רבות נכתב על כתביו האמוניים וההלכתיים של הראי"ה קוק ועל פעליו כמייסד הרבנות הראשית והרב הראשי הראשון לארץ ישראל, וכראש ישיבת מרכז הרב בירושלים. פחות נכתב על פעילותו כמוביל תנועה פוליטית, רוחנית ותרבותית בשם "דגל ירושלים", כתנועה מלווה ומקבילה לציונות החילונית.
את התנועה הקים הרב קוק בחודש טבת תרע"ח (1918), וכך כתב עליה: "מה הוא חפצו של דגל ירושלים?… שואף הוא ליתן לתחית עמנו וארצנו עוז של קודש. המילה קדושה צריכה היא לצאת מגלותה. היא מוכרחת להשתחרר. היא צריכה להגיד את אמירתה בפומבי, בלא פחדים ובהלות, בגאון ועז, באין מורך לבב" (אגרות הראי"ה ד, עמ' תנז). זאת כהשלמה, ואף ככוח מניע ומוביל, לתנועה הציונית החילונית שהייתה פעילה ומשפיעה מאוד באותם ימים, אך עשתה זאת תוך נטישה והתעלמות כמעט מוחלטת מהערכים האמוניים־דתיים ומהמטען הרוחני האדיר של תורת ישראל. הרב מאיר בר־אילן כתב שהרב קוק המשיל את התנועה שלו ליד ימין, את התנועה הציונית ליד שמאל ואת המזרחי לתפילין של יד. ולדעתו על "דגל ירושלים" להוביל הכול, שכן "למה ילכו בראש הרחוקים מפנימיותה של תורה?".
מאז קריאתו של הרב קוק להקמת התנועה ועד התחלת מימושה חלף זמן והתרחשו אירועים רבים, אך כבר עשר שנים קודם לכן הביע הרב קוק את חששו מקיומה של תנועה ציונית מנותקת מערכי הקודש, שסופה יהיה תנועה פוסט־ציונית רדיקלית: "היד המחומשת בהפקרות ודרכי הגוים באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזוייפת בגרגרים של היסתוריה וחיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים הוא כולו אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולבסוף גם לשנאת ישראל וארץ ישראל" (אגרות הראיה א, אגרת קמד).
הרב קוק הוביל פעילות ארגונית ענפה, במטרה להפוך את תנועתו לדומיננטית ומשפיעה. הוא פעל לצירוף רבנים ומנהיגים נוספים לתנועה, בכל העולם היהודי ולא רק בארץ, ולהקמת סניפים באנגליה, בשוויץ, בהולנד, בניו־יורק ובמקומות נוספים, כדי ליצור תנועה יהודית עולמית פעילה ומשמעותית. אלה לא היו פעולות פשוטות, שכן לא רק רבנים חרדים שמזוהים עם אגודת ישראל התנגדו למהלך, אלא גם במעגל הקרוב של תנועת המזרחי קמו מתנגדים.
הרב אברהם וסרמן, בוגר ישיבת מרכז הרב בירושלים, ר"מ בישיבת ההסדר רמת־גן ורב קהילת "גבורת מרדכי" בגבעתיים, אסף וסידר חומר היסטורי רב ומגוון על תנועת "דגל ירושלים". הוא עיין באופן מעמיק בכתבי הראי"ה קוק מאותן שנים, דייק ודקדק בהם ודלה את המידע הנדרש. סגנון הספר ועיצובו הוא מחקרי. הוא מכיל מכתבים, תמונות ותצלומי מסמכים רבים שחלקם מתפרסמים לראשונה, וכן פרטי מידע רבים על אודות האישים הרבים שהיו קשורים לתנועה זו, המופיעים בעיקר בהערות השוליים. השימוש במחקרים רבים העוסקים בכתבי הראי"ה קוק ובתקופה ההיסטורית הנידונה, כפי שמופיע ברשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר, וההתמודדות עם הנאמר בהם, הביאו לתוצאה מרשימה. זהו ספר מקיף, בלשון קולחת ומרתקת, על אודות תנועה שפעלה למעשה במשך ארבע שנים בלבד ולא התרוממה מעבר לכך.
