עצם יציאתו לאור של ספר המכיל סדרת שיעורים של הרב חנן פורת ז"ל, על ספרו הידוע של הרמח"ל "מסילת ישרים", עשוי להפתיע. מסילת ישרים הוא אחד מספרי היסוד של עולם המוסר, מאז יצא לאור לראשונה בשנת 1740, ועניינו המרכזי הוא תיקון מידותיו של האדם ודרכי הדבקות שלו בקב"ה ובמדרגות רוחניות גבוהות. הרב חנן פורת – או חנן, כפי שהתעקש בחייו שיקראו לו – נודע כאיש חזון, ממנהיגיה של הציונות הדתית, ממייסדי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ממקימי ישיבת הר עציון, איש ציבור וחבר כנסת, נואם כריזמטי החדור בלהט אמוני בתהליכי גאולת ישראל בארצו; מה לו ולספר מוסר שנכתב בגלות, העוסק ברובו הגדול במידותיו של הפרט, ללא הקשר מיוחד של חזון גאולת הארץ?
אולם מי שהכיר את חנן, לא יופתע מצירוף זה. לצד עיסוקיו הציבוריים הרבים למען העם והארץ ויכולותיו המעשיות כמנהיג וכפעיל ציבור, היה חנן איש חינוך והוגה דעות, דבק בתורה ובמצוותיה, ועניין מיוחד היה לו בעבודת המידות. בשנים שבהן לא היה חבר כנסת, עיסוקו המרכזי היה בהרבצת תורה בבתי מדרש שונים ומגוונים, מישיבת הקיבוץ הדתי ועד לישיבת בית אורות. דומה, ששני "חנן" התרוצצו בקרבו: האחד, מנהיג ציבור ואיש מעשה, והאחר, רב, עובד ה', מחנך והוגה. מובן שבסופו של דבר היה זה אדם אחד, שקשה כיום לראות כדוגמתו בין פוליטיקאים בימינו.
על צירוף מיוחד זה עמדתי פעם באופן אישי: מספר פעמים השתתפתי מול חנן בפאנלים שונים על דרכה של הציונות הדתית, היחס שבין ארץ ישראל ועם ישראל וכיוצא באלו. באחת הפעמים, לפני כעשרים שנה בערך, באחד מסניפי בני עקיבא בימי בין המצרים, הוויכוח בינינו התלהט וחנן התבטא כלפיי באופן חריף למדיי. והנה, מספר ימים אחר כך השתתפנו שנינו בימי העיון בתנ"ך השנתיים של מכללת הרצוג. במהלך שיעור שהעברתי על אחד מפרקי דוד המלך הבחנתי לפתע בחנן, יושב באחת השורות האחרונות. בסיומו של השיעור ניגשתי לחנן, שאמר לי בחיוך: אני אמור להעביר שיעור על פרק תהילים הקשור לשיעור שהעברת עכשיו, ולכן היה חשוב לי לשמוע את שיעורך. לנגד עיניי ראיתי מהי ענווה אמיתית ומהי אהבת תורה לשמה, ומאותו רגע הבנתי שמאחורי הסגנון הנחרץ והבטוח עומדת נפש עדינה וצנועה. תחושת ההערכה שלי כלפי חנן הלכה מאז והתעצמה עד להסתלקותו הכואבת בטרם עת, בגיל 67, בימים הנוראים בשנת תשע"ב.
ברק העיניים וקמט הפה
זיקתו של חנן לספר מסילת ישרים הייתה עמוקה. בפתח הדברים סיפר חנן על סבו, אריה בן צבי, שלמד מדי יום פרק במסילת ישרים, והעיד על עצמו שבשנים האחרונות לחייו הוא משתדל ללכת בדרך סבו. חנן הגדיר את הספר כ"גאוני בפשטותו" למרות עומקו, והדגיש את נקיות הדעת של הרמח"ל ואת הישרות האינטלקטואלית והמוסרית שלו. הספר מבוסס על סדרת שיעורים שחנן נתן בביתו, בתקופת מחלתו הקשה, עד סמוך לפטירתו, עד שכבר תש כוחו ולא היה עוד בידו כוח ללמד את ארבעת הפרקים האחרונים של הספר. עם זאת, הספר כולל גם את הפרקים הללו, שכן בספר נכללות גם ההערות הרבות שכתב חנן בספר מסילת ישרים האישי שלו, הערות שמילאו את הדפים לעיתים עד אפס מקום, וגם מתוכן ניתן ללמוד רבות. בעריכת הספר הובאו בהערות שוליים גם רבות מן ההערות שרשם חנן בספרו, כאשר הדברים לא היו חלק מהשיעורים שהעביר בעל פה.
