בגין והתפוצות: ישראלי? חוצניק? יהודי!

הממסד של יהודי ארה"ב לא אהד את בגין, מציין מקוב. "עד היום אם תסתובב בפדרציות היהודיות בארה"ב תשמע בעיקר על בן־גוריון, גולדה ורבין, אבל הציבור היהודי מצא אצל בגין את הזיידע (סבא ביידיש) שלו. הוא אהב את האנגלית של בגין עם המבטא הפולני היידישאי והמושגים היהודיים, וזה פתח לו הרבה מאוד דלתות".

יהודה אבנר ז"ל היה יועצו של מנחם בגין לענייני יהדות התפוצות. הוא שימש יועץ גם לשלושת ראשי הממשלה שקדמו לבגין, ובספרו האוטוביוגרפי "אדוני ראש הממשלה" (הוצאת טובי ומרכז מורשת בגין) הוא מאפיין את בגין כראש הממשלה שהיה לו היחס החיובי ביותר למסורת היהודית, דבר שהשפיע רבות על מערכת יחסיו עם יהודי התפוצות.

"עבדתי לצידם של לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין", כותב אבנר. "כולם חלוצים מהוללים, ציונים קשי עורף ואידיאליסטים, אך איש מהם לא חש יראת כבוד עמוקה כלפי המסורת היהודית כמנחם בגין, איש מהם לא חש קרבה לא־לוהים ולא היה בקיא כמוהו במנהגים, ולאיש מהם לא הייתה תחושה פנימית של שותפות גורל יהודית כמו שהייתה לו. הוא צמח בלב ליבה של יהדות פולין, ואף כי לא הקפיד על קלה כחמורה, הרי שמר על מסורת בית אבא וניכר בו כי כל יהודי באשר הוא יקר באמת לליבו".

אבנר מספר בספרו על אותו ביקור ראשון של ראש הממשלה בגין בוושינגטון. בתחילת ארוחת הערב שהוגשה לכבודו בבית הלבן, הודיע הנשיא קרטר שזו הפעם הראשונה שבבית הלבן מוגשת ארוחה כשרה לחלוטין בהשגחת הרבנות. "אני, שזכרתי את היטב את הסעודות שהשתתפתי בהן במקום הזה בפמליותיהם של ראשי ממשלה אחרים", כותב אבנר, חובש הכיפה, "ושנאלצתי לנקר בהן ירקות מצלחת בעוד חבריי מתענגים על תבשילי גורמה טרפים, הצטרפתי בכל לב לתשואות שעוררו דברי הנשיא".

יורשיהם של לוחמי האצ"ל

הביקור של בגין בניו־יורק כלל גם פגישות עם ראשי הקהילה היהודית. בגין נישק את ידיו של הרבי מלובביץ', ונועד עם הרב משה פיינשטיין והרב סולובייצ'יק. ﷯אף שבסוגיות דת ומדינה החזיק בגין בעמדות אורתודוקסיות, הוא נפגש גם עם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים, ובהם הרב הרפורמי אלכס שינדלר, יו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב. שינדלר, שחלק על עמדותיו המדיניות של בגין, הופתע מיחסו החם של בגין כלפיו, וציין לאחר מכן שפגש לראשונה ראש ממשלה שיהדותו קודמת לישראליותו.

בפגישתו עם קרטר ביקש הנשיא לדבר עם בגין על המזרח התיכון, אך להפתעתו פתח בגין ﷯את דבריו דווקא בענייני אתיופיה. הוא העביר לקרטר בקשה משליט אתיופיה לשיפור היחסים בין ארצו לארה"ב. האינטרס של בגין בתיווך היה יהודי לחלוטין, שכן הוא ביקש להעלות ארצה את קהילת ביתא ישראל. בארץ הוא ביקש מראש המוסד יצחק חופי "להביא לו את יהודי אתיופיה". בבקשתו זו הוא נתמך גם בפסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף שהכיר ביהדותה של קהילת ביתא ישראל.

"האחווה היהודית והאחריות היהודית שיחקו אצל בגין תפקיד ראשון", אומר מקוב. "כשם שהוא פעל מיד להעלאת יהודי אתיופיה, כך הוא פעל נמרצות ביחס להעלאתם של היהודים מברית המועצות. כל נושא יהודי קיבל אצלו מעמד משמעותי ובכיר מאוד".