סוגה תורנית חדשה
כמה מטרות הציב הרב קוק לתנועה שהקים: לחזק בתקצוב רחב את הישיבות ומוסדות התורה בארץ, שהיו מוזנחים באותם ימים, בהנחה שדבר זה יסייע ליצירה תורנית חדשה, על גבי הישן ולא במקומו; הקמת ישיבה מרכזית עולמית, שלה תפקיד מכריע ביצירת הרוח החדשה של תורת ארץ ישראל, רוח שתענה לדעתו על צורכי הדור ותעצור את זרם הכפירה המתגבר; הקמת מוסדות תרבות יהודית מקורית בכל התחומים האומנותיים והתרבותיים; הקמת בית דין מרכזי, מעין סנהדרין, בהסכמת הקהילות בכל העולם.
את היצירה הרוחנית החדשה יצר בשלב הראשון הרב קוק עצמו. האגרות והמכתבים, הספרים והמאמרים האמוניים העמוקים, שעסקו בצדדים שונים בייעודו ותפקידו של עם ישראל כאומה בארצה ובתהליכי הגאולה המורכבים, היו סוגה חדשה של ספרות תורנית רבנית, שלא הייתה מוכרת וידועה עד אז. סוגה המתאימה לדמותו הייחודית כרב ראשי, תלמיד חכם עצום שפוסק ומשיב תשובות מקיפות בהלכה בכל הנושאים – שבת, עירובין, פסח, שמיטה, שחיטה, כלאיים ועוד – וגם כותב בנושאים אלו בעברית עשירה ומעמיקה.
הרב וסרמן הקדיש בספרו פרק לנושא בניין המקדש, שכותרתו "ציונות של מקדש". כך כתב הרב קוק: "והמגמה האחרונה של הקדש, אינה רק המדינה [במובנה החילוני] כי אם כסא ה' אשר בירושלים" (אגרות הראיה ד, אגרת רטו). לפיו, תחיית החול נובעת מתהליך פנימי אדיר, ששיאו הוא בנין המקדש ושיבת הנבואה. הרב קוק התנגד באופן נחרץ לעלייה למקומות האסורים בהר הבית ואף כתב על כך תשובה הלכתית מקיפה, שהיא אחת התשובות ההלכתיות הארוכות ביותר בנושא, אך דרבן לעיין וללמוד לעומק את הנושאים הרבים הקשורים לבניין המקדש והעבודה בו מבחינה הלכתית ואמונית.
הרב קוק הציב רף גבוה בעניין זה: "לעשות את ירושלים למרכז להתלמוד הרחב והמסודר לכל התורה בכלל, ועם זה להלכות הקדש והמקדש, ולכל הלכות מלכים, וסדרי מדינה ישראלים ממקור התורה והמסורה…" (אגרות הראיה, ד, אגרת א'קכז). לא מדובר על פעילות פוליטית מפלגתית, אלא על תנועה רוחנית ציבורית שמטרתה להעצים ולחזק את התחייה הלאומית המתחדשת לאורה של תורה. "הציוניות בכלל צריכה לדעת כי על המחשבה החילונית לבדה, אי אפשר לבנות מדינת ישראל" (אגרות הראיה, ד, אגרת עא). דברים אלו נכתבו בשנת תרע"ט, כמעט שלושים שנה לפני קום מדינת ישראל.
