על אהבה וביורוקרטיה: הזוג שתיעד את עצמו בתהליך גיור

"אני מקבלת על עצמי", מורה לסוניה אחד הרבנים בסיומו של מבחן הגיור לחזור אחריו, והיא, בטעות פרוידיאנית מושלמת אומרת "אני מקבלת את עצמי", הוא מתקן אותה והיא מקבלת על עצמה "לשמור ולקיים את כל מצוות התורה". הרגע הזה הוא אולי אחד הרגעים היפים ביותר בסרט הגמר התיעודי "סוניה צופיה", של אריאל פריאנטה (28) שצילם וביים את הסרט שליווה את תהליך הגיור של אשתו סוניה (29). הרגע הזה מרטיט משום שהוא מצליח ללכוד את המתח הנורא הזה בין מה שהנפש רוצה לבין התהליך הממושך שהיא צריכה לעבור.

"זה סרט שאני מצלם כבר ארבע שנים, מרגע עלייתה של סוניה לארץ", אומר אריאל, "והסרט שלנו עדיין מצטלם, בעיקר כי הוא בעצם החיים שלנו. אבל כרגע מה שהצופה מקבל בסרט הקצר זו חוויה של נפילת האדרנלין אחרי החתונה, שאולי מוכרת לכל זוג נשוי, אבל אצלנו היא מקפלת בתוכה שאלות ששייכות למהגרים שבינינו. רציתי שהם ידעו שהם לא לבד, שאנשים נוספים מרגישים בדיוק כמוהם. ואולי לפני זה, בעצם רציתי לדבר אל אשתי ולומר לה שהבדידות שלה מובנת, שתדע שאני פה בשבילה".

הסיפור של סוניה הוא כפול. "התאהבתי באריאל, אבל גם התאהבתי ביהדות. היה לי חשוב לעבור את הגיור באמת, בשביל עצמי", היא אומרת בסרט. הסיפור של שניהם יחד הוא כפול ומכופל: ישנה השכבה של החיים, וישנה השכבה של התיעוד – של הסיפור שהם מספרים. מעט לפני שהם נכנסים לבית הדין, מתוחים מאוד, הם נקלטים בעין המצלמה גם ברגע שברירי. סוניה אומרת שהשאלה היחידה שאסור לענות עליה היא מי זה שמצלם אותה, מחשש שהקשר שנרקם ביניהם לא ייראה טוב בעיני הרבנים. שכבה של חיים ושכבה של תיעוד.

השניים נפגשו במינכן, כשסוניה הגיעה לגרמניה במהלך לימודי תואר שני בבלשנות, ואריאל שימש כשליח של "תורה מציון". במבט לאחור מספר אריאל שהוא בעצם התחיל איתה בלי שהבין, בזמן שהחליקה על הקרח באירוע של התאחדות הסטודנטים היהודים במינכן. "סירבתי להצעה שלו להגיע לאירועים של ההתאחדות כי פחדתי", אומרת סוניה, "הכרתי יהדות של איסורים וחששתי שאני אעשה את הדברים ה'לא נכונים'. בסופו של דבר הבדידות הכריעה. בעיר ילדותי ברוסיה היה לנו מין מועדון צהריים שהיו מגיעים אליו גם יהודים וגם כאלה שחשבו שהם יהודים, כמוני למשל, שרק אבא שלי יהודי, וחיפשתי מקום שיזכיר לי את זה. מה גם שהמעבר לגרמניה מצרפת, שם למדתי קודם, היה קשה מבחינה חברתית. אחרי שנה בפריז היו לי מיליון חברים, אחרי שנה במינכן – שלוש חברות. גרמניה גורמת לאנשים להיות חשדניים".

"אחרי שצלחנו את החשש הראשוני של סוניה, פיתחנו ידידות במועדון סטודנטים יהודים", מספר אריאל. "היא התחברה מאוד מהר, התחילה להתעניין וכל פעם העמיקה קצת יותר בשאלות שלה. פורים, פסח, ופתאום היא רוצה לבוא איתנו לאירועים, ופתאום לבית הכנסת. ההתרחשות הזו כמובן מאוד שימחה אותנו, השליחים, וכל זה קרה לפני שידענו שסוניה בעצם לא יהודייה על פי ההלכה". "מבחינתי", אומרת סוניה, "כשהגעתי לארוחת שבת – זה היה פשוט קשרים אנושיים נורמליים שכל כך היו חסרים לי".

"כשגילינו שהיא יהודייה רק מצד אבא, קבוצת השליחים שאני חלק ממנה, מאוד התלבטה מה לעשות". "טוב שלא ידעתי את כל זה בזמן אמת", מעירה סוניה. "ממש", עונה אריאל. "ובסופו של דבר הוחלט שהיא תישאר. כמובן שאני הייתי בעד. הכוונה הייתה לעודד את סוניה להכיר את השורשים שלה ולהתחבר מחדש ליהדות, ורק לאחר מכן לשאול אותה אם היא רוצה להתגייר".

