"כבודה של מדינת ישראל שיתנוסס דגלה על גבי ארון הקודש"

חכמי המערב ביטאו את דעתם בגלוי ובשפה ברורה על יחסם ליום העצמאות. אך כיצד התייחסו לסמליה ולטקסיה של המדינה – הדגל, ההמנון, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וסדר יום העצמאות? כפי שנראה, תפיסתם הייתה שונה מזו של חכמי הספרדים המושמעת היום.

רבות נכתב על יחסם של חכמי ויהודי ארצות המערב (מרוקו, אלגי'ר ותוניס) לארץ ישראל ומדינת ישראל. הלא כינויים, "בני ארצות המערב", ניתן להם על שום היותם שוכנים מערבית לארץ ישראל. בשמם הם הביעו את זיקתם העמוקה אליה ואת השתוקקותם לעלות לארץ ישראל.

מורי, רִבִּי חיים שושנה, אשר שימש כדיין בבית הדין בקזבלנקה, עלה לארץ ישראל בשנת תשכ"ו (1966), והתיישב בעיר באר־שבע (נפטר בשנת תשמ"ז, 1987), תיאר פעם את הגעגועים לארץ ישראל בעת שירת הבקשות: "כל יהודי היה תמיד חולם מתי יעלה לארץ ישראל. היית רואה ממחטות על העיניים ושומע קול ערב, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב. באותה אווירה של חצות לילה, שיש כל כך דומיה בכל השכונה, ואתה שומע את הצלצול ואת השיר יוצאים מפי נעים, אתה מתרגש ובוכה, בוכה ממש".

אין פלא שבעת הודעת הרבנות הראשית לישראל על סדרי התפילה ביום העצמאות, קיבלו כל חכמי הקהילה במרוקו לקיים את כל הנאמר באהבה ובשמחה. במשך שנים רבות קיימו תפילות חגיגיות ואמירת הלל. כך נהגו גם בעת עלותם ארצה, עד לעת בה החלה השפעתם של חכמי ארץ ישראל מקהילות אשכנז ומתנועת ש"ס לערער על פסיקתם ועל הגותם הלאומית.

תפילה חגיגית הייתה ברורה ומובנת לכל איש ישר שכל. אמירת הלל בברכה הייתה ברורה לכל החכמים. כבר הבאתי בעבר במוסף זה את דברי החכמים הרבים העוסקים בסוגיית ראשית צמיחת גאולתנו. דבריו של רִבִּי שלום משאש, רבה הראשי של ירושלים ומרוקו, שכתב בהסכמתו לספר בית מלוכה בשנת תשנ"א, מבטאים את רוחם של חכמי המערב:

לחזק ולקיים תקנת הרבנות הראשית לישראל… מהרב הגאון בן ציון מאיר חי עוזיאל ומהרי"א הרצוג זצ"ל אשר תקנו לומר הלל שלם ביום העצמאות… אף שדברי הגאונים זצ"ל אינם צריכים חיזוק ומי יבוא אחרי המלכים האדירים אשר כבר עשוהו ותקנוהו לדורות… ומי הוא זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה ולהיות כפויי טובה להקב"ה האל המושיע הגואל שהראנו דברים שלא חלמנו עליהם וזיכנו לראות בממשלת ישראל ובריבוי התורה…

עדות או בתי כנסת שנהגו לברך מאז ועד עתה נראה שאלו יישארו במנהגם לברך… ואין לומר ספק ברכות להקל לגבי מנהג כידוע, ומי שלא נהגו לברך, לא יברכו כמו בראש חודש. הרבה נהגו לברך על ההלל והם האשכנזים והספרדים שעלו ממרוקו וממדינות שנהגו לברך… (ומי שלא מברך) נראה בעיניהם כאוכלים בלא ברכה, ואותה ברכה נותנת חשיבות וערך גדול להלל, ובלי ברכה כקורא מזמורי תהילים בעלמא.

