מה היחס לאדם שחצה את הקווים והמיר את דתו?

אף שדת ישראל מבוססת על אמונה בה' אחד, לאורך הדורות היו יהודים שפרשו מדרכי האמונה היהודית ואימצו לעצמם אמונה אחרת. הביטוי המקובל ליהודי שהמיר את דתו מיהדות לדת אחרת הוא "משומד", בבחינת השמדה מעם ישראל ותורתו. אבל מאוחר יותר, בעקבות הצנזורה וכאשר הנוצרים ראו במושג זה גנאי לנצרות, החלו להשתמש במילה רכה יותר, "מומר", במובן של המרת דת ולא שמד (בהלכה המונח "מומר" מתייחס לעובר עבירות ובעיקר למחלל שבת).

תופעת המרת דת איננה חדשה בתולדות ישראל. יחזקאל הנביא אוסר על כהנים משומדים לשרת בבית המקדש: "כֹּה אָמַר ה' אֱ־לֹהִים כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מד, ט). רש"י מסביר שמדובר בכהנים שהמירו את דתם: "כל בן נכר – כהן משומד, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונערל לבו" (סנהדרין כב, ע"ב).

לאורך השנים פגשתי יהודים רבים שהחליטו להמיר את דתם, בין מאונס ובין מרצון, בין מתוך שיקול דעת פילוסופי עמוק ובין מתוך צורך חברתי ללא כל דיון מחשבתי. הקשר לדת היהודית דורש שילוב של משמעות ושייכות. לעיתים יהודים מרגישים שאינם מוצאים משמעות בדתם, ולעיתים הם לא חשים שייכות לאומה היהודית ומבקשים לאמץ דת אחרת. הדבר מצער כמובן, אבל לא ניתן להעלים עין מתופעה זו. תופעת המומרים או המשומדים קיימת בעולם היהודי גם בימינו.

יהדות ונצרות יחד

זכור לי שלפני מספר שנים עלה לארץ יהודי מבטן ומלידה אשר המיר את דתו בארגנטינה והיה לכומר. בזכות אמו היהודייה הוא עלה לארץ וחזר לאמונתו היהודית ולאורח חיים יהודי. אחרי כמה שנים בארץ הוא לא הצליח להשתלב מבחינה חברתית וכלכלית, ועבר לגור באחד המנזרים הנוצריים הפזורים בארצנו. גם בתוך המנזר הנוצרי הוא חי כיהודי, מאמין בא־לוהי ישראל ואומר שלוש פעמים ביום "שמע ישראל", לצד התפילות הנוצריות המחויבות במנזר. יהודי אנוס בתוך מנזר נוצרי.

בקהילה יהודית קטנה באפריקה הכרתי יהודי, בן לאם יהודייה שהתחתן עם אישה נוצרייה. היא דרשה ממנו ללוות אותה כל יום ראשון לתפילה בכנסייה, אבל היהודי ביקש לשמור גם על יהדותו ופקד כל שבת את בית הכנסת כדי להשלים מניין ולהתפלל לא־לוהי ישראל. אמונה נוצרית ויהודית זו לצד זו.

לא מזמן פנו אליי מקהילה באמריקה הלטינית בדילמה הבאה. אשתו של נשיא הקהילה עברה משבר פסיכיאטרי, והייתה בטיפול תרופתי וקליני. במהלך מחלתה החלה להתקרב לנצרות בעיר מגוריה, ואף טענה שהיא מאמינה בישו ועברה הטבלה לנצרות. כאשר השתתפה בתפילות שבת וחג בבית הכנסת, היא ניסתה לדבר על ליבן של נשים יהודיות כדי שיחלו להאמין באותו האיש. בני הקהילה התלבטו כיצד להתייחס לאישה זו: מצד אחד היא המירה את דתה ואמונתה, אבל מאידך היה ברור שהמצב הפסיכיאטרי הוא שגרם לכך.

מבחינה הלכתית, משומד הוא מי שעזב את הדת היהודית וקיבל על עצמו דת אחרת. למעשה, יהודי שמצהיר בריש גלי שהוא בן דת אחרת ומנתק את הקשר עם יהודים ויהדות – נחשב למומר. כיצד מסתכלת דת ישראל על אדם שחצה את הקווים ואימץ לעצמו זהות דתית, לאומית וחברתית אחרת?

רבו הדעות בפוסקים ביחס למי שהמיר את דתו. הללו מכשירים אותו כיהודי, הללו פוסלים אותו מלהיות יהודי, ויש גם מגוון של דעות ביניים המתייחסות למומר כנוכרי רק אם קיבל על עצמו דת אחרת מתוך הכרה. פוסקים אחרים מתייחסים למומר כיהודי אבל בתחומים מסוימים כנוכרי, כגון שמותר להלוות לו כסף בריבית, אך בוודאי שיהדותו איננה פוקעת בגלל אמונתו.

לדעתי, קו מנחה אצל הפוסקים הוא שהם עשו הפרדה ברורה בין אלו שהמירו את דתם מרצון ומתוך אידאולוגיה, ובין אלו שהיו אנוסים להמיר את דתם, אשר קיבלו יחס יותר סלחני ומקרב.

