רשב"י מלמד אותנו על היחס הראוי בין האדם והטבע

הסיפור אודות בריחתו של רבי שמעון בר יוחאי למערה נפתח בוויכוח בין חכמי המשנה ביחס למפעל הבנייה של האימפריה הרומית:

פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו, תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות; ר' יוסי שתק; נענה ר' שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם. תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמם, גשרים ליטול מהם מכס (בבלי שבת לג, ע"ב; תרגום ספר האגדה)

פליאתו של ר' יהודה לנוכח מעשיהם של הרומאים אינה מפתיעה. מקובל לומר שיוון הביאה לעולם את החשיבה הרציונלית אשר השפיעה על חכמים, ואילו רומא הביאה לעולם את החשיבה האדמיניסטרטיבית אשר אף לה, כפי שעולה מהסיפור, חכמים לא היו אדישים. כל המבקר בירושלים יכול להתרשם מהרחוב הרומאי המפותח אשר חוצה את העיר העתיקה; "הקארדו" הוא חלק ממערכת רחובות מתוכננת היטב אשר קושרת בין כל קצוות העיר, ומשקפת את החשיבה התכנונית של המרחב הציבורי שאפיינה את רומא.

אם נמשיך בהשוואה, בעוד שהיוונים עסקו במדע טהור (Science) ובשאיפה להבין את העולם ואת מה שמעבר לו (Metaphysics), הרומאים לא עסקו בשאלות הגדולות, אלא ניצלו את הידע המדעי לשם פיתוח ושכלול הסביבה לטובת האדם: סלילת צירי תנועה, בתי מרחצאות ציבוריים, מערכות חימום, אסתטיקה ועוד.

הישגיה המרשימים של רומא מהווים אתגר למסורת היהודית שכל כולה התרכזה ברוח, ועל כך נסוב הדיאלוג בין ר' יהודה לרשב"י. דבריו של ר' יהודה הם רפלקסיה על חכמת בית המדרש התיאורטית שאותותיה אינם ניכרים לכאורה בעולם ושאינה תורמת ליישובו. ר' יהודה, שבילה כל ימיו בבית המדרש בדיני טומאה וטהרה, בהלכות שבת ובדיני נזיקין, מתפעל מהחכמה הפרקטית ומיכולתה של האימפריה הרומית לשכלל את העולם לטובת האדם.

בתגובה לכך מציב רשב"י – אשר אינו מתכחש להישגים של רומא – שאלה היורדת לשיתין: מהי תכליתו של מפעל זה? דבריו, המנוסחים בשפה קשה, מבקשים לחשוף את הערווה מבעד לזוהר, ולהדגיש כי זהו מפעל נרקיסיסטי המתכנס בתוך עצמו ומשקע את האדם בחומר: "תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמם". להלן אציע כי ביקורתו של רשב"י אינה מכוונת דווקא למפעל הרומי, אלא משקפת עמדה עקרונית ביחס לטבע ולחומר.

בין אפלטון לרבי שמעון

אחת הסוגיות המרכזיות בחשיבה הפילוסופית נסובה על השאלה האם העולם שאנו חיים בו הוא דואלי או מוניסטי; כלומר, האם העולם מורכב משני אלמנטים שונים ואף סותרים – רוח וחומר, טבע (פיזיקה) ועל־טבע (מטא־פיזיקה) – או שמא אין בנמצא דבר מלבד הטבע עצמו. באופן מכליל ניתן לומר כי התרבות המערבית מבוססת על תפיסה דואלית של היש. מסורת זו נעוצה כבר בפילוסופיה היוונית, ובפרט בתורת האידיאות של אפלטון, אולם היא הכתה שורשים בתיאולוגיה היהודית־נוצרית ובפילוסופיה המערבית שצמחה על בסיסה.