ואכן, בגין היה מעורב מאוד בתנועה לשחרור יהודי בריה"מ מתחילת פעילותה. בוועידה הבינלאומית הראשונה על יהדות בריה"מ שהתקיימה בבריסל, נשא בגין נאום נרגש ותיאר את היהודים שם כיורשיהם של לוחמי האצ"ל.

בריאיון שקיימו אנשי מרכז מורשת בגין עם אסיר ציון לשעבר הרב יוסף מנדלביץ', הוא תיאר את הירתמותו של בגין למאבקם של אסירי ציון. "אז לא הייתי מודע עד כמה זה לא פשוט", סיפר מנדלביץ'. "אם עכשיו הייתי מנסה להרים טלפון לנתניהו, למרות שאני מכיר אותו אישית, אני לא חושב שמישהו היה מקשר בינינו. אני חושב שהאנשים שעבדו עם בגין קיבלו הדרכה מיוחדת, ולא רק לגביי. הוא היה מתייחס לא רק לנושא אלא גם לאדם, והתקשר אליי ישירות. דיברתי איתו כמו עם דוד שלי. אמרתי לו: מנחם, לאביטל שרנסקי יש בעיה כזו וכזו. דיברתי איתו כמו עם בן משפחה ממש".

מנדלביץ' מספר שבנושא הזה בגין גם לחם נגד הממסד. "גם כשהממסד היה אומר שזה בלתי אפשרי, בגין אמר שאצל אנשי המחתרת והפעילים למען ארץ ישראל אין דבר בלתי אפשרי, בעבורם הכול אפשרי".

מנכ"ל מרכז מורשת בגין, 
הרצל מקוב: "מנהיגי הציונות הקלאסית יצאו מתוך נקודת מוצא של שלילת הגלות. בגין ראה את הציונות כהמשך של היהדות בגולה, ומכאן גם נבע יחסו לתפוצות"

במסגרת פעילותו של בגין להעלאת יהודי בריה"מ ארצה, מציין מקוב, בגין גם ניסה למנוע את הגירתם לארה"ב. "רבים מיהודי ברית המועצות היו מגיעים לווינה, ובמקום לקחת מטוס לארץ היו פונים לארגון היאס, ארגון הגירה יהודי־אמריקני שעזר להם להיקלט בארה"ב במעמד של פליטים. בגין התחיל לנהל משא ומתן עם שלטונות ארה"ב שלא יעניקו להם מעמד פליטים, כדי שהם יבואו ארצה. יהדות ארה"ב פנתה אליו בתקיפות רבה, אמרו לו שזה לא בסדר וכי יש לתת לאנשים בחירה חופשית. באחד הדיונים בנושא אמר אחד מראשי יהדות ארה"ב לבגין שיהודי בריה"מ הם כמו הסבא שלו שהגיע בעבר לארה"ב מאירופה, ובגין ויתר. בסופו של דבר ראש הממשלה יצחק שמיר הוא שהצליח לבטל את הנוהל הזה לאחר מו"מ עם שר החוץ שולץ. שמיר אמר לשולץ שמאז 1948 אין לשום יהודי בעולם מעמד של פליט, כי יש לו מדינה". ﷯

ללא שלילת הגלות

בגין ביכר תמיד את השימוש במונח יהודים על פני המונח ישראלים, ולא במקרה. הטרמינולוגיה הזו העידה על תפיסת עולמו. "בגין היה שונה מאוד מרוב מנהיגי הציונות הקלאסית, גם ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית אבל גם ממורו ורבו ז'בוטינסקי", אומר מקוב. "כולם יצאו מתוך נקודת מוצא של שלילת הגלות, לא רק במובן הפיזי והביטחוני אלא גם במובן הרוחני והנפשי. בן־גוריון דיבר על מעבר מהתנ"ך לפלמ"ח, וראה בתקופת הגלות תקופה מנוונת שצריכה להימחק. בגין לעומתו ראה את הציונות ואת העם היהודי במאה ה־20 כהמשך של היהדות בגולה. מכך נבע גם היחס שלו לגולה במהותה, וגם ליהודים בתפוצות. הוא לא שלל אותם כמו בן־גוריון, שהתייחס למי שלא עלה לארץ כאל מי שניתק את עצמו מהעם היהודי ומהזרם המרכזי.

