ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הנושא עמו את תחושות הכאב הגדול והגעגועים, ראוי לבחון את דרך התבוננותה של התורה ואת פרשנותם של חז"ל על נושא המלחמה. התורה מציגה תפיסת עולם רב־ממדית, העשויה לשמש בסיס לדיון על מורכבותו של השירות הצבאי בכלל ועל התהליכים הנפשיים העוברים על אלו החווים את המלחמה.
עיון בפרשיות המלחמה בספר דברים מדגים את יכולתה של התורה להביע מסר מורכב. מצד אחד, התורה מכירה בצורך לצאת למלחמה, וחז"ל הגדירו את ההשתתפות ב"מלחמת מצווה" כמצווה דתית. מצד שני, היא ערה לקשיים המוסריים הנובעים ממצב המלחמה.
הפרשייה הראשונה הפותחת את דיני המלחמה בספר דברים, מתחילה במילים "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ" (דברים כ, א). התורה מבהירה אפוא שהיא אינה פציפיסטית ושהיא מבינה היטב את הצורך להיערך למציאות של מלחמה. בתחילת הדברים מוצגת המלחמה באופן אידיאי למדי: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם). הקב"ה נלחם עִם עַם ישראל ומסייע לו, והביטחון בקב"ה מאפשר לחיילים להתגבר על הפחד הפוקד אותם.
אולם, כבר בפרשייה ראשונה זו מונה בפנינו התורה את אלו שאינם חייבים להשתתף במלחמה:
וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר, מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחום המלחמה כפי שעשתה זאת בתחומים רבים אחרים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך. רש"י אכן מפרש שהפטור מיציאה למלחמה נובע מכך שהתורה חסה על אנשים שטרם הספיקו לממש שלבים בסיסיים בחייהם, ו"דבר של עגמת נפש הוא".
בהמשך מוסיפה התורה ומעניקה פטור גם לכל "הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב". בעולם שבו הגבורה הגברית והמלחמה היו אקסיומות במבנה התרבותי והפוליטי, התורה מכירה בכך שיש אנשים שמפחדים. התנא רבי עקיבא מסביר את משמעות המונח, "שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה" (משנה סוטה ח, ה). מעטים מאוד הם החיילים שאינם מפחדים במלחמה.
חז"ל הבינו כנראה שההקלות המצוינות בתורה כה נרחבות, עד שהן עשויות למנוע מהמדינה לגייס חיילים לצורך המלחמה. אם כל מי שמפחד מהמלחמה פטור מלהילחם, אז עם ישראל לעולם לא יוכל להגן על עצמו. זו הסיבה שחז"ל מבדילים בין "מלחמת מצווה" ל"מלחמת רשות", וכך מגדיר הרמב"ם את ההבדל ביניהן:
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו (הלכות מלכים פרק ה, על פי המשנה במסכת סוטה).
חז"ל קבעו שכל הפטורים שנאמרו בתורה מתייחסים למלחמת רשות, ולא למלחמת מצווה. בעת מלחמת מצווה, שכוללת הגנה על עם ישראל מפני אויביו, "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו כלה מחופתה" (משנה סוטה פרק ח). ייתכן שדרכה של התורה להביע את הסתייגותה ממלחמות שאינן נצרכות, ואולי אף למנוע אותן, היא על ידי הגדרת קבוצה גדולה של אנשים כפטורים מלהשתתף במלחמות אלו.
קריאה לשלום וריסון האלימות
על אף הפתיחה הדרמטית של התורה בעניין המלחמה, מיד לאחר מכן היא מתייחסת לנושא המלחמה באופן מתון יותר. "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (שם, פסוק י). רש"י אמנם מצמצם את המצווה לקרוא לשלום למלחמת רשות בלבד, אבל הרמב"ן מרחיב את הציווי גם לשבעת עמי כנען. הרמב"ם מרחיק לכת ופוסק שגם לעמלק צריך לקרוא לשלום:
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה… אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה (הלכות מלכים פרק ו).