"אני מצידי הרגשתי ששום דבר לא נעשה בכוח", מבהירה סוניה, "והיה לי מספיק רצון מצד עצמי להכיר את היהדות".

ואז מה? מגיעה שיחת 'יחסינו עם היהדות לאן'?
"הייתה פה מורכבות גדולה. מצד אחד אנחנו לא רוצים להרוס את החברות שלה איתנו, מצד שני אם היא בכלל לא מתעניינת בגיור, זאת בעיה שהיא תמשיך להגיע לאירועים של 'תורה מציון'. הבנו שאנחנו דוחים את השיחה לקראת סוף השנה, ואני נבחרתי להציב לה את שתי האפשרויות: האחת, אם החבילה הזו של הגיור לא מעניינת אותה – להמשיך להיות חברה שלנו אבל לא להמשיך לבוא ל'תורה מציון' והשנייה, להתקדם לקראת גיור. ולכל הפחות לגרום לשאלת הגיור להתחיל לרחף באוויר".

חורצים גורלות ממש.
"זה היה ממש עניין של הרגע הנכון והמילה הנכונה", נחלצת לעזרתו סוניה. "בנקודת הזמן שהם החליטו לדבר איתי, אני כבר התקדמתי בידע שלי ובעניין שלי ביהדות. לקחתי את השאלה הזו מאוד ברצינות. אריאל סיפר לי על האופציה של הגיור. אני חשבתי שזה מועדון מיוחד שאין לי כניסה אליו בכלל. הנחתי שכולם אמורים לשנוא אותי כי זאת הייתה החוויה שלי מרוסיה. הייתה לי טראומה שהיהודים האמיתיים צריכים לשנוא אותי".

"אז אמרתי את זה טוב?" מפנה אריאל את השאלה לסוניה והיא צוחקת, "היית נהדר, וזה עבר טוב פשוט כי היינו ידידים". הקשר בין השניים הפך לחברות שממנה צמחה אהבה, ובמקביל לכך, החלה גם לגבוה חומת הזהות. "אני בתור יהודי דתי לא יכול להתחתן עם אישה שאמה לא יהודייה. אמנם אביה של סוניה יהודי, וזה מה שגרם לה לחפש את היהדות, אבל כל עוד היא לא תעבור גיור, אנחנו לא יכולים להיות יחד. זה קרע לנו את הלב". סוניה מוסיפה את הצד שלה בסיפור ואומרת "בכלל לא חשבתי שזו אופציה מבחינתו להתחתן איתי, לא ידעתי שמותר לו".

בלי שמחה טהורה

אריאל גדל בבית דתי־לאומי בבת־ים, למד בישיבת ההסדר בקרני־שומרון וסיים לימודי קולנוע בבית הספר לקולנוע 'מעלה'. במסגרת תחרות בית הספר לסרטי הגמר העלילתיים זכה סרטו "אוכרוז' דיבוק" במקום הראשון. כרגע הוא במאי ועורך עצמאי. סוניה מגיעה מהעיר הגדולה ניז'ני נובגורוד ברוסיה, שם גרים עדיין הוריה. כיום בני הזוג מתגוררים ביישוב אזור, מגדלים את ביתם דריה בת השנתיים, ומצפים לילד נוסף.

"סוניה עמדה בכל המכשולים, שינתה את מקום מגוריה, למדה קשה והתחברה באמת ליהדות, אבל אחרי כל זה", אומר אריאל בכאב לא מבוטל, "היא עדיין נשארה סוניה הילדה מניז'ני נובגורוד, שלא מזהה שום רחוב בירושלים, ואני תמיד אהיה הילד מבת־ים, שמדבר ברהיטות בשפה שסוניה, למרות כישרונה עם שפות, לעולם לא תדע כשפת אם".

סוניה מסבירה: "זה מה שגורם לי להרגיש שרוסיה חסרה לי – האווירה, ההורים, להרים טלפון לחברת ילדות וסתם להיפגש לקפה. הרחובות שנושמים את אותו האוויר שמוכר לי. טוב לי ברוסיה אבל אני לא יכולה לחיות שם, כי כאן זה הבית שלי. ישראל זה המקום שבו אני בונה את המשפחה שלי, וזה הבית שלי שכולל את בעלי ואת הילדה הקטנה שלי, זה מה שהם מכירים. שם זה כבר לא כל כך בית, כי אני לא נמצאת שם הרבה זמן, ויחד עם זאת הייתי שמחה שיכירו את החלק הזה של הנשמה שלי".

את הולכת לגדל ילדה אחרת לגמרי.
"נכון. ויש פה הרבה דברים שאני מאוד אוהבת. ברוסיה אין כזה מגוון של תרבויות. פה זה מרתק, גם הישראלים שהם לכאורה ישראלים הרבה זמן – אלה עיראקים, ופתאום אלה תימנים, ואלה מצרפת. אני מאוד אוהבת רבגוניות, זה מה שחיפשתי באירופה. זו מדינה קטנה, אבל לא קונבנציונלית. יש פה הכול".

