"אני עורג למדינת הלכה", מסכם הרב חיים נבון את ספרו המצוין ומעורר המחשבה, "אך אני משעה את החלום הזה, ומסתפק במדינת ישראל שלנו, שתהיה מדינה יהודית רזה" (עמ' 246). בעידן של גודש מידע אינסופי, מספרם של הספרים בעלי הפוטנציאל לפרוץ אל התודעה ולעורר שיח משמעותי ומשפיע הוא מועט ביותר. כזה הוא בעיניי ספרו החדש של נבון, "מדינה קטנה לעם גדול", שכותרתו מטעה במידה מסוימת, אך כותרת המשנה מדייקת יותר את תכניו: "יותר יהודית, פחות כופה: הצעה למדינה יהודית רזה".
אחת ההתפתחויות המרתקות בציונות הדתית בדור האחרון, היא התבססותם של רעיונות ותפיסות שהמשותף להם הוא צמצום סמכותה, תפקידה ומעורבותה של המדינה בחיי אזרחיה. קרן תקווה, פורום קהלת וכתב העת "השילוח", שבכולם ניתן למצוא ציונים־דתיים רבים, הם חלק מהביטויים הבולטים לתהליך זה. ספרו הייחודי של נבון הוא יותר מגילוי נוסף של אותה מגמה, אלא ציון דרך חשוב ובולט בהתפתחות זו. אסביר מדוע.
בדרך כלל, השיח על אודות המגמה החדשה הזו בציונות הדתית מתמקד בהיבטיה החברתיים והכלכליים, ומכאן גם הבולטות של מונחי הקפיטליזם ואף הליברטריאניזם. כך לדוגמה, "לקרוא את איין ראנד עם כיפה" הייתה כותרת מאמרו הביקורתי של יאיר שלג על מגמות אלו, וכתב העת "דעות" של תנועת נאמני תורה ועבודה הקדיש להן גיליון שכותרתו "תורה והפרטה".
ייחודיותו של הספר, ועיקר חידושו ותרומתו, בכך שאת תפיסת היסוד הדוגלת בצמצום סמכותה ומעורבותה של המדינה מוצע ליישם גם בתחום זהותה היהודית של המדינה. אולם בניגוד להנחה האינטואיטיבית שהדבר יצמצם בהכרח את אופייה היהודי של מדינת ישראל, נבון טוען שההפך הוא הנכון, וכי המדינה דווקא תהיה יהודית יותר.
דריכה על יבלות
נבון לקח על עצמו משימה כבדה, "לנסח מחשבה מדינית יהודית ועדכנית", שבמרכזה ניסיון מרתק להציע "עמדה לגבי מהותה של מדינה יהודית, שאינה מדינת הלכה" (7). אף שמדובר בנושא מורכב וסבוך, הכתיבה קולחת ושוטפת, במינון המתאים לקהל אינטליגנטי, משכיל, מתעניין ותאב דעת, וזאת מבלי לפגוע בעומק הדברים. הספר מנגיש באופן מעניין, שאינו נמנע מאנקדוטות מגוונות, הגות מדינית, היסטוריה, תרבות, סוציולוגיה ויחסי דת, חברה ומדינה. כל אלה נבחנים מתוך מחויבות דתית עמוקה במובנה האורתודוקסי, ודרך משקפיים תורניים של מקורות היהדות על מדרשיה ופרשניה.
רבים עלולים להתנגד לספר, מכיוונים שונים: הליברלים לגווניהם, בעיקר הפרוגרסיבים שביניהם, יבקרו את הספר על הרעיונות השמרניים ועל השאיפה לצמצם את תפקידי המדינה; רבנים ציונים־דתיים יכעסו על השעייתו המפורשת של חזון מדינת התורה והפיכתו לחלום בלבד, החסר רלוונטיות לדיון העכשווי; חסידי קדושת הממלכתיות יתקוממו על הקביעה כי הוויכוח בין הציונות הדתית לחרדים על אודות "אתחלתא דגאולה" הוא "לא מאוד רלוונטי לישראל של ימינו" (18); לאלה יתווספו פילוסופים וחוקרים חמורי סבר מהאקדמיה, שיראו בדיון הקצר והתמציתי מדי לטעמם בהגות המערבית לגווניה ולדורותיה משום חילול הקודש, כאילו שהגות מדינית לא ראויה להיות מונגשת כפי שעושה נבון בספרו.