על פי מסורת זו, האדם הוא שילוב של חומר ורוח, וייעודו הוא להשתחרר מכבלי החומר ולדבוק ברוח הנצחית. על רקע תשתית מחשבתית זו התפתחו פרקטיקות שונות שתכליתן לסייע לאדם להשתחרר מהחומריות ולהפוך לרוחני ולנצחי. דוגמה לכך היא גישתו של הרמב"ם במורה הנבוכים, שלפיה על האדם להעדיף את העיסוק במושכלות אשר מאפשרות לו להוציא עצמו מן הכוח אל הפועל ולדבוק בנצח. כך גם האוניו־מיסטיקה, "ההתאחדות עם השכל הפועל", שקיימת במיסטיקה היהודית בצורות שונות, מכוונת לאפשר לאדם להתעלות ממצבו החומרי ולדבוק בנצח.

הגישה הדואלית קיבלה רוח גבית מגילויי המהפכה המדעית. אחת התובנות המרכזיות במהפכה זו היא שהקוסמוס שעמו אנו נפגשים הוא רק מקרה פרטי (ולא הכרחי) של חוקי טבע מופשטים ונצחיים המשקפים את הדבר האמיתי והנצחי שהוא "מעבר לטבע". גם הגותו של קאנט הציגה פיצול דומה בין האדם הקונקרטי לבין האדם כאידיאה. במובנים רבים נכון לומר כי המהפכה המדעית נתנה תיקוף לתפיסה הדואלית ולהבחנה בין האידיאה המופשטת לביטויה הקונקרטי.

על רקע זאת, ניתן לראות בביקורת החריפה של רשב"י למעשי הרומאים הבנה עמוקה של הסטרוקטורה הדואלית. רשב"י מבין כי האדם יכול לבחור בין שתי חלופות אקסקלוסיביות וסותרות: ביכולתו להשתחרר מהחומר ולהגדיר עצמו באמצעות הרוח, וביכולתו להשתחרר מהרוח, לשקוע בחומר ולהפוך לחלק מהטבע. תגובתו של רשב"י מבקשת לחשוף כי המפעל הרומי משקף הכרעה לטובת החומר וזניחת הרוח: "תקנו שווקים להושיב בהם זונות".

על פי קריאה זו, גם הבריחה למערה היא חלק מתגובתו של רשב"י לדברי ר' יהודה, ואף היא משקפת דיכוטומיה בין רוח לחומר והעדפה קטגוריאלית של הרוח: "הלכו ונתחבאו במערה" – המערה משקפת ניתוק מהעולם ומהטבע החי; "היו פושטים בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול" – כיסוי הגוף בחול מרמז על ביטול הגוף; "נעשה להם נס ונברא להם חרוב ומעיין" – ההסתפקות בפרי העץ ובמי המעיין רומזת למציאות גן־עדן שבה האדם היה נטול דאגות חומריות והסתפק בפירות העץ. בהמשך הסיפור מתואר כי גם לאחר מות הקיסר הרומי – הסיבה ההיסטורית למנוסה למערה – וכאשר רשב"י ובנו ניסו לצאת מהמערה, העולם שבחוץ הפך לחסר ערך עבורם ו"כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף".

נקודת המפנה בסיפור, אשר מתרחשת ביציאתו השנייה של רשב"י מהמערה, מתאפשרת בעקבות שינוי פרדיגמטי בגישתו לטבע. לשם כך אקדים רקע קצר על הגישה האימננטית.

התנתקות שהיא התנכרות

האלטרנטיבה הפילוסופית לגישה הדואלית שתוארה לעיל, היא התפיסה האימננטית שאחד מנושאי דגלה הוא שפינוזה. שפינוזה אינו מקבל את השקפת העולם הדואלית היוצרת חיץ מושגי ואונטולוגי בין הרוח לחומר, וסבור שאין דבר מעבר לטבע עצמו. עבור שפינוזה הטבע הוא ויטאלי, מלא חיים ורוח ומתגלה כל העת מחדש. לשיטתו גם מקור המוסר הוא בטבע, ועל האדם להטות אוזן לסביבה ולעצמו על מנת לעצב את מערכת המוסר הראויה. הטבע מכיל איזונים פנימיים אשר מגלמים ומשקפים את הטוב, האסתטי והשלם, ואילו הניסיון לייצר מערכת כללים מופשטת שאינה מושרשת ומסורגת בטבע, מהווה סטייה מסוכנת שיכולה להביא לעיוותים מוסריים (על רקע זאת התנגד שפינוזה להיבטים הפורמליים של ההלכה).

שפינוזה, אשר ראה באדם חלק אינטגרלי מעולם הטבע, סבור כי ניסיונו של האדם להשתחרר מהטבע, מעבר לכך שהוא איוולת, הינו מסוכן. האדם שמתנתק מהטבע מתנכר לעצמו ועשוי לאבד את הרגישות המוסרית והאותנטית הטבועה בו. יש להבהיר כי שפינוזה אינו שולל את קיומו של א־לוהים, אולם בתפיסתו האלוהות אינה ישות חיצונית לטבע (טרנסצנדנטית), אלא זהה לטבע (אימננטית). בהתאם לכך, על מנת לשמוע את קולו של א־לוהים עלינו להאזין למנגינתו של הטבע.

לאור זאת אבקש להסביר את נקודת המפנה בסיפור של רשב"י, המתרחשת ביציאתו השנייה של רשב"י ובנו מהמערה:

ערב שבת עם חשיכה ראו זקן אחד כשהוא אוחז בידו שתי חבילות של הדסים ורץ בין השמשות. אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת קודש. ויהא די לך באחד? אמר לו: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר לו רשב"י לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל. נתיישבה דעתם.

הזקן אשר נושא בידיו את שני ההדסים שובר את המשוואה הדיכוטומית של הגישה הדואלית, ומציג בפני רשב"י אפשרות נוספת, שאותה ניתן לזהות עם הגישה האימננטית. בעוד רשב"י ראה במעשה הרומאים ניצול של הטבע לטובת האדם, המשקף את קריסת האדם לעולם החומר, "כל מה שעשו, עשו בשביל עצמם"; הזקן עושה שימוש בהדסים לטובת השבת – "אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור", ומציג אפשרות שלפיה הטבע עצמו מאפשר לאדם לצאת ולהשתחרר מגבולות עצמו.

השבת מסמלת ומזכירה כי הטבע נברא במאמר האל, וקיומו אינו מנותק מקיומה של הרוח. ההבדל בין המפעל הרומי אשר עורר ברשב"י רתיעה, ובין נטילת ההדסים לכבוד השבת אשר עוררה בו השתאות – נעוץ במעמדו של הטבע וביחסי אדם־סביבה המשתקפים ממעשים אלה. בעוד מעשיהם של הרומאים מבטאים את שקיעתו של האדם בחומר, מעשה הזקן מבטא הכרה בקדושתו של הטבע וביכולתו להביא את האדם להתרוממות רוח.

שעבוד חסר גבולות

נגיף הקורונה החזיר לשיח הציבורי את הדרישה לחשבון נפש בהגדרת מערכת היחסים הראויה בינינו ובין הסביבה שאנו חיים בה. כפי שהוסבר, התרבות המערבית צמחה והתפתחה על דואליות דיכוטומית המכירה בעליונותו של האדם והרוח על הטבע. כחלק מתפיסה זו, האתיקה המערבית מבית מדרשו של קאנט מניחה כי חובות אתיות תקפות אך ורק במערכות יחסים אנושיות בין איש לרעהו. במצב זה, קשה למצוא באתיקה הקאנטיאנית בסיס לחובות שיש לאדם לטבע ולסביבה.

ואכן, כפי שאנו חווים ומפנימים בימים אלה, מסורת זו הובילה לשעבוד חד־כיווני, חסר גבולות ובלתי מרוסן של הטבע לטובת האדם. אולי בשלה העת לשוב להגותו האימננטית של שפינוזה המכירה בקדושתו של הטבע, ולמצוא בה עוגן לחובות האתיות שלנו כלפי הסביבה. מסורת זו, המהדהדת במעשהו של הזקן, יונקת ממסורת בריאת העולם ומהציווי שהוטל על האדם "זכור ושמור".

ד"ר עדיאל זימרן מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובמרכז האקדמי פרס