התורה מצדיקה אם כן את עצם היציאה למלחמה, אבל מעדיפה את הקריאה לשלום. תנאי הכניעה היו רחוקים ממתן זכויות פוליטיות, וכללו עבדות ומיסים, אבל אפשרו לנכנעים לחיות.
בנסיעות לפולין, תלמידים שואלים תמיד על הקושי המוסרי העולה מהצו של מחיית עמלק. רובם לא מכירים את פסיקת הרמב"ם בעניין הקריאה לשלום גם לעמלק. אבל נראה שהתשובה צריכה לבוא ממקום אחר. גם אם היינו מזהים היום בוודאות את העם העמלקי, קשה היה למצוא פוסק הלכה שהיה מתיר את דמו של תינוק בן יומו. אמנם הקב"ה מנע מאיתנו לעמוד בניסיון בלתי אפשרי זה על ידי טשטוש היכולת לזהות עמים מתקופת התנ"ך, אולם ברור שחכמי התורה שבעל פה, שדאגו למנוע את ביצוען של מצוות כמו בן סורר ומורה ועיר הנידחת, היו מונעים גם ביצוע ציווי זה. הפער שבין דין מחיית עמלק ובין המוסר המקובל הוא כה גדול, עד שהא־ל היהודי הרחום והחנון לא היה תובע מאיתנו מעשים שהיו מטריפים לגמרי את כל אושיות קיומנו. אפילו מהמאמין הגדול, אברהם אבינו, מנע הקב"ה בסופו של דבר לשחוט את בנו אף שציווהו להעלותו לעולה.
פרשייה נוספת באותו פרק בתורה מבארת את איסור השחתת עצי הפרי בזמן המצור, בנימוק המפורסם "כי האדם עץ השדה". ההיתר ואף המצווה להשתמש באלימות בזמן המלחמה, משחררים רסן של הריגה והשחתה שהאדם אמור לבלום בימים כתיקונם. התורה ערה לקושי הנפשי הגדול בשחרור מבוקר של כוחות ההשחתה, ולכן מקפידה על איסור השחתה מיותרת של עצי פרי שלא לצורך הצרכים המבצעיים.
עם כל הכָּרתה של התורה בצורך ובחיוב לצאת למלחמה, היא מודעת לתהליכים הנפשיים שעוברים על הלוחמים. הרמב"ן מיטיב לבטא תהליכים אלו:
והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י)
המלחמה משנה את האדם, וכמעט תמיד שלא לטובה. ייתכן שזו הסיבה שבתוך פרשות המלחמה מביאה התורה את מצוות "עגלה ערופה", העוסקת בכפרה על מעשה רצח אנונימי, ולכאורה אינה קשורה באופן ישיר לדיני המלחמה. ייתכן שהתורה מזהירה אותנו כי האלימות המתפרצת במלחמה עלולה להשפיע על התנהגותם של החיילים גם בשובם הביתה. מהתנהגותם של חיילים אמריקנים שחזרו מהמלחמות הברוטליות בעיראק ובאפגניסטן, ידוע עד כמה התופעות הפוסט־טראומטיות גרמו לאירועי אלימות מצד השבים מהמלחמה כלפי האנשים האהובים עליהם או כלפי עצמם. גם במדינת ישראל אנו ערים היום למחירים הכבדים ולסבל הנפשי של חיילים שחזרו מהקרב.
בזכות הקוד האתי
גם פרשת אשת יפת תואר מהווה דוגמה לבעייתיות בתחום המוסרי שהחיילים עשויים להיתקל בה. התורה ניתנה בתוך מציאות תרבותית שבה נשות המפסידים הפכו לסחורה ביד המנצחים. לצערנו הדבר לא קרה רק בעת העתיקה. ניתן לקרוא תיעוד מפורט ומדכא של התנהגות חיילי הצבא האדום לאחר כיבוש גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה, או על תוצאות המלחמה הנוראית ברואנדה בתחילת המאה הנוכחית, כדי לראות כיצד הדבר התרחש גם בימינו.