שיר של נחמה ואמונה

יהודי המערב אשר חשו את פעמי הגאולה התייחסו אל סמלי המדינה ואל הטקסים הנהוגים במדינה כמקודשים, בניגוד לרוח אחרת שהייתה בארץ ישראל. שירת התקווה וגודל ערכו של ההמנון היו מהדברים המובנים בפי חכמי הקהילה, הן בטקסי יום העצמאות ויום הזיכרון והן באירועים שונים בחיי הקהילה. זכורים לי שירים רבים אשר הונעמו בתפילה בלחן התקווה: שיר המעלות, לכה דודי, קדושה ועוד.

רִבִּי משה מימון נולד בתוניס והתיישב עם משפחתו בעפולה, שם שימש רב העיר. לאחר מכן שימש רב העיר קריית־אתא (נפטר בשנת תשע"ב, 2012). בספרו שו"ת הלכה למשה נשאל לגבי שירת התקווה בימי בין המצרים:

הווה עובדא שהייתי באסיפת עם בימי בין המצרים, ורצו לשיר בסוף שירת התקווה כרגיל, ונשאלתי מרב אחד שהיה אתנו האם מותר זה בין המצרים… נראה בעיני לומר שהשיר של התקווה הוא שיר של נחמה, ואינו שיר של פיוט וזמר, עם שהוא מעורר שמחה בלבב, כל עיקרו לא בא אלא לשם נחמה, וזה מוכח מלשון התחלת השיר הזה "עוד לא אבדה תקוותנו".

ואם כן אין איסור להגיד דברי נחמה לדעת מרן ז"ל רק ביום תשעה באב עצמו. אבל בימי בין המצרים מותר לומר דברי נחמה שבסוף הקינות וכיוצא, ואם כן השיר הזה של התקווה מותר לאומרו בימי בין המצרים. ואינו שיר מוזיקלי ופיוט של שמחה, אלא הכנסת האמונה בליבות העם שבוא תבוא הגאולה השלמה, לפי רוח התורה בבניין בית המקדש והגואל צדק משיח צדקנו אמן (הלכה למשה, עמ' לז).

האם לאור דברים אלה יש בכלל דיון לגבי שירת התקווה בימים רגילים? לעומת זאת, בטקס הכתרת הראשון לציון הרב אליהו בקשי־דורון, נשמעה מחאה ודרישה שלא לשיר את המנון "התקווה". בפרוטוקול ישיבת הכנסת באותה תקופה (י"ג בסיוון תשנ"ג) נאמר כי "הדרישה באה מצדו של הרב… הנמנה עם מועצת חכמי ש"ס".

אין לשמוע להתנגדות הקיצונים

רִבִּי בועז חדאד (נולד בשנת 1910) מהאי ג'רבה, שהיה מראשי הקהילה היהודית ומייסד בית הדפוס "בית האוצר העברי" (נפטר בשנת תשנ"ט, 1998), מתאר כיצד בשעה שנשמע קול התור של מדינת ישראל, באופן טבעי התעוררו סימני הגאולה הלאומית ביהודי המערב. וכך הוא כותב:

ידוע הדבר ומפורסם העניין לכל העולם כי מזה קרוב לאלפים שנה, ועמנו עם בני ישראל גולים ונדחים פזורים בעמים בארבע כנפות הארץ, מעונים ומדוכים נרדפים ונהדפים בחימה שפוכה, באין חונן ואין מרחם, וסורו טמא קראו להם בעוונותינו הרבים. ועל הכל גדלה למעלה אכזריותם של הזדים הארורים הגרמני חיל היטלר ימח שמו, אשר הרגו וטרפו ואיבדו מאות אלפי ישראל אנשים ונשים וטף בארצות אירופא השבויה. ארץ אל תכסי דמם. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.