במסגרת הצעותיו, נבון נע בין דריכה על יבלות לשחיטת פרות קדושות. ובהתייחס לאחת ההצעות המעשיות בספר, יודגש כי שחיטת הפרות הקדושות נעשית בהשגחת מערך כשרות פרטי, לאור הצעתו להפריט את מערך הכשרות הממלכתית במדינה היהודית הרזה שהוא מציג.
גרסת התורה לדמוקרטיה
הפרק הפותח את הספר, "לא זו השאלה", מציין שלוש שאלות שהספר לא עוסק בהן, תוך ביקורת השיח הציוני־דתי כממוקד יתר על המידה בנושאים אלה: האחד, חזון מדינת התורה/ההלכה המתואר כאוטופיה, חלום שיש להשעותו; השני, תפיסת "אתחלתא דגאולה" שלדעת המחבר הדיון בה אינו תורם הרבה כיום; ולבסוף, פתרונות מעשיים לשמרי מצוות מול אתגרי המציאות, שאינם יכולים להוות חלופה לצורך בניסוח עמדה יהודית כלפי מהותה של המדינה.
הפרקים השני והשלישי מתמקדים במהות המדינה ובמשמעות הדמוקרטיה מנקודת מבטה של היהדות. מתוך ניתוח נרחב ומעמיק של המקורות המקראיים מסיק נבון שקיומה של מסגרת מדינית הוא הכרח, אולם אסור לה להיות ריכוזית וסמכותנית יתר על המידה. בדיון על יהדות ודמוקרטיה מודה נבון שבתפיסה העולה מן המקורות לא מדובר בדמוקרטיה במובנה המערבי, אולם "תורת ישראל מכוונת לכינונה של מעין רפובליקה, גוף שלטוני הכולל את האזרחים כולם, אשר הריבונות נובעת מהם" (74). שלושת הפרקים הבאים מתמקדים בביקורת חלקים מרכזיים בהגות המערבית ביחס למדינה, ובהצגת חלופות לכמה מרעיונותיה.
הפרק הרביעי מבקר את גרסאותיה השונות של תיאוריית האמנה החברתית, מהבולטות במחשבה המדינית המערבית, בשני היבטים: ביקורת על כך שהזיקה בין המדינה ליחידים היא פונקציונלית וטכנית בלבד, ועל התעלמותה ממגוון מעגלי השתייכות בין הפרט למדינה דוגמת משפחות, שבטים, קהילות וכיוצא באלה. במקום האמנה החברתית, שאיננה אלא חוזה צר, טכני ומנוכר יחסית, מפתח נבון, בעיקר בעקבות פרופ' דניאל אלעזר, את החלופה של מושג הברית, המבטאת קשר עמוק ומשמעותי יותר בין הפרטים לבין הקהילה והעם.
פרק חמישי מבקר את גישתו של ג'ון רולס, מחשובי ההוגים במאה העשרים, הדוגלת במדינה ניטרלית מערכים, הרואה מול עיניה רק פרטים יחידים. אמנם נבון מציע לצמצם את מוסדות הממשל, אך לא בגלל קידוש חירויות הפרט, אלא כדי להותיר מעגלי חיים טבעיים כמו משפחות וקהילות (145). מודל הברית השזור בכמה מפרקי הספר, יוצא הן נגד תפיסות המחייבות מוסדות ממשל ריכוזיים, והן נגד תפיסות הדוגלות באדישות וניטרליות של המדינה מבחינה ערכית.
יהודית, לא הלכתית
בפרק השישי, "שבחי הסובלנות", מבסס נבון את העדפתו לגישה סובלנית על פני הפלורליזם, במיוחד בגרסאותיו הקיצוניות המגיעות עד כדי רלטיביזם. לטענתו, המפתח לדיאלוג בין יהדות לליברליזם הוא לא פלורליזם קיצוני, שבמסגרתו הכול כביכול אמת ועולם הערכים הוא עולם של אמיתות יחסיות, אלא סובלנות הדדית במצבים של היעדר הסכמה.
שלושת הפרקים האחרונים מתמקדים בסוגיות האקטואליות של מדינת ישראל בימינו. הפרק האחד מבקר את מושג "הדמוקרטיה המהותית", את הרדיקליזם שעברו מושגי זכויות האדם ואת האקטיביזם השיפוטי המתערב בסוגיות ערכיות. כל זאת על רקע הטענה שבקרב האינטלקטואלים הישראלים המושג "דמוקרטיה" זוכה לפרשנויות הרדיקליות והפרוגרסיביות ביותר, פרשנויות שהספר מתמודד איתן ומציג להן חלופות.