"בגין חש אחווה יהודית גם לתפוצות בזמן הנוכחי, וזה הבדל משמעותי. מובן שזה קשור גם לגישה השונה שלו למסורת ולדת. מכיוון שכל המנהיגים האחרים היו חילונים מובהקים, ובגין היה מה שאנחנו מכנים יהודי מסורתי. הוא גם הכניס לדבריו את כל הטרמינולוגיה של ברוך השם ובעזרת השם. גם הפרהסיה מבחינתו הייתה צריכה להיות יהודית. כשבמסגרת המו"מ הקואליציוני החרדים דרשו להפסיק את טיסות אל־על בשבת, הוא אמר להם 'זה לא שייך למו"מ, את זה אני בעצמי רוצה להפסיק. לא יכול להיות שחברת התעופה הלאומית תטוס בשבת'".

החלטתו של בגין להפסיק את טיסות אל־על בשבת גררה התנגדות בישראל, ובין השאר נטען שהחברה תפשוט את הרגל. בגין השיב על כך: "איננו יכולים להתחיל לחשב רווחים והפסדים לעומת ערך נצחי של עם ישראל שאבותינו נתנו עליו את החיים – השבת… אין אדם צריך להיות דתי כדי להכיר בכך. יהודי גאה יקבל זאת".

ד"ר אבי שילון, שפרסם ביוגרפיה על בגין (בהוצאת עם עובד), מציין יוזמה מעניינת של בגין משנות החמישים, המעידה על תפיסתו את יהדות התפוצות. "בגין הציע להקים פרלמנט של העם היהודי – איגוד היהודים העולמי, שבו ישתתפו גם יהודים ולא רק ישראלים, ושיכריע בסוגיות שנויות במחלוקת כמו למשל הסכם השילומים, באמצעות משאל עם בקרב כל היהודים בעולם. אפילו בשנות השבעים בגין עוד דיבר על הרעיון הזה, של פרלמנט כלל־יהודי. זו דוגמה טובה להתייחסות של בגין לתפוצות. מצד אחד ישנו היופי שבאחדות העם היהודי, אבל מצד שני לפרלמנט כזה יש גם תוצאה בעייתית כי אתה פוגע בריבונותה של המדינה".

גם שילון, כמו מקוב, עומד על השפעתה של תפיסתו הציונית של בגין על יחסו ליהודי התפוצות. "בגין תפס את הציונות שלו כיהודית מאוד. בעוד זרמים אחרים רצו להפריד ולבדל בין היצירה של היהודים בישראל ובין היצירה של יהודי התפוצות, אצל בגין מלכתחילה לא הייתה נקודת שבר אלא הסתכלות הוליסטית. אנחנו פה בישראל חלק מהעם היהודי".

בגין שקד על יחסיו עם יהודי התפוצות הרבה לפני שהגיע לכס ראש הממשלה, מציין שילון. "מפני שבשנות שלטונו של בן־גוריון בגין והימין הרוויזיוניסטי היו מודרים, יהודי התפוצות היו בעבור בגין אופק נוסף שנפתח לו בעולם. מיד לאחר הקמת המדינה הוא נסע לסיור בארה"ב כדי לגייס כספים אבל גם כדי לחשוף את עצמו, את תנועת חירות ואת האופוזיציה הישראלית לפני הקהל היהודי, שבאופן טבעי זיהה את המדינה יותר עם בן־גוריון. במקביל היו לו קשרים טובים עם יהדות דרום אפריקה, שהייתה קצת יותר רוויזיוניסטית".

לאחר שנבחר לראשות הממשלה נאלץ בגין להתמודד עם תדמית מיליטנטית שיוחסה לו בעולם, בעיקר בעקבות עברו באצ"ל. במסגרת מאמציו לשינוי תדמיתו הוא מינה את שמואל כץ ז"ל, לוחם האצ"ל וחבר הכנסת הראשונה, ליועצו לענייני הסברה. בריאיון שנערך עימו למען מרכז מורשת בגין בשנת 2003 תיאר כץ את האתגר הגדול שעמד בפניו.

"אחרי בחירתו של בגין קמה צעקה גדולה באמריקה ובכל העולם, שכאן נבחר טרוריסט, גנגסטר ופשיסט", סיפר כץ. "כמעט כל כלי התקשורת התנפלו על בגין כאילו הוא היה באמת מפלצת". בגין התקשר לכץ וביקש ממנו לרתום לטובתו את הקשרים שיצר בארה"ב בפעילותו שם מטעם התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כץ הסכים ובתוך כמה ימים טס לארה"ב והחל במסע הסברה אינטנסיבי להרגעת הרוחות, ולדבריו נחל הצלחה.

