הדמויות הן את ואתה: שימו לב אל הנפש

קדמונינו, בהרי יהודה, שרו על "שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים". ומעבר לים כבר משלו אותה שעה קדמוני יוון את משל השועל והכרם. דומני שלא הזֶמר משיר השירים ולא המשל שהשמיענו איזופוס נזכרים בספרה של דבורה זגורי. ואולי נזכרו בחטף. אך הוא מלא בשועלים – מעטיפתו והלאה – וגדוש בכרמים, כמעט כפי שאלו ואלו מרובּים בשיפולים המזרחיים של הרי יהודה, זירת התרחשותו. וגם מחבלים יש בו, מחבלים לאומנים ומלאכי חבלה וחבלות למיניהן. ויותר מכל אלה: קטנים.

"לשרוף אדמה לפעמים" הוא ספרם של הדברים הקטנים. של השועלים הקטנים של חיינו. של החבלות הקטנות בכרמים. של חשש־חורבן־בית ששועלים יהלכו בו. ושל האבחנות הקטנות, הדקות. אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים. וכרמינו סמדר.

בקרוון של אורי ורעיה ובתם הפעוטה גפן, ביישוב הכמעט־ותיק, יש סוכת גפנים, וזמורת גפן אחת שאורי מתעצל לקצוץ נחבטת בכל הנכנס. עיקר הדרמה ברומן מתרחש בקרוון הצפוף, בין אורי לרעיה ובעיקר בין כותלי תודעותיהם. אבל עלינו להרחיב מעט את המבט כדי להבין מי ומה. אל הקרוון הזה מתנקזים שלושה שבטים קטנים ביישוב.

אורי נולד למשפחת שרמן. עולים משיקגו. הבורגנים הראשונים ביישוב. הוא עלה ארצה כילד ונטמע בהצלחה, לכאורה, בהווי הישראלי ואף האולטרה־ישראלי של ילדי הטבע של היישוב ושל היחידה הקרבית. השרמנים, אבא־אימא של אורי, עזבו עם השנים את היישוב אל העיר, כראוי להם; אבל אורי כאן. הסיפור מתרחש לאורך שנת תשע"ה, אחרי מבצע צוק איתן, ואורי במשבר קשה, או אם תרצו בפוסט־טראומה קלה.

רעיה, אשתו של אורי, איבדה את אחיה התאום כשהיו נערים. הוא נפל לבור מים בשולי היישוב. לאח קראו כרם. רעיה היא בת למשפחת שרשבסקי, מוותיקי היישוב. אימא קשה, רודנית מעט, מנוכרת קלות; אבא רך, מכונס, אבל פעם התפרץ כדוב שכול וניסה להבעיר את כרם טיפוחיו. כאלה היו לפני האסון, כאלה נעשו שבעתיים אחריו. כאבחנתה של רעיה, "כשמישהו מת לא נכנסת אל הבית איזו מפלצת חדשה. קורה כל מה שתמיד היה בבית, רק פי אלף" (עמ' 60). משפט זה הולם את הספר בעוד זירות ביתיות.

"לה אין אח, לו אין רֵעַ", מסכם אורי לעצמו את מצבם של רעייתו ושלו באחת מהרבה הברקות מכאיבות שהספר זרוע בהן (עמ' 203). אבל קודם – יש עוד שבט בתמונה, שלישי. משפחת אקרמן, משפחת רב היישוב ובלנית המקווה שלו. גם למשפחה הזו תאומים, בני גילם של רעיה וכרם ז"ל: יוסף וינון. ינון נרצח כאשר מחבלים פרצו לישיבה שלמד בה. מזל תאומים איננו מזל טוב, אפוא, בספר הזה; והנה עוד תאומים בבטנה של רעיה. והציפייה השמחה נמהלת באימת המזל הרע הזה.

כמיהות אלכסוניות

על כל פנים, יוסף אקרמן הוא מי שנועד לרעיה שלנו משמיים. וגם היא וגם הוא מרגישים את זה בדרכם, והנימה הרגישה והמסוכנת הקושרת ביניהם נמתחת ברומן הזה בעדינות עצומה. אך לא עם רעיה התחתן יוסף אלא עם נפש טובה ושמה נילי. ואם יוסף מוסיף להיות הכוכב המנצנץ בשמי חייה של רעיה, הנה נילי היא איכשהו נפש תאומה של אורי דווקא.