פרק נוסף מתעמת עם הדרישה להפרדת דת ומדינה, תוך הדגשתה של עובדת יסוד ידועה שברוב המדינות אין באמת הפרדה כזו, בניגוד לדימוי המקובל. "אני מצפה", מנסח נבון את עמדתו המורכבת, "שהמדינה תהיה יהודית, אך לא שתהיה הלכתית" (220). נקל לשער את הביקורת שתגיע על הבחנה כזו, במיוחד כשהיא מגיעה ממי שנושא בתואר רב. פרה קדושה נוספת נשחטת בקביעה כי "אין שום קדושה בשרידיו העבשים של הסטטוס־קוו" (221). חלק ניכר מהפרק מבקר, תוך הצגת דוגמאות, את התרחקות מערכת המשפט הישראלית מהמשפט העברי.
את הספר כולו מסיים פרק שעניינו שירותי הדת בישראל, המבקר את התפיסה של חלקים בציונות הדתית שהפרטת שירותי הדת תביא להרס דמותה הרוחנית של המדינה. הפרק מבחין בין נושאים המשפיעים על אופייה של רשות הרבים וצביונו של הרחוב, שבהם מעורבות המדינה רצויה כדי לבטא את היותה יהודית, ובין נושאים שאינם משפיעים על המרחב הציבורי, דוגמת כשרות ומקוואות, שיש להוציאם מניהול ריכוזי־ממשלתי ולמעשה להפריט אותם. "הייתי רוצה שהמדינה תבצע בדרך יהודית את התפקידים שהיא צריכה לעשות, ותעצב את רשות הרבים באופן שישקף את ערכינו ומסורתנו, אך לא תיטול לעצמה תפקידים שייטיבו לבצע ממנה יחידים, משפחות וקהילות" (246).
בזכות ההדרגתיות
אחת הפרות הקדושות הציוניות־דתיות הבולטות הנשחטת בספרו של נבון, היא מידת חשיבותה של תפיסת "אתחלתא דגאולה" לדיון בימינו. ההתמקדות בשאלה האם המדינה היא ראשית צמיחת גאולתנו מתוארת כשגיאה, גם אם נבון מכיר בחשיבותה. "כל הוויכוח הזה", שבין הציונות הדתית לחרדים, "לא מאוד רלוונטי לישראל של ימינו" (18), קובע נבון, זאת מכיוון ש"השאלה לגבי אתחלתא דגאולה אינה עוסקת במהותה במדינה עצמה, על מנגנוניה וחוקיה, אלא בתהליך ההיסטורי של הדורות האחרונים" (19).
בעיניי, תיאורו של נבון מרחיק לכת בצמצומו של המושג למישורים ההיסטורי והמטאפיזי. הרי תפיסת אתחלתא דגאולה כוללת בתוכה, כידוע מתורת הראי"ה קוק, את הגישה שמדובר בתהליך מורכב וסבוך שיש בו עליות ומורדות, אורות וצללים. אך ככל שהיא "מטאפיזית" ולכאורה מנותקת מהמציאות, מדובר בתפיסה שהיא גם מעשית ורלוונטית מאוד. היא זו שאפשרה לא רק לדורות עבר, אלא גם לדור הנוכחי לראות את המדינה כבעלת משמעות דתית ולתת לה לגיטימציה מלאה, למרות ותוך כדי קיומם של צללים ופגמים, מהם קשים במיוחד. מדובר בעניין מהותי לשאלת הלכידות הלאומית, כפי שהראתה לדוגמה ענת רוט במחקרה על תפיסת קדושת הממלכתיות בתקופת ההתנתקות ("לא בכל מחיר", ידיעות ספרים).
בעוד שעל פי ניסוחו של נבון, התמקדות יתר בתפיסת אתחלתא דגאולה מפריעה לדיון החשוב שהוא מציע, ניתן לראותה דווקא כמועילה. אם עניינו של נבון הוא בניסוח מחשבה מדינית למדינה יהודית שאיננה מדינת הלכה. דווקא תפיסת אתחלתא דגאולה ההתפתחותית, ההדרגתית במהותה, מהווה בסיס איתן לגישה כזו. שהרי אם לא כן, כיצד ייתכן שכבעלי מחויבות דתית נתפשר על מדינה יהודית שאיננה מדינת התורה? רק משום שהדתיים מהווים מיעוט? רק בגלל מציאות סרבנית?
