שיר ולא שיר: פצע מדמם ללא הפסק

שמעון זנדבנק, מי שבין היתר תרגם את כל שירתו של פאול צלאן לעברית, כותב בספרו "מזשיר" כי אנו יודעים ששירה היא שירה, "מן העובדה הפשוטה שהשיר מוגש לנו כשיר… עצם מיקומו מכריז על מעמדו כשיר. וברגע שנעשינו מודעים למעמדו כשיר, אנו מפעילים ציפיות מסוימות שיש לנו משירים". זנדבנק אף מוסיף על כך גיבוי מדברי דוד אבידן מתוך "שירים שימושיים", כי השיר הוא שיר לא כי נכתב כשיר, על אודות תכנים מסוימים או בצורה מסוימת, ובאותה מידה יכול היה להיכתב כ"לא שיר", אלא הוא שיר משום שפורסם – הוצג, הוגש, מוקם – כמו שיר.

אבידן עצמו ורבים לפניו ואחריו – כמו משוררי דור הביט, שרובם בעצם כתבו פרוזה והגישו אותה כשירה – המשיכו לסכסך את הקואורדינטות וההגדרות של השיר. למעשה, סביר להניח כי כמעט כל משורר מודרניסטי בכיר – ובכלל זה המשוררים העבריים של המאה ה־20 (ויזלטיר ואבידן למשל הקדישו לכך לא מעט) – כתב כמה שירים שכל מטרתם הייתה לנסות להגדיר מהי שירה, וכל תוצאתם הייתה שירה נפלאה אמנם, שלא הגדירה שום דבר.

בהתאם לכך, הספר "אורות הנגד" – רשימות ואפוריזמים מעיזבונו של פאול צלאן, מגדולי המשוררים של המאה העשרים – הוא בו בזמן שיר ולא שיר. קובץ שכולו שירים ואין בו אף שיר. הוא לא מוגש כשיר, כמובן, אלא כרשימות, לא מנוקדות, בשורות ארוכות עד סוף יכולת בית הדפוס, המפעילות את מערך הציפיות התרבותי המוסכם שלנו כקוראים.

שירים הם ישויות חמקמקות

ברשימות הפואטולוגיות, שהוא אחד החלקים בקובץ, יש לא מעט רגעים שבהם צלאן עצמו ניסה להגדיר מהי שירה. במובן הזה צלאן כמו הופך את כל המסד שמתרגמו זנדבנק ניסה להעמיד דרך הלוגיקה, הפוסט־פורמליזם והרציונליות. אצל צלאן שירים הם פרדוקסים, הם אנטי־ביוגרפיים, הם לא קשורים למבנה או למערך ציפיות, הם ישויות חמקמקות, שכל כמה שתנסה להגדיר אותן, יוציאו לך לשון, שחורה כמובן. "שירים הם מבנים נקבוביים: החיים זורמים אליהם ודולפים מהם פנימה והחוצה, עיקשים, לא צפויים, ניתנים להכרה ובלתי ניתנים להכרה" (עמ' 111).

אפילו המתרגמת טלי קונס נדרשת לכך בהקדמתה וכותבת כי "כל הקטעים עונים כאחד על הגדרה רחבה יותר של 'שירתיות' – שכן כל אחד ואחד מהם צופן בחובו ניצוץ של דבר מה המבקש 'להגיע אל השפה', כלשון צלאן, לבקוע מתוך חשכת התודעה ולהתגבש לכדי אמירה אמיתית, חד פעמית, בעולם" (עמ' 7).

בהמשך היא כותבת כי מטרת הקובץ היא להציג את פניו האחרות של צלאן, מבלי להכביד על הקורא בדקדוקים והערות פילולוגיות. ברם, אחרי קריאה של כל הקובץ, המחולק לשבעה חלקים – אם כי לעיתים נדמה כי החלוקה שרירותית כשם שהיא הכרחית – התחושה הדומיננטית היא שזה בדיוק אותו צלאן. אין כאן פנים אחרות, זוויות ורזולוציות מפתיעות, אלא אותן פנים בדיוק שניבטו אלינו מיצירותיו הפנומנליות שכונסו ב"סורג שפה", "שושנת האין", "אור כפוי" ו"תפנית נשימה".