התורה ערה ליצריות המינית המוגברת של החייל: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ… וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כא, י־יא). החידוש בדברי התורה הוא שעל החייל לשאת את השבויה לאישה ולא לאנוס אותה. בזאת הציבה התורה סטנדרט שלא היה שכיח בימי קדם. התורה גם מזהירה מסחר בנשים: "וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ". מעניין הדבר שחז"ל הסתייגו משימוש בהיתר המצוי בתורה, ורש"י מצטט את דבריהם: "אבל אם נשָׂאה סופו להיות שונאה… וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה" (שם, יא).
חז"ל הבינו את הסכנה של נישואין מתוך תאווה, ומזהירים מהתוצאות הקשות של נישואים לאישה נכרייה שבויה. מצד שני, חז"ל גם הבינו את הדחפים המיניים העשויים להתפרץ באופן לא מבוקר במציאות של מלחמה: "דברה תורה כנגד יצר הרע" (רש"י שם). משהו רע קורה לנו במלחמה והתורה לא התעלמה מכך, ואף התירה את הרסן אם כי באופן מוגבל, כפי שאמרו חז"ל: "ואם אין הקב"ה מתירה – ישאנה באיסור" (רש"י שם).
למזלנו, הלכות אלו אינן רלוונטיות היום, והסטנדרטים של צבא ההגנה לישראל בתחומים אלו גבוהים מאלו שנחקקו בתורה. מחנכים דתיים אינם צריכים להיות מובכים מהעובדה שהמוסר הנוהג היום גבוה מזה שהיה נהוג בימי התורה. ההפך הוא הנכון. אנו צריכים לשמוח בעובדה זו, בדיוק כמו שאנחנו צריכים לשמוח על כך שאין היום ריבוי נשים או שימוש בעבדים.
דווקא הקוד האתי של צה"ל שומר על חיילינו, מכיוון שהקפדה עליו עשויה להקל על תחושות האשם המלוות חיילים שפגעו בטעות בחפים מפשע במהלך פעילות מבצעית. שמירה על כללי הקוד האתי מסייעת לחיילינו לשקם את חייהם בכבוד לאחר ביצוע השליחות הלאומית הנדרשת, גם אם אירעו תקלות מבצעיות. ניתן להתווכח על הפרטים, אבל אין ספק שהקוד האתי שומר על יכולתם של החיילים להתבונן בעצמם בגאווה בתום הקרבות ולאורך השנים. הניסיון של צה"ל לשמור על התנהגות מוסרית במגע עם אוכלוסייה אזרחית מאפשר לחיילים מכל קצוות הקשת הפוליטית לשרת בצבא, ואולי מהווה נדבך חשוב ביכולתנו לנצח אויבים מרים.
את הנושאים הללו אני מלמד בכיתה י"ב בבית הספר הימלפרב בירושלים, בית ספר דתי וציוני, שרבים מתלמידיו רואים בשירות הצבאי חובה ומצווה אזרחית ואף דתית. יש לחזק את תודעת השליחות הזאת בכל רובדי החברה הישראלית, מתוך הבנה שנגזר עלינו להתקיים בתוך סביבה עוינת מאוד. יחד עם זאת, עלינו להכין את תלמידינו גם למורכבות ולסכנות המוסריות והפסיכולוגיות הכרוכות בשירות הצבאי וביציאה למלחמה, על מנת שיוכלו לעמוד במשימה בצורה מיטבית ולמצוא את מקום השירות המתאים להם. אין דרך טובה לעשות זאת מאשר לימוד פרקי המלחמה בספר דברים.
הרב ירמי סטביסקי הוא מחנך בתיכון הימלפרב בירושלים, ומנהלו לשעבר.