את המשימה להעביר דברים שבעל פה לתורה שבכתב נטל על שכמו הרב יעקב פישר, ראש ישיבת נווה שמואל במשך שנים, ובהקדמתו לספר הוא העלה בכנות את התהייה: "לא איש שורה היה חנן, כי אם איש סער ולהבה, איש שכולו שירה… והשאלה ריחפה: כיצד נעביר את הניגון, את 'שפת הגוף' ואת 'שפת הנפש', איך נשמר את ברק העיניים ואת קמט הפה?"
מי שהכיר את חנן יכול לומר שהמשימה הזו בוצעה בהצלחה מרשימה. אפשר לשמוע היטב את קולו של חנן בין השורות, ואף לדמיין את האינטונציה שבה נאמרו הדברים. מי שלא הכיר, יכול לקרוא באופן קולח ספר שיעורים, הנראה כאילו מחברו לא רק לימד אותם אלא גם כתב אותם.
אכן, יש בספר גם מעברים וסטיות לנושאים שאינם בגדר פירוש ישיר למסילת ישרים, אלא הם חלק מתורתו של חנן: ניתוח פרקים בתנ"ך, יסודות במחשבת ישראל, סיפורים על גדולי ישראל וסיפורים מחייו של חנן עצמו, ואפילו, כדרכו, ניתוח שירים. הספר איננו מתיימר להיות מערכת סדורה הבוררת את מילותיה וצמודה אך ורק למטרת פרשנות מסילת ישרים. בצדק ציין העורך כי "במהלך עבודת העריכה נשאלתי אם יהיה זה הספר שיצא ספרו של רמח"ל או ספרו של חנן", ומסר את התשובה לשיפוטו של הקורא. לעניות דעתי התשובה ברורה: גם וגם.
חנן בשיעוריו ביאר את מסילת ישרים, הרחיב אופקים, קישר בין נקודות שונות בהגותו של רמח"ל והסב את תשומת לב הקורא לעומק המסתתר בין הדברים. עם זאת, חנן כאמור שיקע בדברים גם הרבה מתורתו, והקורא יוצא נשכר מהשילוב שבין הגותו של רמח"ל ובין תורתו של חנן; בין ספר מוסר שנכתב לפני כשלוש מאות שנה, ובין דברי הגות המובאים בסגנון בן ימינו.
חנן עצמו שאף להוציא את הדברים לאור כספר, וציין: "יצאו כבר לא מעט ספרים על מסילת ישרים, ואינני מתיימר שדווקא אני, אחרי כל העבודה הגדולה שנעשתה במיוחד בדור האחרון, אוכל 'להמציא את הגלגל'. עם זאת נראה לי שיש פה הערות ותובנות חדשות, שלא מצאתי כמותן". דומה שאילו היה חנן מוציא את הספר בכתב בעצמו, כפי שאכן שאף, הוא היה נראה קרוב מאוד לספר שלפנינו.
את שמו המיוחד של הספר, "אוהב טהר לב", הלקוח מן הפסוק: "אֹהֵב טְהָר לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ" (משלי כב, יא), בחר חנן בעצמו, בשעה שהביע את שאיפתו להוציא את הדברים לאור. במילים אלו נהג רמח"ל לחתום באגרות האחרונות ששלח לתלמידיו, בשעה שכבר עלה לארץ ישראל. חנן סבר "שאין ביטוי המאיר יותר את אישיותו של הרמח"ל מאשר זה". בצדק העיר העורך, שאף חנן מתגלה לפנינו במהלך פרקי הספר כאוהב טהר לב.
