לא די להתחזק באמונה: חייבים לטפל בכשלים שהובילו לאסון מירון

כמו רבים התעוררתי ביום שישי שעבר אל אימת הבשורות הקשות. רשימת ההרוגים הבלתי נתפסת, שהורכבה מכלל קהילות יראי השם – חסידים וליטאים, ספרדים ודתיים־לאומיים, בני ארץ ישראל ובני חו"ל – לא פסחה גם על קהילתנו. ידידיה פוגל, ידיד קרוב של בני בישיבת ההסדר ברמת־גן, נמנה גם הוא בין ההרוגים. ידידיה היה חסיד וצדיק, אוהב ונאהב, קשור תמיד למעלה ושואף מעלה מעלה. יהי רצון שיהיו הדברים הללו לעילוי נשמתו.

קולמוסים ומקלדות נשתברו בניסיון לקבל מענה לאחת השאלות היסודיות ביותר: מדוע צדיק ורע לו? מדוע ברגע אחד נלקחים מאיתנו בני עלייה, שאך לפני דקה היו עסוקים בתפילה וקבלת עול מלכות שמים בהשתפכות הנפש, ועתה מתמוטטים ונאנקים בהשתפכות הגוף? ואיפה נמצא א־לוהים בתוך כל הכאוס הזה?

הרב יונתן זקס, בפרק בשם "בעיית הרע" בספרו המפעים "השותפות הגדולה", מנסה להתמודד גם הוא עם השאלה הזו. הוא מעלה ופוסל כמה הצדקות מקובלות לבעיית הרע, ומנתח אותן ואת השלכותיהן הנפשיות, בבהירות ובחריפות.

הייסורים קורעים את עולמנו לגזרים. דבר מה שהיה מושרש בחיינו נלקח מאתנו. היכן שהייתה פעם שלמות יש עכשיו חלל ריק. הייסורים מאיימים להותיר את החיים חסרי משמעות. איך אני יכול לחיות עם הסבל הזה? (השותפות הגדולה, עמ' 235).

שתי תשובות ראשונות נדחות על הסף. הראשונה היא זו הטוענת שעולמנו הגשמי, כשהוא עומד בפני עצמו, אכן לא יכול לספק תשובה לשאלה הזו. העולם הבא הוא העולם שבו שוררים הצדק, האמת והטוב. העולם הזה, לעומתו, הוא עולם רע, אכזר וכואב.

גם הוגים חשובים כמו הרמח"ל בפתיחתו למסילת ישרים עשויים להישמע כרומזים לתשובה זו:

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא – שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו… והנה, מה שהורונו חז"ל הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו… ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא.

אלא שעיון בהמשך ספרו ובכתביו הנוספים יוכיח כי הרמח"ל בוודאי לא מתכוון להשאיר את כל כובד המשקל אך ורק על העולם הבא. התורה כולה קוראת לנו לפעול דווקא בעולם הזה. מי שכן נטו לתשובה הזו הם הוגי הנצרות, שסימנו את הגוף כשנוא ואת כל הכרוך בו כחטא, ועל כן כמריה מתנזרים מן העולם הזה ומן היכולת ליצור לו המשכיות.

התשובה השנייה היא זו הנובעת מן ההיגיון הקר, המתמטי כביכול. היא מציבה במשוואה את הנתונים: (1) א־לוהים אמור להיות טוב; (2) בעולם קורים דברים רעים; ומכך נובע (3) – אין א־לוהים. זו הייתה מחשבתו של אפיקורוס היווני, זו גם תשובת המדעיזם של המאות ה־18 וה־19, ויש כמובן הסבורים כך גם היום. אך המחשבה הדתית לא יכולה לקבל את התשובה הזו. אנו מבינים כי המציאות מורכבת יותר, והתורה בעצמה מבליטה את עוצמת הרע והכאב ולא מנסה לכסות עליהם.

לא די "להתחזק באמונה"

התשובה השלישית כבר מבלבלת יותר. לדידם של ההולכים בדרך זו, הסבל נועד לכך שנוכל לצמוח ממנו. אחרים סובלים כדי שאנחנו נוכל לתת, לתרום ולהתנדב, ואנחנו סובלים כדי לאפשר גם לאחרים לעשות כן. הסבל בעולם מאפשר לכולנו לצאת מעצמנו ולהיפתח אל מה שמעבר. בתשובה זו כבר יש ניצוצות אמת, אך היא אינה מספקת, מכיוון שהיא מכרסמת בתכליתיות של העולם הזה. היא הופכת את מציאות חיינו לכזו שתלויה באחרים, ומשהו בעצמאות שלה, בתכלית הבריאה של האדם גם כאדם בודד – נפגע.

