בשבת שבפסח נוהגים אנו לקרוא את שיר השירים, ספר קטן ומופלא ובו שירים על האהבה שבין הרעיה והדוד. "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" מכריז הכתוב (ח, ו), ומוסיף: "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". האהבה נולדת מרשפים, ניצוצות הניתזים משלהבת קדושה שבידי הקב"ה. מתוך כך "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת [שלהבת] הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּה, אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".
שפת האוהבים
אם נקרא את מגילת שיר השירים כפשוטה, נמצא בה אהבת איש ואישה, על גווניה ועלילותיה. אולם כבר לימד אותנו רבי עקיבא במשנה (ידים ג, ה): "שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשים". השיר אמנם מדבר על אהבת איש ואישה, אך רומז על יחס האדם והקב"ה. דבריו רומזים על חוזה לדורות: שיר השירים ייתוסף אל ספרי התנ"ך כדי שיהווה מקור השראה וייצור שפה סמלית שבעזרתה נוכל לבטא את הרובד העמוק ביותר של חיינו הדתיים: האהבה שבין האדם להקב"ה.
כשאנו מדברים על הקב"ה, משתמשים אנו בצמד מילים קלאסי, "אבינו מלכנו", המבטאות שני יחסים בסיסיים שונים: היחס בן־אב, השאול מהתחום המשפחתי ומבטא דאגה וטיפול מצד אחד וכבוד וסמכות מצד שני, והיחס עבד־מלך, השאול מהתחום הפוליטי והחברתי, ומבטא יראה; וממנו נגזר מושג יהודי מרכזי: "מלכות שמים". אולם המקרא מלמדנו שקיים דימוי שלישי, נועז ביותר – הדימוי של אהוב ואהובה, אישה ובעלה, רעיה ודוד.
דימוי זה מצוי בצורה מסוימת כבר בעשרת הדיברות, בביטוי "אֵ־ל קַנָּא", המרמז לרגש הקנאה של האוהבים. אך גם דברי הנביאים ספוגים בדימוי האהבה, למשל: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). על פי חז"ל ותורת הסוד, זהו העולם המתואר בשיר השירים. וכך נקבע שבאמצעות המושג "אהבה" על גווניה ועלילותיה נוצרה שפה חדשה שדרכה ניתן לבטא דברים הנוגעים למחשבה ולהרגשה הדתית, שאחרת היו נשארים "אילמים". מכל המצוי תחת השמש, רק האהבה הוא דימוי נאות לחוויה הדתית, דימוי הכולל ממדים רבים.
קריאות סמליות
מול הפשט, שלפיו המגילה מדברת על אהבת איש ואישה, מצויות אכן מספר קריאות סמליות שונות. אחת מהן היא המדרשית הקלאסית שבדרכה הלך רש"י. השיר פורש את ההיסטוריה היהודית ומהווה מעין דו־שיח המתקיים בין כנסת ישראל לבין הקב"ה, כשברקע "מקהלה" של אומות ודתות העולם המאמינות שהברית בין הקב"ה לישראל לא קיימת עוד. וכך כותב רש"י: "מַיִם רַבִּים – האומות, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת – שריהם ומלכיהם לֹא יִשְׁטְפוּה – על ידי חוזק ואימה ואף על ידי פיתוי והסתה. אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ – כדי להמיר אהבתך, בּוֹז יָבוּזוּ לו".
הקריאה הסמלית השנייה היא אינדיבידואלית יותר ומתארת את היחס שבין היחיד לא־לוהים. ביטא אותה הרמב"ם במורה הנבוכים ובספרו ההלכתי (הלכות תשובה, י, ב־ג): "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. ..וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה". חולי אהבה זה מגיע לשיאו ברעיון המיסטי של ה"דבקות" המצוי גם בפילוסופיה היהודית וגם בקבלה. זאת הייתה גם קריאתו של רבי עקיבא שראה בפסוק "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" (א, ד) את הביטוי הסמלי לחוויה המיסטית, העלייה הנפשית של בעלי הסוד התלמודיים אל העולמות הנסתרים. כאן גם המקור לרעיון המיתה בנשיקה: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ", אשר בה לפי הרמב"ם האהבה הופכת את המוות לחיי עולם. מגילת שיר השירים מתארת לפי קריאה זאת דו־שיח המתקיים בין נפשו של היחיד לבין הקב"ה.
ארמוז גם לקריאה סמלית שלישית – הקריאה הקבלית. דיברנו לעיל על היחס עבד־מלך ובן־אב. אך ישנם יחסים נוספים. כך למשל, מוצאים בחז"ל גם יחס בן־אם כאשר דימוי האם הוא הבסיס לדימוי השכינה. את האינטגרציה בין הדימויים השונים שבמקורות: מלך, אב, אם, אהוב וכו' עושה הקבלה בתורת הספירות, כאשר שיר השירים נתפס כמשל ליחסים אלו.
לשמור על האהבה
מהו היחס בין היחסים, בין האהבה האנושית והאהבה המיסטית? באופן סכמטי ניתן לומר שתיתכנה שלוש אסטרטגיות שונות. בקצה האחד שולטת קנאה בין שתי האהבות. גם במערב הנוצרי וגם במזרח הבודהיסטי מצויות גישות המלמדות שכדי להגיע לאהבת הרוח חייב האדם לוותר על אהבת הבשר. בקצה השני, ההפוך, מצויה הגישה האלילית ויורשיה. היא מקדשת את המיניות על ביטוייה הבעייתיים ביותר, והופכת, למשל, את הזנות לפולחן דתי. מתוך כך הופכת המיסטיקה לתעודת הכשר להפקרות ללא גבול והארוטיקה הופכת פורנוגרפיה. הדוגמה היהודית הקלאסית לגישה מקולקלת זו מצויה בדמותו של יעקב פרנק.
אך בין שתי קצוות אלו עיצבה המיסטיקה היהודית עמדה שלישית: אין סתירה בין בשר ורוח, בין אהבת הקב"ה לבין אהבת איש ואישה. אדרבה, האהבה האנושית היא מודל לאהבה לא־לוהים, ויתרה מכך, היא גם דרך להגיע אליה. אלא שאהבה זו חייבת להיות טהורה, ואם היא טהורה, היא יכלה להפוך קדושה. זו היא מהות ה"קידושין".
אכן, האהבה הזוגית היא דגם לאהבת האדם את הא־לוהים. אך נראה לי שניתן ללמוד גם בכיוון הפוך. אין ספק שרבים שכחו את משמעות הכתוב: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לו". דורות רבים שכחו את הפסוק הזה כאשר הפכו את הנישואים למסחר או לאמצעי במיזוגים כלכליים ופוליטיים, "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ" (בראשית לא, טו). אבל גם דורנו חייב ללמוד משהו מאותו פסוק: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּה". עלינו לשמור על השלהבת ועל הגחלת. בדורנו, מים רבים של ערכי התרבות בת זמננו מאיימים לכבות את האהבה, מים רבים הפורצים אלינו מכל עבר. וכדברי המשורר בתהילים: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ… רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ".