זאת אפוא המסגרת. מטריצה של אסונות, של כאבים, של מתחים, של כמיהות אלכסוניות, של דורות ותאומים; שבטי שרמן, שרשבסקי ואקרמן, שגם שמותיהם יוצרים איזה משולש (ואולי דווקא משום שהמחברת נקראת כיום זגורי, היא לא ראתה עצמה מחויבת להעמיס על השרשבסקי־שרמן־אקרמן הזה גם גיוון עדתי על מתחיו הנוספים).

אך יותר מאסונות ומתים, יש כאן ריבוי של דרכי התמודדות. מספרן כמספר הנפשות, או קצת יותר. מיוסף אקרמן, מתנחל פעלתן לתפארת, אבל אורח קבוע במשכנה של חבורת שבורים ירושלמים דווקא – עד, בקצה השני, אורי. המבצע בעזה, מותם ופציעתם של חבריו, ומה שהוא עשה שם במעשה או במחדל או בדמיון, משקיעים אותו בסוג של דיכאון, ומכאן חוסר תפקוד, ועל כן אבטלה, ומשבר אישי וזוגי.

הספר מלווה את גיבוריו במשך פחות משנה, ועומד בסימן משברים וגלים שלא את כולם מנינו. אפשר לומר שזה נושא הספר. לא "החיים ב'התנחלות'", אף שהוא מצטרף בכבוד למדף רומני ההתנחלות ומוסיף נופך משלו, ואפילו לא "קשיי זוגיות צעירה", אם כי זה מתקרב – אלא אותו צורך "לשרוף אדמה לפעמים", כשמו של הספר, המתבטא בדרכים כה רבות. שריפות יזומות, ממוקדות, צורבות את האדמה ומכלות את מה שעליה, אבל עשויות לאפשר לה התחדשות וסוג של ניקיון, ואפילו לפקוח זרעים חדשים. יש סצנה כזאת בספר, שכבר הזכרנוה; אבל זו כמובן מטפורה לתהליך פנימי ובין־אישי, רב וריאציות, של בערה לצורך שיקום.

יעקב ועשו

כמות כאבי החיים בספר הזה, התיקים שנפשות סוחבות איתן, מעמידה אותו באזור קצת גבולי ומסוכן מבחינה אמנותית, גם אם נחוץ ומבורך מבחינה מעשית: בקרבה יתרה לז'אנר התרפויטי. דיכאון, פוסט־טראומה, אבל, שכול, סכנות, קשיי ילדות, מתחים משפחתיים, ייסורי קליטה – מכל טוב הארץ ממש יש כאן. יש בזה עומס, שבשלב מסוים, יש להודות, הוא כמעט בלתי נסבל. ויותר מכך יש בזה מסר, סמוי יותר או פחות: כולנו שבירים, כולנו זקוקים לחסד, על קשיים צריך לדבר ולעבור אותם ביחד, וגם לקשיים יומיומיים, שאינם אסונות לאומיים, צריך לתת את המקום, את הכבוד הראוי. מותר ואף מוטב להיפקח אל החוויות הללו, לתור אותן. לא לומר תמיד שלא נורא, חבר, ישנן צרות גדולות יותר.

הדבר נאמר ברומן כמה וכמה פעמים, בדרכים שונות. גם עקיפות. חבר של אורי מהצבא אומר ש"זה דווקא טוב" שבצבא נמצאים תקופה ארוכה בלי להיות בבית שמאזן ומחזיר לפרופורציות, "כי פרופורציות גם הורסות. הן לא נותנות לך לראות את הדבר עד הסוף כמו שהוא היה" (עמ' 204). הספר, בעצם, מבקש ללמדנו להשתחרר לפעמים מהצורך להיכנס לפרופורציות. להתבוסס לפעמים בצרה שלנו; ומנגד, או בזכות זה, לדעת להתמלא עד גדותינו מן הטוב.

למשל לקראת הסוף, כשאורי מוצא מזור לנפשו בעבודה גופנית בבניין. כשעמיתו האחד לעבודה אומר לו בבוקר "טוב שבאת", והשני אומר לו "יש תה, יש זיתים, יש הכול", אורי חושב על ההבדל בין יעקב אבינו שאמר "יש לי כל", לבין עשו אחיו שאמר "יש לי רב". והוא, או הסופרת, מוסיפים על כך: "תה וזיתים, וגוף שמתחיל להימתח מתרווח בתוך עצמו ועושה מקום לנפש, וגבר שאומר לךָ בלי שהוא מכיר אותך, 'טוב שבאת'. אי אפשר להגיד שזה הרבה. אבל אפשר להגיד שזה הכול" (עמ' 267).