"רק מיעוט תמכו בעמדותיו המדיניות של בגין בארה"ב", מסכים שילון, "אבל זה לא אומר שלא היו לו שם אוהדים. הייתה למשל הקבוצה של הלל קוק, הקבוצה של האצ"ל בארה"ב, כך שהייתה לו שם גם תשתית של אוהדים, אם כי אין ספק שהם היו מיעוט".

הרצל מקוב מזכיר שחלק מהשקפותיו של בגין דווקא הלמו את השקפתם של יהודי ארה"ב. "למרות שהממסד היהודי־אמריקני היה מקורב לתנועת העבודה ההיסטורית, מבחינת השקפה, היהודים בארה"ב היו קרובים יותר לבגין כי רובם ליברלים, ובגין היה ליברל מובהק". ﷯

"בסגנון יהודי טוב"

יחסו של בגין ליהדות התפוצות השתקף גם ביחסו לעולים הרבים שהגיעו לארץ מארצות ערב, ולימים היו גורם משמעותי במהפך הפוליטי שהעלה אותו לשלטון. "לבגין הייתה יכולת להכיל את כל הגוונים של יהודי התפוצות – מיהודי מרוקו ועד יהודי אירופה", מציין שילון. "מבחינתו, עצם היותך יהודי, זה הגשר שמחבר בין כל חלקי החברה הישראלית. לכן הוא גם לא תבע מהעולים להשתנות ולהיות ישראלים, אלא נתן להם לגיטימציה להמשיך להיות יהודים עם אותה תרבות שהם באו איתה, גם בארץ. גם התפיסה הזו הייתה שונה מאוד מתפיסת כור ההיתוך של בן־גוריון. באופן כללי, בן־גוריון דרש מהם יותר לממש חובות, ובגין רצה יותר להעניק להם את הזכויות שלהם כיהודים".

בשנת 2015 פרסם ד"ר דניאל גורדיס את הביוגרפיה "מנחם בגין: המאבק על נשמתה של ישראל" (הוצאת כתר והמרכז האקדמי שלם). גם גורדיס מתאר את נקודת ההתחלה הקשה של בגין מול יהדות ארה"ב, וכיצד דמותו המתגבשת כפלורליסט אתני וכמייצג המצפון היהודי שינתה בהדרגה את יחסם של יהודי התפוצות אליו.

במשך שנים, מציין גורדיס, האצ"ל כמעט לא הוזכר בספרי הלימוד בבתי הספר באמריקה, ושמו של בגין לא היה ידוע בקרב יהודים מן הזרם המרכזי. בארוחת ערב שנערכה לכבודו במנהטן ב־1948, לא השתתף שום יהודי מקומי בעל חשיבות. גם בבריטניה זלזלו בבגין והכפישו אותו. בשנת 1955 נדחתה בקשתו לקבל אשרת כניסה לבקר בבריטניה, ובמסמכי הממשל הוא תואר כלאומן קיצוני וכטרוריסט יהודי. בדרום אפריקה, לעומת זאת, בגין התקבל באהבה. בביקורו שם ב־1953 הגיעו 4,000 איש לקדם את פניו בשדה התעופה.

את השינוי ההדרגתי ביחסם של יהודי התפוצות לבגין זוקף גורדיס, כמו אחרים, לנרטיב היהודי שהבליט בהתנהלותו. בגין היה ישראלי, הוא כותב, אבל בראש ובראשונה היה יהודי. בליל המהפך הפוליטי, ב־17 במאי 1977, כשעיתונאי תחב מולו מיקרופון ושאל איזה מין ראש ממשלה הוא יהיה, בגין השיב: "ראש ממשלה בסגנון יהודי טוב". הטרמינולוגיה הזו כבשה בסופו של דבר גם רבים מיהודי העולם, והחליפה את העוינות ששררה כלפיו במשך שנים רבות.

פאנל בנושא 
"למי יש יותר כבוד: ראשי המדינה ויחסם לתפוצות לאורך השנים" יתקיים בערב הפתיחה של ועידת עם עולם 2

הכתבה במסגרת גיליון עם עולם 2
הוועידה הבינלאומית השנייה, מקור ראשון