנכת ציונית־דתית (ופורסם בספרו של הרב נתנאל הלפגוט, "איש על העדה"). גם במכתב זה נתן הרב ביטוי לתוכניתו המוקדמת לבקר בארץ ישראל:

אמנם חטאתי לארץ הקודש. הנני בין המפגרים. מובן, שהרבה גורמים בלתי תלויים בי עיכבוני. בכל זאת איני מבקש אמתלא, ואין אני מלמד סניגוריה על עצמי. אשמתי, והקולר תלוי בצווארי. אשתקד החלטנו, אני ורעייתי ז"ל לבוא ארצה ולעשות שמה כשישה חודשים, כדי לראות את הארץ ואת העם היושב בה. אולם רבות מחשבות בלב אדם. אירע מה שאירע, ורבות אנחותיי ולבי דווי! … הדברים קל וחומר לכיפה של אבלות קודרת שאני נמצא בתוכה, שצריכה להימצא חוץ לירושלים. איך אפשר לי עכשיו לעלות ירושלימה, ואני איש קשה רוח ומר נפש? אין ההשראה חלה במצב של דיכאון, עצבות וצער.

כשנה לאחר מכן הפציר גם הראשון לציון, הרב יצחק נסים, ברב סולובייצ'יק שיבוא לבקר בארץ ישראל. עדות לכך נשתמרה בשני מכתבי תשובה שכתב לו הרי"ד (תודתי נתונה לרעי הרב חנן בניהו, נכד הרב, על שהעמידם לרשותי). האיגרת הראשונה היא מיום שישי, ג' תמוז תשכ"ח:

כבוד הרב הגאון הגדול, מופת הדור, ראש רבני ארץ ישראל, שלום וברכה!… אני מודה לו על הזמנתו בשם הרבנות הראשית לבוא ולראות את הארץ, טוּבה והדרה. תשואות חן חן לו! אינני יודע אם מבחינה אמוציונלית אני מוכשר לנסוע עכשיו. כשאבוא לידי החלטה, ברצות ה', אתקשר עם מעכ"ג.

בשנת תשכ"ט־1969, כתב הרי"ד איגרת אוויר קצרה נוספת לראשון לציון הרב יצחק נסים, שגם בה התייחס בעקיפין לתוכניתו לבקר בארץ ישראל:

יום ג', ט' שבט תשכ"ט [=28.1.1969]. כבוד הראשון לציון, הרב הגאון הגדול, פאר ישראל, מוהר"י נסים שליט"א, שלום וברכה, מאד מאד אני מבקש את מעכ"ג [=מעלת כבוד גאונו] לסלוח לי על שתיקתי. הרבה גורמים אשמים בזה. הקולר תלוי בעיקר במצב רוחי ונפשי העגום והמדוכדך. לפרקים עוגמת רוחי ונפשי מעבירה אותי על דעת חברי וידידי, ומובטחני כי ילמד זכות עלי.

בנוגע לביקורי בארץ חמדת אבות לא ניסחתי תוכניות ברורות וקבועות. מקווה אני לה' כי אוכל לבקר בארץ ולראותה עוד בשנה זו. מובן כי בשעה שאחליט ברצות ה' אודיע את מעכ"ג בזריזות.

אכן, לא אסתייעא מילתא. כפי שהרי"ד רומז, אבלו הגדול על פטירת רעייתו האהובה לא נתן לו מנוח. גם בחלוף הזמן לא קהה כאבו ולא נס צערו.

ביטוי לכאבו הגדול ולשבר אשר השבר ולא ניתן להירפא, נתן הרי"ד גם ב"דרשת התשובה" שנאמרה בסמוך לאחר פטירתה:

הגעגועים לזה שהלך ואיננו קשים כשאול. הנפש יוצאת מגעגועים עד שאי אפשר להתגבר עליהם… לפני ימים אחדים שוב ישבתי וכתבתי את דרשת התשובה השנתית. תמיד הייתי מדבר עליה עם אשתי. היא הייתה עוזרת לי בגיבוש הרעיונות, בליטושם. גם השנה כתבתי את הדרשה, כשאני שואל אותה: "אולי תוכלי לעזור לי? שמא כדאי להרחיב או לצמצם רעיון זה או אחר? שמא עלי להדגיש נקודה פלונית?". שאלתי – אבל כל מענה לא בא. אפשר שהיה הד קול לשאלתי. אבל הוא נבלע עם משב הרוח באילנות ואליי לא הגיע.

מה היה אילו

כאמור בראש הדברים, חידת הימנעות הרב מלעלות לארץ ישראל או, למצער, לבקר בה, טרם נפתרה לחלוטין. עם זאת, דומה שלאור הדברים שלעיל ניתן לומר שכמו במקרים רבים אחרים, לא מדובר בנימוק אחד ויחיד אלא בתמונה מורכבת, המושפעת משיקולים שונים: אישיים, אישיותיים, פסיכולוגיים והלכתיים.

ניתן רק לשער כיצד הייתה מתפתחת דמותו של הרי"ד ומה הייתה דמותה של הרבנות בארץ ישראל "אילו" היה נבחר לכהונת רב העיר תל־אביב. במקביל, ניתן לתהות מה היו דמותה וגורלה של יהדות ארה"ב בכלל ושל "ישיבה־אוניברסיטה" בהיעדרו של הרי"ד.