מחשבה זאת של אורי מובאת כאן כדי להדגים את תפיסת העולם של הספר, המבקשת שלא להלך בגדולות ומציעה לנו למצות את המעט, לטוב ולרע, שהוא מנת חלקנו. אבל היא מדגימה עוד היבט מעניין בו. אורי נדרש כאן ליעקב ועשו, וזו לא ההיקרות היחידה של צמד תאומים זה ברומן. יש כמה. יש, למשל, פסקה יפה שעניינה הוא נדודי השינה של אורי, שכמוהם כמאבק. "בעלות השחר פוסק המאבק. שר הערוּת מניח את טרפו, נפנה לדרכו להעיר עמלים שמתוקה שנתם, ואורי נהנה מההפקר ונרדם. צולע על ירכו, מאובק מהאבק שעלה בהתכתשות. צולע, מאובק, מותש מהקרב, אבל ישן" (עמ' 31). זהו ארמז עדין אך עקבי למאבק יעקב עם שרו של עשו עד עלות השחר. על יעקב ועשו מתבקש לדבר בספר שיש בו כמה זוגות תאומים; אך אזכוריהם אינם באים בהקשר הזה. אולי כי זוגות התאומים שלנו אינם נתונים במאבק תחרותי. יעקב ועשו פשוט צצים וצפים, ואת האסוציאציה הרחוקה בינם לבין מוטיב התאומים נותר לקורא להשלים.

אש קטנה

כך בעניין יעקב ועשו, וכך גם בעניין השועלים והכרמים שפתחנו בו. וכך גם, למשל, כאשר נזכר סיפור התורה על יוסף בבור: לכאורה בלי קשר לתאומו של יוסף של הספר, ינון, שמת בבור. וכך בכלל. לרומן תשתית עשירה של שימוש במקורות מקרא ומדרש, אך כמעט תמיד שביל טשטוש עובר בינה לבין מה שהיא נועדה להדהד. שרק לא ייצא לי מדרש, כמו שיננה המחברת לעצמה בלי הרף. שרק לא ייצא לי דף מסרים. ואכן, הרחקה זאת היא אחת מן התכונות המצילות את הרומן שלפנינו מפח התרפויטיות שמסריו ומניעי כתיבתו יוקשים לו.

ההרחקה עקרונית יותר. האסונות והפגעים מופיעים באופן שהדרמה לא תגלוש אל המלודרמה. מעין מעגל של אבנים מקיף את המדורה. ריחוק של זמן, ריחוק של זהירות. כי כרם מת מזמן. גם ינון אקרמן. מה שקרה בעזה לא לגמרי מחוור לאורי שחווה זאת. הוא רחוק מאוד מלהצית את עצמו בהפגנתיות, כפי שעשה, בתזמון מפחיד עם כתיבת שורות אלו, נפגע טראומה אחר ממבצע צוק איתן. בערתו פנימית. בפיגוע ירי המתרחש בזמן ההווה של הסיפור אין הרוגים. מכל הכואבים והדוויים שלנו, אף אחד לא הולך עד הקצה. לכל היותר מתגרים בו. יש פסיכולוג. יש חברים. יש תוחלת. יש אפשרות גם לסגת מעגל אחד אחורה מן המדורה, לשחרר.

וכך, ספר הגדוש במכאובים ובאובדנים עד לאין נשוא, ספר המעודד אותנו לחטט בפצעים ואפילו קצת לרחם על עצמנו, ספר המציע לנו לא להיכנס תמיד לפרופורציות – נותר ספר לא קורבני. בחלקים גדולים מאוד הוא מדכדך, אין לכחד. קשה לומר שהוא עושה חשק גדול לבוא למקום הזה שקוראים לו העולם. אפשר גם לומר לחובתו שהוא מצטרף, אמנם באורח לא נחרץ, למוסכמה ספרותית אופנתית רווחת שמתחילה לשעמם: שהמחיר הנפשי של ההגשמה הערכית – התיישבות, ציונות, הגנה – אינו כדאי. אבל נראה לי שהוא בעיקר קורא לאזן בין הצדדים הללו. לשים לב אל הנפש.

והוא עושה זאת בעדינות, תוך שמירה מאומצת על האש שתהיה אש קטנה. הוא יכול היה לעשות מגיבוריו איוֹבים. הוא נמנע מכך. הוא מתרחש, בסופו של דבר, בקרוון. בין אנשים רגילים שלא רואים עליהם. לא ברעש ולא במחוות הקצה. וכך, למרות פוטנציאל איוב, הדמויות הן את ואתה.

לשרוף אדמה לפעמים
דבורה זגורי

ידיעות ספרים, 2021, 287 עמ'