ועם כל זה עמנו, עם ישראל, חי וקיים, ועושה חיל גדול בארצנו, ארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה בימנו אמן, ובהסכמת המלכויות המאוחדות, ארץ ישראל לישראל, ודגל דוד מרופף על הרי יהודה וירושלים. צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל. הוא יתברך שמו, שעמד לימינינו ועזרנו והנציח אותנו על שבעה אומות העולם, אשר היו שואפים הכפירים וכפראים לדם האדם.

מי פילל את זאת כי יבוא יום שישראל יצא בדגל מגן דוד נגד כל העולם, ועוד יבוא יום, ותגדל עוד מדינת ישראל כאחת הממלכות האדירות בעזרת ה' וישועתו (שם יוסף, דרוש, דף כ"ה, ג'רבה תש"י)

רבי משה מלכה שימש כחבר בית הדין בקזבלנקה שפעל בראשותו של הרב שלום משאש, ושימש כסגן נשיא בית דין זה. בתמוז תשכ"ז עלה לארץ ישראל ושימש כרב העיר פתח־תקוה עד פטירתו (תשנ"ו,  1995). הרב נשאל בספרו "מקווה המים" האם מותר להציב דגלי ארץ ישראל בבית הכנסת, ועל זה השיב כך:

לא ידעתי במה נסתפקת, ומה הוא האיסור שיכול להיות בדבר. אמת היא שישנם אנשים קיצונים המתנגדים למדינת ישראל ולכל הקשור אליה, והם רואים בדגלה כפירה וסטייה מדרך התורה, אבל אנשים אלה הם מעטים מאוד ונער יכתבם, ודעתם לא מעלה ולא מורידה, והעיקר הוא שכל מה שקרה וקורה כאן במדינה הכל בהשגחה אלוהית, ויש לי כאן אריכות דברים, רק שאין העת והזמן מוכשרים להעלותם על הכתב, ועוד חזון למועד, באופן שלפי דעתי אין חשש כלל של איסור להעמיד דגל המדינה בבית הכנסת, אדרבא זהו כבודה ותפארתה של מדינת ישראל שיתנוסס דגלה על גבי ארון הקדש כדי להוכיח קבל העמים והעדות שתורת ישראל וארץ ישראל היינו הך, וכי דגל ישראל צריך שיהיה קשור לתורת ישראל.

הדגל, ההמנון והסמלים הלאומיים היו בעלי משמעות רבה בעיני החכמים ובני עלייה זו. כך כותב הרב יהודה ליאון אשכנזי בתיאור קורות חייו (סוד העברי א' עמוד 30):

גלות אשכנז מורכבת ברובה מצאצאיהם של גולי בית ראשון, שלא שבו לארץ ישראל בשיבת ציון בימי הבית השני. כתוצאה מכך, מושרשת בתודעתם חווייתו של עם לפני חזרתו מהגלות. לעומתם, הספרדים חזרו מגלות בבל, והם צאצאים לגולי הבית השני. כששמענו אודות הדגל הכחול לבן, שירת התקווה וקבוצת הכדורגל הישראלית, ראינו בהם מיד סימני גאולה לאומית והטמענו אותם בטבעיות בקהילה.

יום העצמאות בבית אבא

בדרשה מאלפת של הרב אברהם אבוחצירא, בנו של הרב יצחק אבוחצירא (ה"בבא חאקי"), אשר שימש כרב הערים יבנה ורמלה עד לפטירתו בתשל"ד (1973), הוא הנחה את הציבור כיצד על כל איש ואיש לפעול בביתו ביום הזיכרון:

שומה עלינו וחובה לזכור אותם החיילים, לעילוי נשמתם הטהורים והקדושים. היום הזה נעלה ברמה ובגאווה ובהוקרה את זכר הבנים, הבנות, גיבורי האומה אשר חרפו את נפשם למות במערכות הקרב… בחמדת חייהם הצעירים, הטהורים והאמיצים הנחילו לעמם את חירותו. המלחמה הזאת היא נקראת מלחמת מצוה כפי שביאר רבינו הרמב"ם… והמלחמה הזאת שבימינו היא בוודאי מלחמת מצוה גדולה שכבשנו את ארצנו הקדושה. חובה עלינו כולנו להעלות את זכר החללים ולהדליק כל אחד בביתו נר לעילוי נשמתם הטהורים שמסרו את חייהם היקרים על קדוש ה' (מתוך ספרו "תולדות אהרון").

