יום שישי האחרון, שתיים לפנות בוקר. את מנוחת התושבים ביישוב הדתי בר־יוחאי, הסמוך למירון כמטחווי קשת, קטעה יללת סירנות ארוכה. היא נמשכה לתוך הבוקר, וצבעה באחת את סוף השבוע באור מדאיג ומהורהר על אודות גורלם של עולי הרגל למירון, שבאותן שעות היו בין שמיים לארץ.
האסון שפקד אותנו במירון, ארבעים וחמישה הרוגים, הזעיק לאולפנים מומחים לניהול, תכנון, מדיניות, ביטחון פנים וכמובן פוליטיקאים. בפאנלים השונים חסרו חוקרים המתבוננים בתופעת הילולת הצדיק, זו ובכלל, מנקודת מבט שונה – סוציולוגית ותרבותית. נקודת מבט כזו עשויה הייתה לשפוך אור על גורמי השפעה סמויים שזוכים פחות לבולטות ציבורית, אבל חשיבותם מכרעת.
בימים שבשגרה נראה הנוף הפיזי והאנושי מבר־יוחאי באור מלא הוד, מעורר יראה אבל גם חשש. ברדיוס של עשרה קילומטרים מקבר הרשב"י, מהדהדים, מנצנצים ובוהקים מוקדים רבים של הפצת מיסטיקה והתעלות רוחנית. הנה רשימה חלקית ביותר: אור הגנוז – יישוב קהילתי של חוזרים בתשובה ההולכים בתורתו של המקובל הרב יהודה אשלג; קבר האר"י – גדול מקובלי צפת במאה ה־16; קבר התנא רבי יהודה בר אלעאי, שהפוקדים אותו מאמינים בסגולתו לפרנסה טובה; וקבר יונתן בן עוזיאל שהעולים אליו מאמינים בסגולתו להביא למציאת זיווג ופריון. במקביל, מזדמנות לסביבה אינספור תחנות ריענון להחייאת הנשמה היהודית בסגנון הקרוואנים של חסידי ברסלב, שמתוכם יוצאים צעירים מקפצים ומרקדים.
בסביבה מיוחדת זו ההוויה קובעת את התודעה: הרושם הוא שרבים מהיהודים הבאים לפקוד את האתרים הללו, לרוב יהודים פשוטים, נוטים לבטל את חוקי הפיזיקה מפני המטפיזיקה. אפשר שהוד הקדושה ועוצמתה מקרינים על הסביבה באופן שעלול לסחוף את התושבים והמבקרים למערבולת לא מאוזנת ובלתי רציונלית.
הוא הדין כאשר מגיעים למוקד העוצמתי במעגל הקדושה – קבר הרשב"י. בכל ההילולות השונות המתקיימות שם, בפרט בטקסי החלאקה ובוודאי בל"ג בעומר, הצטופפות המאמינים בציון מרשימה ובו בזמן מטרידה. זוהי הצטופפות המונית במובן הסוציולוגי, כלומר ההתלהבות והאקסטזה הדתית של עולי הרגל נכרכים יחד עם רמה נמוכה במיוחד של בקרה ושליטה, הן מצד המאמינים הן מצד המארגנים. בתהליך ההצטופפות הזה, כשלעצמו מחזה יפה, רואים עולי הרגל חוליה בשרשרת אינסופית של אמונה ומסורת, אך אינם נותנים דעתם לאפשרות שחוליה אחת בשרשרת תתנתק. התמונה מרהיבה, הרושם עז אבל מעורר חשש.
ככל שמתקרבים לציון הקבר עצמו, החוויה מקבלת עוצמה וגוון שונה: את פני המבקרים מקבלות פרסומות רבות לקרנות גמ"ח וקופות צדקה שונות; קבצנים לרוב וכרזות באותיות קידוש לבנה, בגופן בסגנון מאה שערים, המבקשות־מזהירות את "הבת לעם הסגולה" להישמר מפני פריצת גדר, או כמו השלט בסגנון ישראלי־יידישאי: "כאן הספר לילדי החלאקע".
מנקודת מבט גאוגרפית־תרבותית, מראות אלו מבטאים טריטוריאליזציה – תהליך שבו המרחב מסומן ומנוכס לטובת קבוצה תרבותית מסוימת, ובמקרה שלנו – הקבוצה החרדית מהחטיבה האולטרה־שמרנית, שאורח חייה שימר את תבנית השטעטל היהודי המזרח־אירופי. אקס־טריטוריה. מי שמגיע לציון הרשב"י מבני־ברק או ממאה שערים ירגיש בבית, כלומר בגטו שבו קיימת אוטונומיה כמעט מוחלטת לתרבות החרדית, ומינימום בקרה מצד הממלכה הישראלית.
לאלו מצטרפים הסוכנים־מתווכים של קדושת המקום, המתרוצצים אנה ואנה. אלו "אמרגני הקדושים" (במונחיו של פרופ' יורם בילו), הרשמיים והבלתי רשמיים, המשווקים ומיחצ"נים בחן יהודי־מסורתי את ציון קבר הרשב"י. הם מהדהדים את השם, "רֶבְּ שִׁימֶען", באינטונציה ובניגון המקפלים בתוכם דמות שמיימית, עוצמתית, רחוקה מאוד אבל גם קרובה מאוד: על פי הקוד המקומי, "רֶבְּ שִׁימֶען" הוא הנחלץ בעת צרה למען המאמינים הפוקדים את המקום ומרחיק את הסכנה. ברי כי טיפוח דמותו של הצדיק בנימה זו נושא בחובו פוטנציאל להורדת רמת הבקרה העצמית, ולנקיטת פחות זהירות.
במעמד ההדלקה המרכזי, רבבות חסידים צוהלים ושרים באקסטזה "בר יוחאי נמשחת אשריך". רבים מהם עומדים על פיגומי מתכת – בדומה לטישים בחצרות האדמו"רים. אף זה מחזה מרשים ומטריד, וגם כאן בולטים הזלזול והדחיקה לשוליים של מרכיב הבקרה מפני הקדושה. את החסידים במירון עוטפת אקסטזה מנוערת משליטה עצמית. את יהבם הם משליכים על הקדוש.
בסביבה כזו, עולי הרגל המאמינים, ובעיקר החסידים שבהם, אמונים על שפה שונה ועולם משמעות שונה. כאן "משרדי ממשלה" או "משטרה" אינם גורם האמון על ביטחון הציבור ועל מנהל תקין, כי אם מוקד לשתדלנות מצד העסקנים החרדים שמהם מצפים לעשות מלאכתם נאמנה למען העמקת האוטונומיה החרדית, כלומר למען מתן היתר להעמיס על המקום עוד ועוד מאמינים מחצרות שונות. "רגולציה", "בקרה" ופיקוח" אינם בלקסיקון; כך לא המושגים "ועדה" ו"חקירה", הלקוחים מעולם המדינה המודרנית.
מצער שבסופו של דבר תהליך הבנייה והצבת קורות הפלדה התומכות באווירה הסוחפת ובתרבות הגטו השלומיאלית, נעשים בחסות מערכות קהילתיות הקוראות בשמו של מחבר ספר הזוהר, "זה המרגיז ממלכות, אדוננו בר יוחאי".
ד"ר ז'נט כהן היא תושבת היישוב בר־יוחאי הסמוך למירון ומרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת ; ד"ר יצחק דהן הוא מרצה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.