רדיפות וייסורים
למי אפוא מיועד הספר? בראש ובראשונה למי שרואה ערך וחשיבות בלימוד מוסר, בעבודה על מידותיו של האדם ועל דבקותו בקב"ה. באופן ספציפי הוא מיועד למי שמבקש להעמיק בספר מסילת ישרים, ויש בו גם נכונות לשלב את לימודו בספר עם לימוד פרקי מוסר נוספים בסגנון עכשווי. וכמובן, הספר הכרחי לכל מי שמבקש להכיר את חנן לעומק, ולעמוד על עולמו הרוחני העשיר והמגוון.
לתשומת לב מיוחדת ראויה הקדמתו של חנן לסדרת השיעורים, המתארת בהרחבה רבה את סאת ייסוריו של רמח"ל בחייו, עד שכדבריו "אין כמעט איש בתולדות ישראל בדורות האחרונים שסבל רדיפות, צרות וייסורים כרמח"ל". כתביו הראשונים של רמח"ל הופיעו זמן לא רב לאחר הופעתו של שבתי צבי, ותגובתם של רבים מגדולי ישראל למשבר הרוחני העמוק הייתה הסתייגות רחבה מעיסוק בדברי קבלה. חנן האריך בעדויות מתוך כתבים ואגרות שונות, מתקופה זו ואחריה, כשהוא מספר כיצד הרמח"ל נרדף על ידי הרב משה חאגיז שחשד בו בשבתאות, כיצד נאלץ לנדוד ממקום למקום וכיצד נידונו ספריו לשרפה.
אף שסקירה זו מתוארת בדייקנות אקדמית, חנן איננו מסתיר את אהדתו החד־משמעית לרמח"ל, תוך ביקורת חריפה על הביקורת נגד רמח"ל, שאכן הלכה ודעכה עם השנים שלאחר פרסום "מסילת ישרים". ייתכן שחנן האריך בדברים גם משום שמצא בהם הד מסוים לחייו שלו, שלא פעם דרשו ממנו מסירות נפש ויכולת עמידה בעימותים גם מול רבנים ותלמידי חכמים. מכל מקום, המסקנה המעניינת שחנן ציין, היא שבסופו של דבר הרדיפות שמהן סבל רמח"ל הן שהביאו אותו לכתוב את ספרו הנודע. מכיוון שנאסר על רמח"ל לעסוק בתורת הסוד, הוא בחר לכתוב חיבור אחר שיעסוק בתיקון המידות והנפש. דווקא בזכות הפשטות המיוחדת שלו – עם כל העומק שיש בדברים – זכה חיבור זה לתפוצה מיוחדת.
לסיום אציין קטע אחד שנגע מאוד לליבי, שיש בו כדי לאפיין את הנופך האישי שהוסיף חנן לספרו של רמח"ל. כך סיפר חנן באחד השיעורים האחרונים בחייו: "פעם, היה זה בשלוש לפנות בוקר, נגלה אליי בחלום הנשר הגדול הזה, שעף ודאה לשם שמים. התעוררתי, לקחתי את העט וכתבתי שיר. את מילות השיר הזה אני אומר מאז בדרך כלל לפני שאני מתעטף בטלית:
"כנשר דואה מעל תהומות / כן נפשי הומה אליך / לגמוע אור ותכלת מנחלי עדנים / לרוות מדשן ביתך. מה לי בשמים מה לי בארץ / כי עמך לא אירא אופל ושחור / צור לבבי וחלקי א־להים לעולם / כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".
וחנן הוסיף: "כשמגיעים, ולו לרגע, למדרגה כזו של דאייה כאותו נשר גדול, ממילא הכול נראה אחרת… לא אופל, לא שחור, לא שום דבר; לא עושר, לא כבוד, ובמיוחד לא כבוד ציבורי שיכול לדרדר את האדם תחת מסווה כותרות לגיטימיות. 'צור לבבי וחלקי א־להים לעולם'". דומה שחנן, שנזדכך בייסורים, הגיע למדרגה רוחנית גבוהה זו, שבה הכריע בעצמו באופן סופי על סדרי העדיפויות בחייו ברוכי העשייה והיראה. יהי ספר זה זיכרון נאמן לעילוי נשמתו.
חנן פורת, ספריית בית אל, 2021 , 511 עמ'