כל שלוש התשובות הללו מבקשות להשלים עם עצם הרע כנוכח בלתי־נמנע בעולמנו. ההשלמה הזו נובעת מהצורך "להגן" כביכול על הקב"ה, לשמור אותו. בעצם, הן מכוונות לשמור על התפיסות הילדותיות שלנו את הא־לוהים. אך היהדות, כך טוען הרב זקס, אינה דת של השלמה אלא דת של זעקה וקריאה לשינוי. לכן התורה הבליטה כל כך את המחאות של כל מנהיגי התנ"ך כנגד הרוע. אברהם ומשה, ירמיהו וחבקוק – כולם זועקים מרה נגד. הם לא מצדיקים את הרוע המופיע מול עיניהם, הם אינם אומרים ש"אלו זמנים קשים ועלינו להתחזק באמונה ובקיום מצוות", אלא זועקים, קוראים לתיקון ומבקשים לשנות.

כיצד ניתן, אם כן, בכל זאת להסביר את הרוע והכאב, את הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של כל אדם, לעיתים מזומנות, בעולם הזה? הרב זקס מבקש להחזיר אותנו אל תשובתו היסודית של מורה הנבוכים. בשערו השלישי של הספר (פרק י"ב) מסביר הרמב"ם כי ישנם שלושה גורמים לכלל הרעות הבאות על האדם. הראשון הוא "מצד טבע ההתהוות והכיליון", כלומר מצד עצם בריאתו החומרית של האדם והעולם הם נתונים לקלקולים שונים, וזה דבר מחויב המציאות. בילט־אין בבריאה.

הגורמים השני והשלישי הם "הרעות שפוגעים בני אדם זה בזה", ו"מה שפוגע באדם מבינינו בשל מעשה של עצמו". כלומר, רוב רעות העולם מגיעות בשל מעשי האדם, כלפי אחרים וכלפי עצמו. ואם אנחנו אחראים – אנחנו יכולים גם לשנות, להשתפר, ולהתקדם. לא להשלים עם הרוע והכאב, אלא להיאבק בו ולהתגבר עליו.

אירועי מירון העמידו אותנו בפני שוקת שבורה. מספר ההרוגים הבלתי־נתפס, הסיפורים המזעזעים, וההתרסקות הנוראה מאיגרא רמא של קבלת עול מלכות שמים, לבירא עמיקתא שבה התגוללו גופותיהם של מיטב בנינו – כל אלו לא נתפסו בכלים הרגילים שלנו. אנחנו רגילים שלכאב נוראי כל־כך ישנה הצדקה ברורה ומשמעותית: הרוגים בקרב או בפיגוע, הזוכים מיד לתואר "קדושים" ומקבלים תווית של הצדקה למותם הטרגי.

אך ההצדקה פה אינה כזו. המוות הזה אינו בעל השלכות לאומיות. הוא מוות סתמי, מיותר וחסר פשר, כביכול. אם התשובה שלנו למוות הזה תהיה הצדקה בלבד של מעשי ה' וקריאה להתחזקות באמונה – הרי שנשאיר את המוות חסר תכלית, ובטווח הארוך העמדה הדתית רק תיחלש מכך. הדבר דומה לניסיון לתקן תאונת דרכים באמצעות חזרה בתשובה, בלי לתקן את מערכת הבלמים.

אם אנחנו מבקשים לתת פשר ותכלית לאירוע הנורא, אזי עלינו להבין כי רוב הרעות בעולם נגרמות בגללנו, בגלל מעשי אדם; בגלל מה שאנחנו פוגעים בעצמנו או שאחרים פוגעים בנו. והתשובה על כך צריכה להיות ממוקדת בדבר הזה עצמו: עלינו לקחת אחריות על האופן שבו אנחנו מנהלים את האירועים הציבוריים שלנו. עלינו להפנים כי צפיפות לא הגיונית היא סכנת נפשות, וכי הגבלות, גם על מעמדים רוחניים, אינן נגדנו, ובוודאי אינן "אנטישמיות" – כי אם אדרבה, הדרך היחידה ליצור באופן מתוקן ואמיתי.

האדמו"ר מקרלין־סטולין, שהיה מגדולי המקפידים בציבור החרדי בנוגע לקורונה, היה גם הראשון "לעשות תשובה". כבר במוצאי השבת הודיעו מקורביו כי בקרוב יפורסמו הסדרים חדשים שיאפשרו את השמירה על הציבור בכל אירוע גדול. בהמשך, כפי שצוטט בתקשורת החרדית, מתח הרבי ביקורת מעשית וקרא "לקחת אחריות על החיים שלנו" ו"להתנהג באנושיות" ו"כמו אנשים מבוגרים". רק אחרי התשובה והתיקון הזה, ניתן ללכת מחיל אל חיל גם בהתחזקות באמונה.

על החרדים להתחזק בכך, אך הם ממש לא לבד. אירועים מעין זה הם חוצי מגזרים, והתרבות הישראלית נוטה לזלזל בהוראות ולפרוץ גדרות. זהו התיקון הראשון שעלינו לעשות בימים נוראים אלו.

הסבת תשומת הלב הציבורית אל הדורש תיקון, והפניית המשאבים לתיקונו – הן הדרך היהודית להתמודד עם הכאב והצער. רק תיקון בפועל יעניק פשר למקרה כה טרגי, והלוואי שנזכה לעשותו.

נדב רט הוא יועץ לקבלת החלטות אסטרטגיות לארגונים ובקריירה