לא מעט בזכות הרומן המוצלח של יוסי סוכרי, "בנגאזי־ברגן־בלזן" (עם עובד, 2013) והריאיונות שנערכו איתו, נחשפו ישראלים רבים לקשר ההשתקה הממושך סביב שואת יהודי לוב וצפון אפריקה. ספרו של סוכרי סייע לנפץ את המיתוס השגוי שלפיו מדובר אך ורק בשואת יהדות אירופה, ובמילים אחרות, בטרגדיה אשכנזית כמעט בלעדית.
לספרו של סוכרי קדמו גם מחקרים, בהם זה של ההיסטוריון יעקב חג'ג'־לילוף, תצוגה המוקדשת ליהדות צפון אפריקה במוזיאון יד ושם, ושלושה סרטי תעודה שהוקרנו בישראל שמונה שנים לפני כן: "השואה הלא נודעת של יהודי צפון אפריקה" בבימויה של יפעת קידר, "מטריפולי לברגן בלזן", סרטו של מרקו כרמל, ו"גורל משותף" בבימויו של סרז' אנקרי.
כעת מתפרסם ספרו החדש של העיתונאי שלמה אברמוביץ' על יהדות לוב בימי מלחמת העולם השנייה, הכולל את יומנו של יוסף דעדוש, שנכתב כשהיה אסיר במחנה הריכוז ג'אדו, שבו נכלאו במשך יותר משנה 2,600 יהודים. היומן, שהיה גנוז במשך 75 שנה, נכתב בסתר באיטלקית, במעין כתב מוצפן (שורות צפופות ואותיות מחוברות שנכתבו בעיפרון במחברת מנייר סופג), וכל זאת על מנת להקשות על שומרי המחנה לפענחו אם ייתפס. אך כל זה הקשה לימים את הפענוח על בנו, שמעון דורון, שמצא את היומן גנוז בארון. צריכות היו לחלוף לא מעט שנים עד שבא לו גואל בדמותו של ד"ר יעקב לאטס, מרצה לשעבר באוניברסיטת בר־אילן ומומחה לכתבים איטלקיים עתיקים, שהצליח, בתום מלאכת תרגום סיזיפית, לתרגם לעברית את חלקו של היומן ששרד.
דעדוש מעולם לא ניסה לשחזר את היומן ולפרסמו, ובכך לנסות להפוך למעין אנה פרנק של יהדות לוב. במקום זאת הוא כלא אותו בארון בביתו בחולון, שבה השתקע לאחר עלייתו ארצה ב־1949, ושם העלה היומן עובש עד שנמחק בחלקו. מטרידה השאלה מדוע יומן כה חשוב ואותנטי, שנכתב בעיצומה של ההתרחשות הטרגית ומאפשר הצצה נדירה למציאות החיים הקשה של מחנה הריכוז, נגנז שנים כה רבות. אולי דעדוש התייאש מיחסם המתנכר של נציגי המוסדות בארץ, שהדפו פעם אחר פעם את פניותיו אליהם כדי שיכירו סוף־סוף בשואת יהדות לוב. ואולי הוא עצמו לא הבין את גודל ערכו של היומן, אף שבהמשך נהג להרצות על הנושא.
אברמוביץ' מעיד שיומן כזה הוא למעשה חלומו של כל היסטוריון. מדובר אכן במסמך היסטורי, המתעד לא רק את מצוקתו האישית של האסיר יוסף דעדוש אלא גם את מצוקתם של אסירי המחנה. אברמוביץ' מוהל בספרו את סיפור קורותיהם של יהודי לוב באותה העת, וכל מי שיקרא ביומן ובספר לא יפקפק עוד בכך שגם יהודי צפון אפריקה היו קורבנות של הנאצים.
"אל תתפסו טרמפ על השואה"
מאבקם של יהודי לוב להכרה כניצולי שואה היה ממושך ומלווה בהשפלות רבות, ואחד ממוביליו היה דעדוש עצמו. פנייתו בשעתו אל גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, בבקשה לאפשר לניצולי השואה מלוב להעיד במשפט, לא נענתה. ואילו פנייתו בשנת 1953 בראש משלחת לד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, בדרישה לכלול את יהודי לוב במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה, לא רק שנדחתה אלא גם נענתה בטון מתנשא. "אין לכם שום קשר לנושא ואל תתפסו טרמפ על השואה!" אמר גולדמן לדעדוש. יהודי לוב, שנשלחו למחנות ריכוז מאיימים, לא ויתרו, ובתום מאבק ממושך ורצוף דחיות ועלבונות, זכו להכרה כניצולים, אך היחס המשפיל שקיבלו לא נמחק מזיכרונם.