זה אותו צלאן בדיוק המתהלך בעולם הפוסט־אושוויצי כרוח רפאים, מנהל אינטראקציות שירתיות עם דמויות שטבעו, עם קברים ותליינים, עם סכינאים ללא פנים; זה אותו צלאן של בדידות ואימה, החי בעולם צללים שכולו עשוי פוסט־טראומה ויופי קודר ונדיר, שלעיתים כל מילה בו מקודדת בתוכה גלקסיה שלמה; חור שחור מכונן אותה. זה אותו צלאן שאמיל צ'וראן הגדיר בצורה כה פולחת, מצמררת ומדויקת: "הוא אינו אדם בשר ודם, אלא פצע המדמם ללא הפסק".

הטקסטים אמנם מוגשים אחרת, ולכאורה מפעילים מערך ציפיות אחר, אך ברגע שמבינים ופותרים בנקל את הסבך־לא־סבך המגדיר מהי שירה, שוב משתכשכים, נפעמים ומצטמררים כשאנו גולשים בתוך הפצע הפואטי הצלאני. שוב אנחנו מדממים אתו ללא הפסקה.

ביקור במעבדת הכותב

חשוב לומר, יש בספר לא מעט פיסות טקסט תמהוניות לעילא, חסרות כל הקשר, כאלו שתמיד משתרבבות לתוך רשימות עיזבון, ועושות רושם כאילו העורך ניקה את כל הקבצים שהיו, ללא כל אג'נדה. זו תופעה ידועה מעיזבונות. לרוב אין בהן כל שיקול דעת עריכתי, אלא משהו אחר לגמרי. במובן הזה, גם ספר זה הוא מעין "ביקור במעבדה" של הכותב.

חלק מהטקסטים עדיין נותרו בשלב הפיתוח, וכנראה עדיין לא היו ראויים למאכל אדם. חלק כבר נבדקה יעילותם על בני אדם, וחלק סביר להניח שהיו בדרך לניסויים קליניים. ההבדלים ביניהם ניכרים, בעיקר בקטעי הפרוזה של צלאן. אם לומר זאת בעדינות המרבית, צלאן לא היה פרוזאיקון משכמו ומעלה. הפרוזה שלו מוגבלת, קטועה באיבה, מותירה רושם מכתמי לעילא ובעיקר חסרת כנפיים. דוגמה לכך היא הרשימה "שעת הזאבים".

חלק ניכר מרשימות הפרוזה שלו דומות מדי לשירים, למרות שניסו לכאורה להיות משהו אחר. דומה כי צלאן עצמו מספק להם הגדרה מבלי משים, כשהוא מדבר באחד מהם על מיקרוליתים, "שבריר אבנים, נראים בקושי… וכעת אתה מנסה… לקרוא אותם אליך, לקבצם לכדי גבישי בדולח. דומה שאתה מחכה לתגבורות. מניין יבואו?". הם לא יבואו במקרה הזה. המיקרוליתים נותרים במן כור־מצרף של פיגורציות אלגוריות.

כך גם מעט המכתבים והנאומים שפורסמו בקובץ. עם כל הכבוד, נאומו של צלאן בפני אגודת הסופרים העבריים בביקורו בישראל ב־1970, הוא קצר וחביב אבל אין בו ערך עקרוני מלבד זה ההיסטורי, ולרגע לא מזכיר בעוצמתו ובחד־פעמיותו את נאומו המפורסם "המרידיאן", שאותו נשא לרגל קבלת פרס ביכנר ב־1960 (מופיע במלואו ב"סורג שפה").