אי אפשר להתנתק

המקור הידוע שממנו אנו לומדים שלא ניתן לעזוב את היהדות ואת המעמד היהודי, הוא הגמרא במסכת סנהדרין: "חטא ישראל, אמר רבי אבא: אף על פי שחטא – ישראל הוא". הכלל הזה מתייחס לעובר עבירה כאל בן ישראל, הן מבחינה דתית והן מבחינת השייכות לקולקטיב היהודי. כלומר שגם אם אדם אינו נוהג על פי המסורת, שם ישראל אינו נלקח ממנו. הכלל "ישראל שחטא ישראל הוא" נותן מעין חסינות לאומית גם לאדם שחטא או המיר את דתו. ברור מתוך עיקרון זה שחז"ל עשו מאמץ לסנגר על יהודי מומר או חוטא, והותירו אותו בתוך מחנה ישראל.

רש"י היה ככל הנראה החלוץ, אשר בעקבות השפעת מסע הצלב הראשון בשנת 1096 והריגת יהודים רבים על קידוש ה' והמרת דתם של אחרים, פסק לטובתם של המשומדים. רש"י הסביר את הכלל "ישראל שחטא ישראל הוא" לא רק בהיבט אגדי, אלא הפך אותו לכלל הלכתי ובכך הכשיר גם את מעמדם של אלו שבחרו להמיר את דתם מרצון (שו"ת רש"י, סימנים קעא וקעג).

אחת התשובות המפורסמות הדנה במעמדם של יהודים שהמירו את דתם לנצרות היא תשובת הרשב"ש, רבי שלמה בן שמעון דוראן, שכתב במאה ה־15:

דישראל משומד אף על פי שחטא ישראל הוא… ואפילו עד כמה דורות עד סוף העולם ישראל חשבינן ליה (שו"ת הרשב"ש ס' פט).

הרב משה פינשטיין מציע הסבר הגיוני ומשפטי לכך שמומר ממשיך להיות יהודי, על דרך השלילה:

שמומר הוא כישראל גמור לכל דיניו הוא, משום דלא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי, שיש חדוש התורה בנכרי שיכול להיעשות ישראל על ידי גרות, אבל לא נאמר בתורה שישראל יוכל להיעשות עכו"ם, וממילא הוא נשאר בדין ישראל ובקדושת ישראל (שו"ת אגרות משה, אבן העזר ד, סימן פג).

במילים אחרות: גוי יכול להתגייר, אבל יהודי אינו יכול להפסיק להיות יהודי לעולם. המעמד של יהודי שולל כל הגדרה של השתייכות לדת או לאום אחר, והוא תמיד נשאר ישראל, אף על פי שחטא.

מן הראוי לציין שיש הבדל בין עמדת ההלכה ביחס למי שהמיר את דתו, לעמדת המחוקק הישראלי כפי שנקבע בחוק השבות שבו ההגדרה ליהודי היא: "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת". הנה כי כן, אף שעל פי דין תורה המרת דת איננה משנה את מעמדו היהודי של האדם, הרי שחוק השבות קובע כי מי שהמיר את דתו אינו זכאי לאזרחות ישראלית. כך שיהודי שהתנצר או התאסלם ייקרא יהודי על פי ההלכה, אבל לא ייקרא ישראלי על פי חוק השבות.

אומרים לו אחינו אתה

אף שברור שמדין תורה גם מי שהמיר דתו הוא ישראל גמור ואין שינוי במעמדו היהודי, מדרבנן ומגזירת קדמונים הוא צריך "השבה ליהדות". השולחן ערוך פוסק שהמומר השב ליהדותו אינו צריך טבילה, אולם הרמ"א סבור שעליו לטבול ולקבל על עצמו "דברי חברות" (הקפדה על קיום המצוות):

ישראל מומר שעשה תשובה אין צריך לטבול, רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חברות בפני שלושה (יורה דעה רסז, ח).

הפוסקים מדגישים שטבילה זו היא "למעלה בעלמא", ובדיעבד אינה מעכבת את החזרה ליהדות. לכן במקום שהטבילה אינה אפשרית, או שיש לחשוש שמא הצורך בטבילה ימנע מהמשומד לחזור ליהדות, ניתן לוותר עליה, כיוון שהטבילה אינה מדין גיור, אלא מחמת העבירות שעבר בשעה שהיה משומד.

הרב אליעזר ולדנברג מסביר אודות אופן קבלת המומרים בחום ובאהבה חזרה לחיק היהדות:

ועל כן הדין הוא שכאשר תש יצרו של זה ובא לפנינו לומר 'רוצה אני לחזור אל קבלת עול יהדותי כפי אשר מוטל עלי לפי הדת היהודית אשר אנכי חלק בלתי נפרד ממנה', אזי אינו זקוק מעיקרא דדינא לשום טקס דתי. ורק למעלה בעלמא ולרווחא דמילתא מטבילין אותו לדעת כמה מהפוסקים… זאת אומרת שמקבלים את חזרתו לחיק היהדות באהדה ובשמחה רבה, ואומרים לו אחינו אתה ואין מכבידים ואין מבהילים אותו כלל, אלא מושכים אותו בחוט של חסד (שו"ת ציץ אליעזר יג, צג).