33 אלף יהודים חיו בלוב עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והם חיו בכמה מערי המדינה, שהייתה נתונה לשליטת איטליה מאז שנת 1911. כשהדוצ'ה בניטו מוסוליני עלה לשלטון באיטליה, לא נשקפה בתחילה כל סכנה ליהודי לוב. מוסוליני אף ביקר פעם ברובע היהודי בטריפולי והתחייב בפני היהודים לכבד את המסורת שלהם. גם המושל האיטלקי של לוב, המרשל איטלו בראבו, ראה ביהודים "אלמנט חיובי" כלשונו, אך כיוון שנמנו עם מעמד ביניים המבוסס והיו גורם חשוב בכלכלת המדינה, חייב אותם לפתוח את עסקיהם בימי שבת ומועד.
בהמשך, כשמוסוליני הידק את הברית שלו עם היטלר ואף הצטרף לבסוף לציר הרשע, השתנה לרעה מעמד היהודים גם במושבותיה של איטליה באפריקה, כולל בלוב, והם הוכפפו לחוקי הגזע. זכויותיהם צומצמו וחלק מרכושם הוחרם. בפברואר 1942 נכנע מוסוליני ללחציו של היטלר והורה על מה שכינה "דילול אוכלוסייה יהודית בקו החזית". יהודי מחוז קירנאיקה הקרוב לגבול עם מצרים, שהייתה בשליטת הצבא הבריטי, הועברו למחנה הריכוז ג'אדו, קסרקטין צבאי לשעבר.
העברת היהודים למחנה הריכוז וכליאתם בו במשך 13 חודשים, הייתה שיאה של דרמה בכמה מערכות, שבה המחוז עבר חליפות משליטת איטליה והנאצים לשליטת הבריטים, שכבשו אותו מידיהם וחוזר חלילה בלי הרף. יהודי קירנאיקה הפכו למעין כדור משחק במלחמה בין המעצמות, ונעו בין תקווה לייאוש. הנאצים לחצו על האיטלקים שישלחו את היהודים לאירופה, כיוון שהתעתדו להמיתם כחלק מהפתרון הסופי. רק הכיבוש הבריטי הציל אותם למעשה מהשמדה, כפי שקרה לקהילות יהודיות רבות באירופה. גם העובדה שיהודים ארצישראליים שירתו בצבא הבריטי שיחקה לטובתם בתהפוכות השליטה במחוז קירנאיקה במהלך המלחמה.
ההפצצות מן האוויר תכפו, בתיהם של יהודים רבים נהרסו בהפצצות, וכשהשליטה באזור זה חזרה בפעם השלישית לידי צבאו של רומל, היטלר התעקש והאיטלקים שלחו מאות יהודים לאיטליה, ומשם הם הועברו לשני מחנות ריכוז, ברגן־בלזן ואינסברוק־רייכנאו, ואחרים הועברו למחנה הריכוז ג'אדו, כשהנאצים מצפים שגם הם יישלחו בהמשך לאירופה.
רעב, מחלות ועבודת פרך
"במחנה ג'אדו לא השמידו אנשים באופן שיטתי, לא הכניסו אותם לכבשנים ולא רצחו אותם במקלחות", כותב אברמוביץ', "ובכל זאת, מחנה ג'אדו התגלה כגיהנום". כך גם כותב דעדוש ביומנו, שאברמוביץ' מצטט מעת לעת ומופיע במלואו בחלקו האחרון של הספר, לאחר הפרקים ההיסטוריים, שסובלים לעיתים מחזרות. "הו ג'אדו… הגענו אל הגיהינום. דרך עם המון עליות וירידות ושמש קופחת ומסנוורת", כותב דעדוש, בשפתו העשירה והציורית. "המחנה מלא במפקדים ובתת־מפקדים וגם במנהלים… שלא מסוגלים לנהל. הם רק יודעים לצרוח… מצאנו כאן את הגיהינום עלי אדמות (175)".
דעדוש יכול היה לחסוך מעצמו את הגיהינום הזה, אך הוא בחר שלא לקבל את הפריבילגיה שהוצעה לו על ידי מעסיק מקומי, שאצלו עבד בנאמנות במשך תקופה ארוכה. זה הציע לו להצילו מגורלו ולהוציא את שמו מרשימת המיועדים לגירוש. "למקום אליו הולכים כל אחי היהודים – אלך גם אני (עמ' 14)", השיב לו דעדוש באומץ. במחנה הפך דעדוש למנהיג האסירים היהודים, ואף דאג לתעד בחשאי את כל כאביו וכאביהם, את הטרגדיות, הרעב, הסבל ופרצי ההתנכלויות והאלימות שמהם סבלו, וגם פאוזות נדירות וקצרות של נחת, כשהאיטלקים הרשו לו להעלות מחזה, "שאול ודוד", שבו הוא שיחק בתפקיד הראשי.