בין המימוש לחזון
בין השנים תרע"ח־תרפ"א (1918־1921) התקיימה פעילות ענפה מאוד של הראי"ה קוק ומקורביו למען הקמת התנועה. אך מה שעמד כנראה בדרכה של התנועה בהמשך היה אי־בהירות בהגדרת מקומה ביחס לציונות החילונית מחד גיסא, ולמזרחי ולאגודת ישראל מאידך גיסא. התנועה חדלה לפעול, אך הרב קוק, שכבר נבחר לרבה הראשי של ירושלים, המשיך להניע ולפעול למען רעיונותיה. הוא ייסד את הרבנות הראשית ושימש כרב הראשי הראשון לארץ ישראל. זו לא הייתה מעין סנהדרין, אבל החזון של הרב קוק היה שהרבנות הראשית תהיה "המרכז הדתי הרוחני העליון של כל העולם היהודי, אליו יפנו ועם דעתו יתחשבו בכל דבר דת ודין". פעולה נוספת היא הקמת הישיבה המרכזית העולמית, ישיבת "מרכז הרב" בירושלים.
כמה ימים לאחר בחירתו כרב ראשי נשא הרב קוק את מה שמכונה "הרצאת הרב", על אודות תפקידם של נושאי התורה בעת תחיית האומה. היא נפתחת במשפט "לחיים של יצירה הנני קורא אתכם", וזאת בשני תחומים עיקריים: לימוד מעמיק של אמונה ואגדה על פי כל שיטות הקדמונים, ובתחום ההלכה איחוד הסוגיות בתלמוד עם ביאור הגר"א (מפעל "בירור הלכה"), ואיסוף כל הנכתב על התלמוד לפי סדר המסכתות. בנוסף עודד הרב קוק את מפעל ההתיישבות בארץ, סייע לרבים לעלות ארצה, תמך ברכישת קרקעות, ופעל למען שמירת הצביון היהודי של היישוב היהודי ברחבי הארץ.
מהי השפעתה ההיסטורית של תנועה זו? הרב וסרמן מציין בסוף ספרו שאכן התנועה כארגון לא קיימת, אך הרעיון והדרך חיים וקיימים. העיון המעמיק בכתבי הרב קוק משמש עד היום מקור רוחני לרבבות תלמידים ולציבור גדול הרואה בהם את משנתו האידאולוגית. הרב צבי יהודה קוק, בנו וממשיכו של הרב קוק, שהיה שותף פעיל מאוד בתנועת דגל ירושלים, הרחיב מאוד את חוג השפעתה של ישיבת מרכז הרב ובנותיה, והם הפכו למקור רב עוצמה להארת קודש בחיים הלאומיים. ממנה יצאו במהלך השנים תלמידי חכמים גדולים, דיינים ורבנים, אנשי חינוך ואנשי עשייה רבים, וממנה צמחה גם תנועת גוש אמונים שהניעה מפעל התיישבותי גדול ומקיף ברחבי יהודה ושומרון, הגולן וחבל עזה.
אמנם כתביו הרבים של הרב קוק משמשים תשתית עיונית ועשירה לתפיסת העולם הדתית־לאומית, ומעגלי הלומדים והמיישמים גדל והתרחב מאוד, אך אפשר להעריך שחלק ניכר מהמזהים עצמם כדתיים־לאומים במובן החברתי־סוציולוגי, לא ממש מכירים את כתביו של הרב קוק מקרוב, בוודאי לא באופן מעמיק. מה עוד שיש גם בתי מדרש אחרים בציבוריות הדתית־לאומית, שההגות הציונית והרוחנית בהם היא אחרת. בנוסף, רוב מוחלט של המזהים עצמם כחרדים, וכן המזהים עצמם כלא דתיים, מכירים עוד פחות את התוכן של כתבי הרב קוק. אך מלבד חוסר ההיכרות עם הרעיונות, נראה שהמציאות הנוכחית, על אף השינויים הרבים, מוכיחה שהקריאה לדגל – במשמעות רחבה יותר, התואמת למציאות של כאן ועכשיו ־עדיין רלוונטית ומעשית.
הרב ד"ר יהודה זולדן הוא מפקח מרכזי להוראת תלמוד ותושבע"פ בחינוך הדתי