ביום הזיכרון נוכל אפוא לצפות בטקסי הזיכרון או להשתתף בהם, לעמוד בעת הצפירה ולומר תהילים ומשניות, אך עלינו לקיים גם את הנחייתו של הרב ולהדליק נר זיכרון בביתנו.

ובחתימת דבריי, מבקש אני להביא בפניכם את מנהג בית אבא ביום העצמאות. אבי העדיף להישאר בביתו יחד עם בני משפחתו ולעשותו כיום חג: בסעודה, בשירה ובתורה. בשנות נישואיי הראשונות עוד הייתי בין היוצאים אל יערות ישראל, אך עם השנים הנהגתי את דרך אבי בביתי. וכך היה סדר יום העצמאות בבית אבי רבי מרדכי זצ"ל, מיום עלותו ארצה ממרוקו תשכ"ב:

כָּך הָיָה סֵדֶר יוֹם הָעַצְמָאוּת בְּבֵית הוֹרַי נָחֹג, עִם זְרִיחַת הָאוֹר לָבַשׁ אָבִי אֶת בִּגְדֵי הֶחָג. שִׂמְחָה נְסוּכָה עַל פָּנָיו בְּבֹקֶר יִשְׂרְאֵלִי, וְאֶל בֵּית הַכְּנֵסֶת רָץ כַּצְּבִי יִשְׂרָאֵל. תְּפִלָּתוֹ הָיְתָה בְּנֹעַם הַתִּקְוָה, וְאֶת הַהַלֵּל בְּשִׂמְחַת הַתִּקְוָה. מִן הַתְּפִלָּה הָיָה מִתְפַּנֶּה אֶל בֵּיתוֹ לַאֲרוּחַת שַׁחֲרִית קִמְעָא, וּמִן הָאֲרוּחָה פָּנָה לַעֲסֹק בִּגְאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קִמְעָא קִמְעָא. רֵיחוֹת הַלֶּחֶם הֶאָפוּי לִכְבוֹד הַחַג מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁל אִמִּי רָחֲפוּ בַּאֲוִירָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאוּ בָּנָיו וְאָמְרוּ לוֹ אַבָּא הִגִּיעַ זְמַן חִידוֹן הַתַּנַ"ך עוֹלֶה הוּא בַּאֲוִיר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הִתְחִילוּ מְסֻבִּין לַשֻּׁלְחָן וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא לִקְרַאת סְעוּדַת הֶחָג, הִתְחִיל דָּן עִמָּנוּ בִּשְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן וְהָיָה מוֹסֵר אֶת תִּשְׁבְּחוֹתָיו לֶחָג. וּמִשֶּׁנִּבְחַר חֲתַן הַתַּנַ"ך כְּבָר הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ כְּמִצְוַת הֶחָג וּכְמִשְׁתֶּה הַמֶּלֶךְ, לֶחֶם שֶׁנִּקְרְמוּ פָּנָיו בְּשִׂמְחָה בִּשּׁוּלִים עֲרֵבִים לַחֵךְ יַיִן וּסְעוּדָה כְּיַד הַמֶּלֶךְ. בְּשִׁירִים וּבְתִשְׁבָּחוֹת הָיָה מְלַוֶּה אֶת סְעֻדָּתוֹ וְכָךְ קִמְעָא קִמְעָא הִגִּיעַ אֶל בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם, בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הָיָה פּוֹרֵשׁ לִמְנוּחַת קִמְעָא וְהָיָה אוֹמֵר כָּךְ גְּאֻלָּתָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם…

הרב מאיר אביטן הוא מנהל יהדות חברתית ברשת בתי הספר דרכא