חצי שנה לפני יום ההולדת ה-13 של אביגדור נוימן, במוצאי שמיני של פסח 1944, פרצו הנאצים לבית משפחתו. הם נשלחו לגטו, ומשם לאושוויץ-בירקנאו. אביגדור לא הספיק לחגוג בר מצווה.
רוב המשפחה, שלושה אחים ואחיות ואימו, נשלחה לקרמטוריום ומצאה בו את מותם. אביו ואחיו הנותרים נִספו בשלב אחר של המלחמה. אביגדור מצא עצמו לבד בעולם, שרד את המחנות בירקנאו ומטהאוזן, ולימים גילה שאחותו שרדה, אך כל השנים שתק.
"עד שלב מסוים אני לא דיברתי על השואה", הוא מספר. "הילדים לא שמעו מפי שום קטע על השואה. באופן כללי ידעו שהייתי שם, אבל לא פרטים, מלבד אשתי ז"ל, רבקה, שמדי פעם שמעה אותי צועק".
הוא מספר על נקודת התפנית: "היינו בטיול שורשים, ובו עברתי ליד העיירה שנולדתי ובכל המחנות, ואחרי שהיינו ליד הקרמטוריום בבירקנאו עליו היה שלט 'לכאן הוכנסו היהודים מהונגריה', והבנתי ששם חלק מהמשפחה שלי נרצחו, אז התחלתי לספר יותר ויותר".
מאז אביגדור מרצה בבתי ספר, מכינות, יחידות בצה"ל, ומול קבוצות גרמנים שעוסקות בזיכרון השואה. אחד האירועים המכוננים בחיי אביגדור, שסגר מעגל עבורו, היה הצטרפותו כאיש עדות למשלחת "עדים במדים" של צה"ל בשנת 2018, יחד עם 190 קצינים וקצינות. "ניגש אליי מישהו ששאל אם אני רוצה להצטרף למשלחת. הוא היה בלי מדים. שאלתי אותו 'עם מי יש לי הכבוד?', והוא ענה שהוא מפקד המשלחת. שאלתי אותו 'מה הדרגה שלך?' והוא ענה בצניעות 'תת-אלוף'. זה היה המזכיר הצבאי של הנשיא".
"עצם המושג צה"ל היה בשבילי משהו שקשה מאוד לתאר. אני באתי ממדינה שבה לראות חייל זו חוויה מפחידה. עם התלאות שעברנו, בסוף כשלבשתי פעם ראשונה את המדים של צה"ל זה היה בשבילי הדבר הכי טוב שקרה לי. כמובן במשך הזמן הייתי בצבא, גם חתמתי קבע".
"ואנחנו מגיעים לשם", מספר אביגדור על חוויותיו מליווי המשלחת לבירקנאו, "ואנחנו צועדים. אני בשורה ראשונה יחד עם מפקד המשלחת וקצין עם ספר תורה, ומאחורי הצבא המהולל הזה, צה"ל, אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו".
"אני הולך בראש צה"ל, נכנס לתוך בירקנאו ואנחנו עומדים על הרמפה, המפקד נותן פקודה לעצור, 'ימינה פנה'. מבקש ממני לצאת מהשורה ולזוז הצידה, ואז הוא נותן פקודה 'לעֵד הצדע!'. אם אני שרדתי את הכול, במקום הזה, ממש פה הגעתי ברכבת, ופה ראיתי פעם אחרונה את אימא והאחים בחיים, ופה הייתי אפס, אפילו לא מספר הייתי שם, אז פה, הצבא הזה מצדיע לי? בכלל, להיות חופשי במתחם הזה, שאני הולך איפה שאני רוצה זה דבר שאין אפשר להסביר", ממשיך אביגדור לספר בהתרגשות.
אביגדור מספר על האירוע המשמעותי והמרגש מבחינתו בליווי המשלחת: "החיילים המשיכו בסיור ואני חיכיתי להם ליד פסי הרכבת שקרובים לקרמטוריום". "ידעתי שכמעט הגעתי לפה כמה פעמים, חיכיתי שם עם המחשבות שפה, באחד הקרמטוריומים איבדתי את המשפחה שלי באש ואפר. בסיום הסיור שאר המשלחת הצטרפה אליי למסדר סיום שם, והמפקד אמר דברי סיכום. בסוף הנאום שלו המפקד אמר 'עכשיו יש לנו הפתעה'".
"אתם זוכרים שאביגדור סיפר לנו שכאן, במקום הזה, מלאו לו 13 ולא הייתה לו בר מצווה?", המשיך המפקד, "עכשיו נעשה לו בר מצווה".