ההדרגתיות הבסיסית הגלומה בראיית הגאולה כמופיעה קמעא קמעא, וההבנה שאנו בעיצומו של תהליך היסטורי, מסייעת לקבל את קיומה של מדינה יהודית למרות שאיננה מדינת הלכה. מדינת ההלכה שנבון עורג אליה אך משעה אותה כרגע, אפשרית דווקא במסגרת תפיסת גאולה הדרגתית.
מאמינים בעם
אחד החששות הבולטים שהספר מתמודד איתם הוא שצמצום סמכויותיה ומעורבותה של המדינה בתחום היהדות עלול לפגוע בזהותה היהודית. אחת התשובות החוזרות בניסוחים שונים לאורך הספר היא האמון הכפול, הן ביחסו למסורת של הרוב המכריע של העם, והן בעוצמתה של המסורת עצמה.
כך, לדוגמה, נבון לא חושש מנישואים אזרחיים, מתוך אמונה, המבוססת גם על ממצאי מחקרים, שגם בהינתן האפשרות לנישואים אזרחיים, רוב היהודים יבחרו להינשא בנישואים דתיים. אופיו של יום כיפור במרחב הציבורי הוא דוגמה לכך, שהרי אין שום חוק מיוחד המחייב את האופי הזה, שנשמר באופן וולונטרי. ייתכן גם שדווקא קיומה של אפשרות נוספת יביא לשיפור שירותי הדת בתחום הנישואים.
במסגרת זו בולטת אצל נבון הגישה הקהילתנית, המוכרת בהגות המדינית כמנוגדת לגישה האינדיווידואליסטית הממוקדת בפרט. יצוין כי גם שדה המחקר תומך בקיומה של תפיסה קהילתית חזקה בחברה היהודית. הקהילות, להערכתו, אמורות להוות את מסגרת ההשתייכות החשובה שבהן יתפתחו חיים יהודיים תוססים. זו גישה מעניינת, אולם היא מעוררת את השאלה אם ההצעה הזו איננה מושפעת מהחיים הקהילתיים שנבון מכיר מקרוב בחברה הציונית־דתית. אפשר כמובן לזהות ממד קהילתי מובהק גם בישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים שאינם דתיים. אולם האם בכלל ובאיזו מידה לתושבים שאינם דתיים בעיר מודיעין למשל, עירו של נבון, יש קהילת השתייכות שרמת הקשר והזיקה בין חבריה מתקרבת לזו של קהילות בתי הכנסת?
בספר אפשר למצוא לא מעט ניתוחים, פרשנויות, קביעות והצעות בעלי פוטנציאל לעורר ויכוחים, מהם נוקבים במיוחד. הדברים אמורים לא רק לגבי ההצעות המעשיות דוגמת הפרטת חלק משירותי הדת, אלא גם בנוגע לפרשנות המוצעת למקורות היהדות, פרשנות התומכת בממשל רזה שאינו ריכוזי וסמכותני.
עם זאת, זהו מסע מרהיב ושוטף בין מקורות היהדות ופרשניהם ובין הוגי דעות מערביים, מסע שתכליתו להציג משנה מדינית יהודית סדורה למדינה יהודית עכשווית. המשנה הזו היא ביטוי ממצה של דרך הביניים, דרך האמצע: היא מתרחקת מחלומות אוטופיים ומסרבת להיכנע לצרכים נקודתיים של ההווה; היא דוחה מדינה ריכוזית וסמכותנית מדי בתחום היהדות, אך שוללת מכול וכול את המדינה האדישה והניטרלית לערכי המסורת; וכדרך האמצע היהודית, היא עתידה ככל הנראה לספוג אש משני הקצוות, אך היא בהחלט הצעה המתאימה לרובה הגדול של החברה היהודית בישראל.
מדינה קטנה לעם גדול
יותר יהודית, פחות כופה: הצעה למדינה יהודית רזה
חיים נבון
ידיעות ספרים, 2021, 270 עמ'
פרופ' אשר כהן הוא ראש ביה"ס לתקשורת לשעבר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן
