המצפה לישועה שלמה: הרב יעקב חרל"פ

כמי שזכה "להסתפח" זה עשרות שנים למשפחתו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, דומני שאני בקי למדי בכתביו, במשנתו, בפעילותו ובקורות חייו. ועם זאת אודה שאפילו אני הופתעתי ללמוד מספר חדש שראה אור בימים אלה, כי עד להקמת המדינה נוהג היה הרב חרל"פ לחתום על מכתביו "המצפה לישועה קרובה", ולעומת זאת, מאז הקמת המדינה, שינה את נוהגו והחל לחתום: "המצפה לישועה שלימה". פנינה זו היא אחת מני רבות מאוד שנכללות בספר "אגרות מרום", שבעריכת יאיר חרל"פ, ובסיועם של הרבנים אבישי גרוסר, ידידיה ריין ויהודה אראל.

הרב חרל"פ היה גדול שבגדולים – בלימוד, בהגות, בהנהגה ובמידות – אך היותו תלמיד־חבר של הראי"ה, והעיסוק הרב והמקיף במשנת הראי"ה, הניחו למשך שנים רבות את משנת הרב חרל"פ עצמו בקרן זווית. הערכה כלפיו בהחלט הייתה, אך עיסוק מעמיק במשנתו – פחות. ואולם, בשני העשורים האחרונים חל שינוי ניכר, והעולם התורני והאקדמי כאחד מפנים פניהם יותר ויותר לבעל ה"מי מרום". היום מונחים על המדף למעלה מ־20 כרכים של יצירותיו ההגותיות, ויותר מכך ספרים ומאמרים שמלבנים משנה זו. לכך תורמת התמסרות אחדים מצאצאיו לריכוז הגותו והנגשתה, כגון עורך הספר שלפנינו, נין לרב חרל"פ, המכתת רגליו לכל מקום שהוא סבור שיימצא שם ולו "משהו" מהרב חרל"פ.

אסופת איגרות זו כוללת מכתבים רבים שזו להם חשיפה ראשונה, לצד מכתבים שהיו ידועים זה כבר וכונסו יחד. האסופה מוגשת בסדר תוכני, מדורים מדורים: חינוך והדרכות, תיקון המידות, משפחה, הלכות ציבור, חגים ומועדים, תורת הנסתר, משואה לגאולה, סמיכוֹת לרבנות, המלצות ועוד. הספר כולל גם הדפסה מחדש של מכתבי הרב חרל"פ לראי"ה ולרצי"ה – "הד הרים", וכן הערות מרתקות של המקובל הרב יעקב עדס על ספר שירת הי"ם. כן מתפרסם בספר רישום דו־שיח שניהל הרב חרל"פ עם אחד מחברי תנועת "השומר", במהלך מסע המושבות (תרע"ד) ועוד. הספר מלווה בתמונות מקוריות, בעיטורים ובמכתמים, במפתח עניינים ובמפתח אישים.

מסירות נפש של חלוצים

הרב חרל"פ היה "איש ארץ ישראל" בכל הווייתו. ככזה, לא זו בלבד שלא יצא ממנה מעולם, אלא אף השתדל שלא לצאת מגבולות עולי בבל. ברור אפוא שארץ ישראל, מדינת ישראל והליך הגאולה, תופסים מקום משמעותי ביותר במשנתו בכלל, וגם באיגרותיו. הספר כולל שיחה ליום העצמאות – "הושענא שלוש שעות", וכן מכתב הלכה לרב מ"צ נריה על אודות אמירת הלל ביום העצמאות.

את הצהרת האו"ם על הקמת מדינה הגדיר כ"אתחלתא דגאולה", ומעניין שהוא ראה ברכה בסירוב האומות להעניק לעם ישראל את ירושלים: "נס גלוי הוא זה כי העמים יעשו ככה, ורצון ד' לבל יגדל זכותם, על כן לא זכו להסכים על ירושלים". גם העובדה שדווקא אותם מקומות שעם ישראל רכש בממון – מקום המקדש, מערת המכפלה וקברו של יוסף – "דווקא הם נשארו אצל העמים הערבים", היא לדידו אות ומופת שמצב זה "לא יאריך". לצד זה הוא כותב בלשון נחרצת ותקיפה נגד כל ויתור על חלק מארץ ישראל, ומפורסמת התבטאותו: "נוח יותר להחותמים [ומוותרים על רגב מנחלת אבות] לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רווה ציון מכלל יופי".

הרב חרל"פ אינו מהסס להטיח ביקורת נוקבת ב"צעירים בעלי תורה", בהשוואה ל"צעירים חלוצים". בעוד שהאחרונים "עזבו את הכל ונעשו עובדי אדמה פשוטים… ובלבד להפיק את האידיאל… להיות מבוני הארץ", הרי שהראשונים "יעזבו את הארץ בשביל שאינם רוצים לסגל את עצמם להיות בעלי אידיאל, וחושבים רק על עצמם ושוכחים את העם ואת הארץ". בנהמת לב הוא קורא: "איך יכול להיות ככה? האם באמת האידיאל (של אהבת הארץ) דרוש להיות רק אצל פורקי עולה של תורה"? והוא לא נמנע מלומר, בלא כחל וסרק: "אני מתבייש מזה שאני רואה מסירות נפש לאידיאל של הארץ אצל החלוצים, ולא אצל צעירינו בני תורה".

לא לצעוק על הילד

הרב חרל"פ נמנה על האישים שהיו בעלי תודעה היסטורית, שידעו את מקומם ואת חשיבות פועלם וכתביהם. ככזה, הוא אינו כותב רק לשעה, אלא לדורות. בהתאם, הוא כותב לבני משפחה: "בטח הנכם שומרים את מכתבי, ביחוד אותם שיש בהם חידושי תורה – בהמשך הזמן יפיקו מהם תועלת"; "תקרא מכתבי זה הרבה פעמים ותדייק בכל מילה ומילה… כל קריאה במכתב זה היא לך סגולה כמו קמיע. שמור על מכתב זה… ותשמרהו ותחזור עליו כי יועיל לך ולחבריך…". ולא רק לבני משפחה. במכתב לנשיא חיים ויצמן הוא כותב: "ואתה הנשיא! שים נא לבבך לדברי אלה המעטים בכמות ורבים באיכות".

הספר כולל שפע הדרכות חינוכיות: את רעייתו הוא מנחה כי "לא בצעקות מגדלים ילדים". את בנו בן השלוש־עשרה הוא מדריך כיצד לנהוג עם אחיו הצעיר והשובב: "לא לצעוק עליו בצעקות ולהרגיל אותו במדות נשחתות". הוא לא מהסס לומר לבנו, מפורשות, שהוא – גם – רבו: "בימים האחרונים הרגשתי בך שמתרעם אתה עלי על מיעוט התקרבות ממני לך. דע בני, כי חלילה לך להרהר אחרי, כל המהרהר אחר הרב כאילו מהרהר אחר השכינה, ורבך אני". כך הוא מעיר גם לבתו: "בתי היקרה… לא זו הדרך… להרהר אחרי. כבר הגיעה השעה להשליך כל הספקות הילדותיים ולאחוז במידת הוודאות הרצינית, חלילה להעלות על הדעת להכניס פקפוקים והיסוסים במסירות נפשי ועומק חיבתי לכם".

הוא מדריך את נכדיו על סדרי הלימוד בישיבה: "סדר ראשון – מסכת הישיבה; סדר שני – שני דפים בכל יום ולחזור ארבע פעמים… לכתוב ולערוך את כל מה שחידשת… להקדיש איזה שעות בשבוע לעבור על דברי האחרונים… תפילה מילה במילה… סגולה גדולה להשגה היא כיבוד אם…". בנכדים קטנים הוא מפציר "לבלי ללכת בלא כובע, תקראו קריאת שמע ותגידו מודה אני". אגב, לקשר משפחתי מיוחד אנחנו נחשפים בכתיבתו לבתו וחתנו: "בערב שבת הרגשתי בגעגועיכם אלינו".

מרתקות הן "קבלות" שקיבל על עצמו הרב חרל"פ, בהיותו כבן 22, שגם אליהן אנחנו נחשפים בספר: "לקום בחצות הלילה… ללמוד לכל הפחות חמש שעות אחר חצות לילה, ארבע שעות רצופות מסכת בבא קמא, ושעה אחת עץ חיים בהבנה עם הפתחי שערים וקל"ח. להתפלל כותיקין… סלק עצמך למקום שתקבע לך על הסטנדר שלך… ובעמידה אם תוכל… תיכף אחר התפילה תאכל ותשתה כפי מה שיתנו לך ואחר כך תתבונן שתלמוד ארבעה שעות רצופות במסכת בבא קמא… מנחה… מוסר… ערבית… תחזור היטב כמה פעמים עד שתוכל כמעט בעל פה… תכוון היטב בכל ברכות הנהנין ולמעט הדיבור בכל שאפשר".

אגב גררא נחשפים המעיינים בספר למכתבים מעניינים שמוענו אל הרב חרל"פ. את המילים הללו – "באור ד' הלכתי כשליח מצוה להגן על כבוד עם ישראל וזכויותיו, ומד' מצעדי גבר. כמוהו כמוני מאמין אני…" – כתב לא אחר מאשר חיים ויצמן! והמילים הבאות: "אני מקבל לגמרי דבריו 'כי נשמתה של ישראל לא מצאה ולא תמצא מרגוע וסיפוק זולת בגילוי כל קדשיה'… וטוב לעמוד על קדשי ישראל במלואם" – נכתבו על ידי דוד בן־גוריון. ועוד: "… זקני ז"ל, שנתגדלתי בביתו ועל ברכיו… היה קורא לתשובה כל ימיו, מי יתן ויהיה חלקי עמו" – חיים נחמן ביאליק!

תפוחי אדמה לירושלים המופגזת

הספר מאשש לא מעט סיפורים על אודות הרב חרל"פ. מעשה ששמעתי פעמים רבות מחותני – הרב ד"ר אברהם יצחק בארי, נכד הרב חרל"פ – כך היה: בניסן תש"ח המצב בירושלים היה בכי רע. ואם כך בכל יום, הרי שכך שבעתיים לקראת פסח; ואם כך לכל אדם, שבעתיים נכון היה הדבר ביחס ל"מחמיר" גדול כרב חרל"פ, שהידר בכל חומרה. ידעו זאת היטב בני ביתו, וחששו מה יאכל. צעירת בנותיו, הרבנית חוה דינה, שבאותה תקופה גרה בנס־ציונה, התעשתה, וכאשר עברה על פניהם שיירת משוריינים שנסעה לסייע בהגנת ירושלים, זרקו לתוכה שק גדול של תפוחי אדמה ושאר ירקות עבור "הזיידע, הרב של שערי חסד". חלק מהמשוריינים לא צלחו את המסע לירושלים – לא כן משוריין זה, שכן הגיע.

סיפור זה מצא מקום בספר שירת הי"ם, ואולם יש מצאצאי משפחת חרל"פ שתהו עליו, שכן הם לא זכרו כדבר הזה. והנה עתה, בספר שלפנינו, אישוש לאותו אירוע, באיגרת הרב חרל"פ אל "חתני היקר ובתי היקרה, הילדים [אברהם יצחק ובנימין] והילדה [שרה]", ובה הוא מודה להם "על דבר קבלת החבילה לפני הפסח… כי לולא זאת לא היה לנו כלום…". למכתב זה ערך נוסף, בתעדו את המתרחש בירושלים באותם ימים. בשל הפגזות מלחמת השחרור המכתב נמצא חתוך לאורכו, ואכן כותב בו הרב חרל"פ ש"פגזים עפו על ראשנו – ושבר את הגג, תהילה לא־ל לא הזיק… הגאון רבי איסר זלמן מלצר נפצע – תהילה לא־ל חוזר לבריאות…".

האמור אינו אלא מעט שבמעט מתוך ספר מרתק. דווקא בשל כך יש להצטער שהגשתו אינה מיטבית. עורכי הספר החליטו לתת לקובץ האיגרות צביון של ספר חינוכי. בשל כך, המכתבים לא סודרו כרונולוגית, גם לא ביוגרפית, אלא בסדר נושאי. לדידי, זו החלטה פחות מוצלחת; עדיף היה סדר כרונולוגי, שלצידו נספח מפתח תכנים. לא זו בלבד שכך מקובל, ושכך הקורא נחשף לתהליכי קורות חיי הכותב, אלא שעצם ההחלטה היכן למקם כל מכתב ולאיזה נושא הוא "שייך" היא מלאכותית, פעמים רבות לא מדויקת, בוודאי לא חד־משמעית. סוף סוף, פעמים רבות שמכתב אינו עוסק בנושא אחד בלבד אלא במספר נושאים, וההחלטה מה "עיקר" המכתב היא עניין לטעם אישי.

יתרה מזאת, חלק לא מבוטל מהכותרות שנתנו העורכים לאיגרות שונות, אינן תואמות את תוכן המכתב, וטוב היה להימנע מכך, כמו גם מתתי־הכותרות שלדעתי אינן מתאימות לסוגה ספרותית זו. גם הגהת הספר אינה מן המשובחות, ואף המפתח אינו מדויק. עוד יש להצטער על כך שעורכי הספר לא השכילו ללוותו בסקירה ביוגרפית, ולו גם תמציתית, ולמצער להפנות למה שפורסם בשעתו בספר "שירת הי"ם". דומה שלא אטעה אם אומר שלא הכול בקיאים בקורות חיי הרב חרל"פ, ותוספת כזו הייתה מעשירה אותם.

יש לקוות שחשיבותו של הספר תביא להדפסה מהירה של מהדורה שנייה אשר בה ניתן יהיה לתקן ולהשלים "קלקולים" אלה, שמעיבים, ולו במקצת, על חיבור מיוחד וחשוב זה. הדבר גם יאפשר הדפסת מכתבים נוספים שעתידים מן הסתם להגיע בעקבות החשיפה הנוכחית.

אגרות מרום
מכתבים מאת הרב יעקב משה חרל"פ
יאיר חרל"פ
מדרשת עפרה, תשפ"א, 546 עמ'

הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מערך המחקר ב"מרכז תורה ומדינה"