"פתאום הרב הצבאי מוציא ספר תורה, קוראים 'זכור את אשר עשה לך עמלק'… לעמוד במקום הזה, לראות שכולם שרים 'עם ישראל חי', לקרוא בספר תורה", ממשיך אביגדור. "קראו לי לקרוא בספר תורה והיו צריכים לתמוך בי משני הצדדים מרוב התרגשות. ואני עולה לתורה שם, וזורקים עליי סוכריות. עוד לא מצאתי מילים להביע את התחושה הזאת".
איך התחושה לראות מדינה יהודית קמה מול העיניים שלך?
"תוך כדי משימה אדם לא מפרט לעצמו – עשיתי כך וכך. אבל בפרספקטיבה הוא מסתכל על מה שעשה בגאווה. כשהגעתי לישראל וראיתי שוטר במדים, לא התחלחלתי ממנו בכלל! הרי לפני זה כשהייתי רואה שוטר או חייל הייתי מתפלל שיעבור מהר על ידי. מה, אני יכולתי לדבר? אני הייתי ילד עם פאות שהולך ברחוב והגויים משכו לו בהן, וזרקו את הכובע, אז אני יכול להתלונן? במשטרה שם ילד יהודי לא יכול להיות צודק כמו ילד גוי.
"זה לא מובן מאיליו. מדינת ישראל – צריך שלמור עליה ולדאוג לה. אחרי ששת הימים הייתה שאננות במדינה, כי חשבו כבר די, זה מובן מאיליו, אנחנו על גג העולם. ואז באה המכה, ולמדו בדיעבד- אין מובן מאליו. קיבלתם לידיים משהו נפלא כזה – תשמרו ותעבדו, זה הכול".
ואיך אתה רואה את המדינה היום?
"עצם זה שאני יכול לומר את דעתי, לא שהיא תשנה, אבל אני יכול להגיד זה כבר משהו. המדינה הזו היא מעל הכול, כי היא של העם שלנו. תתארו לכם רק, חס וחלילה, אילולא צה"ל היה כל כך חזק מה היה קורה לנו במלחמת יום כיפור אם היו כובשים אותנו. וגם לי יש טענות, גם אני לא מסכים ומרגיזים אותי המון דברים בממשלה. ברור שזה יהיה טיפשי לומר שאני לא רואה חסרונות במדינה, אבל בסך הכול זו מדינה של קיבוץ גלויות ויחסית, תוך זמן קצר, 70 שנה, כבר לא מורגש בכלל שיש קיבוץ גלויות.
"הקמת המדינה ובכלל עצם זה שהיא שרדה אלו נִסי-נִסים. אי אפשר להבין את זה בדרך הטבע. במיוחד בהתחלה, כשהתנפלו שבע מדינות ערביות עם טנקים ואנחנו היינו רק עם רובים בריטים, אפילו לא היו רובים צ'כים, והובילו אותנו ממקום למקום כדי שהערבים יחשבו שיש הרבה חיילים. אז קרה פה משהו, אנחנו היום אחת המדינות החזקות פה באזור".
אביגדור מספר שבחופשה הראשונה לאחר מלחמת יום כיפור הוא נסע לבקר חבר פצוע מהמלחמה, ובדרך ראה צעירים חוגגים ברחובות. כשחזר, מפקדו נתק'ה ניר שאל אותו אם טוב לחזור, ואביגדור ענה שלא, כי כשראה את כל הצעירים חוגגים כשהוא בצבא, למה שיהיה טוב לחזור. ענה לו מפקדו את המשפט שמלווה אותו מאז: "אביגדור, בכל עם ישנם עשרה אחוזים שהם המובילים, הם מנהיגים ושומרים על המדינה. אני גאה להיות בעשרה אחוזים האלה".
אביגדור מסרב להישאר מאחור וכל הזמן לומד את רזי הטכנולוגיה והתקופה ומבין בהם אפילו יותר מצעירים ממנו. כשהוא מזמין את הקהל בסוף השיחות שלו לעקוב אחריו באינסטגרם ובפייסבוק – אנשים לא מאמינים.
איך לדעתך צריך להעביר היום את זיכרון השואה לדורות הבאים?
"צריך להרבות בסיפורים ממקור ראשון, ומהם צריך ללמוד מה קורה אם חלילה לא הייתה לנו מדינה", עונה אביגדור. "לא דומה לשמוע סיפור מדור שני שאומר 'אבא שלי סיפר לי' כמו לשמוע אדם שממש היה שם וחווה את זה. כשאני מסיים הרצאות, אני מבקש להעביר את הסיפור הזה לדורות הבאים, זה התפקיד שלכם".