אין יופי בלי כאב

ובכל זאת, בתוך רבים מקטעי הפרוזה המשונים והסתומים חבויים להם אותם רגעים, שאם רק – אליבא דזנדבנק – היו מוגשים אחרת, היו מרגשים אחרת. לעיתים קשה להבחין בהם ולבודד אותם, כמו למשל: "עדיין ירד שלג. בחוץ מול דלת המרפסת נערמו בלי קול הררי שלג: בינינו ובין העולם נעמד חרש מה שאיש לא נגע בו, מה שאין לגעת בו, היסוד; בין שם ובין כאן השתרעה המחיצה, המחיצה המפרידה, והיא הפרידה אותנו לנצח…" (עמ' 45). או למשל: "אפלה ירדה. שיחי היערה בדרכם אלי, אני יודע. העולם כורע שוכב בתוכי, העולם, יבש כקש, אתלקח באש בקרוב, הדלקה כבר רודפת אחרי במחשבותיה. בקתות זוהר מתקרבות בריקוד. בקריצנדורף ראשו המוכר היטב של רוכב האופניים בוקע מן המים. כמה זמן עד וינה?" (61).

אלו רגעי פרוזה של צלאן במיטבו, כמו השירים שלו בדיוק. יש רגעים שאתה משוטט במעבדה שלו ונפעם מהיכולת שלו לומר במשפט אחד עולם ומלואו; "במילה לייבניץ סגרה אמא את פסנתר הכנף בחבטה" (עמ' 66); "חכה בסבלנות על הגדה, הטבוע יציל אותך (71)"; אני גולגולת אדם ופילחתי עין תותח" (73); "כשנשתתקה התפילה על פני האדמה, ניעור אלוהים משנתו" (73). המשפטים הללו עומדים לפעמים בפני עצמם, כמו סיפורים קצרצרים (כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם; למכירה, מנעלי תינוק. מעולם לא ננעלו), לפעמים יש אחריהם מילה או משפט שמפריעים להם, אבל חשוב לנהוג בהם בסלחנות. הם עדיין יצירי מעבדה.

יש לא מעט רגעים שבהם אפשר להבחין בהומור דק, יבש, פצוע, דבר שלא ניכר כמעט בשירה שלו. יש כמובן גם רגעים שוברי לב, במיוחד כל רגעי הספק־חלום־ספק־מציאות שבהם הוא פוגש את המתים הרבים והיקרים שאבדו לו, שבניגוד לרוב הכותבים, דומה כי צלאן לעולם לא משוחח אתם. הוא מזהה אותם, אולי הם מזהים אותו ועוברים הלאה, אין להם מה לומר לו, אין להם נחמה, אין להם מסר חשוב מהעולם הבא. הם לא מחכים לו בזרועות פתוחות, הם לא מבקשים ממנו נקמה, אין להם אפילו מבט. וגם לדובר אין מה לומר להם. אין קמצוץ של השתפכות, של געגועים או של קתרזיס.

גם בקובץ "סורג שפה" ישנם קטעי פרוזה ונאומים של צלאן, יחד עם שירים שכתב בחורף חייו. כאן במובהק אין שירים. אבל כל מה שיש כאן הוא שירים, המוכיחים כי צלאן לא היה רק משורר ענק או פצע מדמם, אלא בעצם ישות מחשבית אידיוסינקרטית, קודרת, שגורמת לך לקרוא בו, להעמיק בו, לחשוב כי המחשבות והמילים אוזלות כמו האדם, כמו עצמך. הכתיבה אינה מחיה את מה שמת אלא היא רק הדהוד סתום, נואש ואינרטי שלו, כפי שאמר איוב: "עד אנה תוגיון נפשי ותדכאנוני במילים". מצד שני, אין יופי בלי כאב, ואין חשכה בלי שמתישהו יפציעו אורות נגד.

אורות נגד
פרוזה ואפוריזמים, רשימות מן העיזבון
פאול צלאן

מגרמנית: טלי קונס

הקיבוץ המאוחד, 2021, 170 עמ'