שמונים משפחות יהודיות רוכזו בתוך כל אחד מביתני המחנה, שהיה מוקף בקונצרטינות. לכל אחת מהן ניתנה חלקת גיהינום צרה, שבתוכה היה עליה להסתדר. הם חיו בצפיפות נוראית ובתנאים סניטריים איומים, שהביאו עליהם מאוחר יותר את נגע המחלות. המזון היה גרוע, חצי לחמנייה ביום, מאה גרם אורז לשבועיים, קצת סוכר ושמן. עם זה היה עליהם לשבוע, אלא אם כן הצליחו לרכוש מעט מצרכי מזון בכסף הדל שהביאו איתם לאחר שמכרו בחיפזון את כל חפציהם לפני הגירוש. הגברים נלקחו בשעות היום לעבודות כפייה, או שנדרשו לנקות את המחנה. "כל הביתנים השתתפו בעבודת הפרך, לפורר את הסלעים בהר ולסדר את הקרקע… חשתי עצוב ומתוסכל בגלל צורת החיים, בגלל שכל יום שעובר הכסף אוזל ואיננו יודעים מתי ישחררו אותנו… כל בוקר קמים, מתפללים… קוראים קצת תהילים" (182).
התיאור של התפשטות מגפת הטיפוס, שהמיתה יהודים רבים (562 יהודים נספו בסך הכול במחנה ומסיבות שונות), הוא כתב אישום נגד האיטלקים. "המחנה הושם בהסגר בגלל מגפת הטיפוס. לאחיות לא היה אכפת מהחולים. התעלמו ממי שחלה וגם ממי שמת. מחלת הטיפוס התפשטה ויחד עמה הרעב, חוסר הניקיון, הצפיפות, שיברון הלב, הייאוש והמוות שהחל להכות שוב בכלואים… כשהמוות נכנס למחנה היה קושי למצוא עשרה גברים שיעשו מניין וילוו את המת. אדם מהרהר לעצמו: היום עדיין לא הגיע תורי למות, אולי מחר. אולי בקרוב (189)", כותב דעדוש ביומנו.
פורעים ערבים רוצחים ניצולים
דעדוש ניצל לבסוף, אך בתו הפעוטה עדה נפטרה במגפה. בפרק מיוחד ונוגע ללב הוא מתאר כיצד הוא חפר במו ידיו את קברה, בעוד שני קארביניירי איטלקים מעשנים ומפטפטים. "חפרתי, התפללתי ובכיתי, אך בעיקר ביקשתי סליחה מבתי המתה. האם עשיתי כל מה שיכולתי כדי להצילה?" (24). לרגע, דעדוש אולי התחרט על כך שדחה את הצעתו של מעסיקו שביקש להיטיב איתו. "האם בכך גזר את דינה של עדה בתו?" (25).
הבריטים שחררו לבסוף את המחנה, והאסירים חזרו לבתיהם ושמעו את החדשות האיומות שהגיעו מאירופה על השמדת יהודי ארצם בברגן־בלזן. הם נאלצו לסבול מפרעות מצד ערביי לוב, שבהם נרצחו 133 יהודים. חיילים ארצישראליים הצליחו לחלץ מהפורעים 150 יהודים, שהיו בסכנת חיים.
אברמוביץ' מרחיב על המפגש המרגש בין החיילים לניצולים. הוא מצטט גם משני ספרים, אלו של משה מוסינזון ושל משולם ריקליס, ששירת כנהג של הרב אפרים אלימלך אורבך, רבם של יהודי המזרח התיכון בצבא הבריטי, המתארים מפגשים כאלה, כולל בסדר פסח. החיילים הארצישראליים אף סייעו ליהודי לוב לעלות ארצה, גם באמצעות חתונות פיקטיביות עם צעירות יהודיות.
מחנה ג'אדו אמנם לא היה פלנטה שטנית כמו אושוויץ, אך עדיין גיהנום המצדיק תיעוד היסטורי והכרה ביהודי לוב כניצולי שואה. אברמוביץ' כותב בפתח הדבר שלו, ש"המחקר והחשיפה (של היומן; י"א) נועדו בראש וראשונה למען הדור הצעיר" (15). הספר והיומן מיועדים לקהל הרחב, והם יכולים להיחשב כעוד נדבך חשוב בהנצחת שואת יהודי לוב, כאשר הם יוצרים מסמך ייחודי המשלב בין האישי להיסטורי.