יש פער מאוד גדול בין הסגירוּת של סוניה בריאיון לבין החשיפה שבאה לידי ביטוי בסרט ברגעים לא פשוטים. כמו הרגע שהיא מנקה חנות בגדים שבה היא עובדת תוך כדי שהיא מתארת את החלום שלה כבוגרת לימודי תואר שני בבלשנות ודוברת שבע שפות, לעסוק בשפות. או כמו הרגע שסוניה רוצה לקשור את גורלה בגורל העם היהודי ושואלים אותה על קערת נירוסטה – האם ניתן להשתמש בה לבשרי ולחלבי, או הרגע שהיא מחבקת בזרועותיה את דריה, ילדתם הקטנה, ומבקשת להיות ילדה בעצמה, שידאגו לה ושהיא לא תהיה מבוגרת שמתחילה את חייה בארץ חדשה.

"תמיד היה לי קשה לדבר על הרגשות שלי", היא אומרת. "אני לא טיפוס שמדבר בקלות. הייתי רקדנית ואהבתי להופיע על במה כל עוד זה לא דרש ממני לדבר. איכשהו אהבתי את הרעיון. להגיד לך שלא היה לי קשה כשאריאל היה שולף את המצלמה? בטח שהיה קשה. היה לי גם מאוד מוזר לראות ולשמוע את עצמי – לגלות את הקול שלי – חשבתי שזו אחותי מדברת, אבל התרגלתי לזה".

את החומרים התחיל אריאל לצלם בשנה א', מהם הוא ערך סרט אחד באמצע הלימודים שתיעד את ההתרחשויות עד סוף הגיור של סוניה, כלומר עד החתונה שלהם. "אחרי שסיימנו את הסרט הזה", מתאר אריאל "לקחתי הפסקה מלצלם אותנו, וכשהתלבטנו מה אעשה בסרט הגמר הרגשנו שיש עוד הרבה מה לספר והמשכנו לצלם".

אין כמעט אף רגע אחד שמח־טהור בסרט, אני מציינת בפניהם. סוניה צוחקת ומסננת לאריאל "אמרתי לך". הוא משתהה בתשובה, ואחרי מחשבה ממושכת הוא שולף את רגע האמבטיה לדריה. זאת גם הפעם היחידה שאריאל משתקף דרך המראה בסרט בעצמו, אבל גם ברגע הזה דריה מחליקה אחרי שהיא משתוללת ופורצת בבכי. "לסוניה היה הרבה כעס כלפיי, כי החוויה שלה הייתה שאני מוציא את הרגעים הכי קשים. אבל אני מעדיף להשתמש בשקרים כדי לספר את האמת, מאשר להשתמש באמת כדי לספר שקר", הוא אומר. "מבחינתי לקחת את הרגע ההוא ואת הרגע הזה ולא את מאות הרגעים האחרים שצילמנו – כל זה נעשה כדי שבסוף הצופים יבינו מה באמת עבר עלינו, מה באמת עבר על סוניה. התחלנו את הקשר באיזושהי מורכבות, והתחתנו במורכבות, ולסוניה טוב ורע ביחד. עולים חדשים הם אף פעם לא עולים עד הסוף, גם כשהם מפסיקים להיות 'חדשים' הם עדיין 'עולים'".

המזוודות של סוניה

את הסרט, שיוקרן ביום פתוח של 'מעלה' ב־10.5, מלווה קולה של סוניה ברוסית. "כדי להגיע לקריינות שעשינו ביקשתי מסוניה לשבת ולכתוב את שעל ליבה בכל מיני נושאים שקשורים לתהליך של הסרט ובעצם לחיים שלנו – איך נפגשנו, הגיור, החתונה, הלידה של דריה ועוד. מתוך היומן הקצר הזה הוצאנו ביחד משפטים שהתאימו לסרט בכל מיני אירועים. תהליך העבודה הזה היה חשוב. רציתי להגיע לרמת אמינות גבוהה", הוא אומר ומתקן את עצמו "אולי נכון יותר לומר להגיע לאמת. רציתי להעביר לצופים מה היא באמת הרגישה באותם רגעים".

זה עובר.
"אני שמח לשמוע, הייתי צריך להסביר למישהו על הסרט בלי שהוא ראה אותו. הוא שאל, 'מה הופך את הסרט למה שהוא, כלומר מה הערך המוסף שלו'. עניתי שזה הקול של סוניה. כשסיפרתי לאנשים את הסיפור שלנו הם התלהבו – הסיפור המשוגע על השליח שמתאהב במישהי לא יהודייה ושמוטל עליה לעבור גיור. אפשר להגיד שזה מה שדחף אותי לעשות את הסרט. אבל סרט הוא לא רק סיפור, יש גם תחושה. אני משתף אותך במה שאני רואה, בזווית הראייה שלי. כמו שמספר סיפורים בוחר את המילים, קולנוען בוחר את הזווית. ומה שהצלחנו לעשות בסרט זה להעביר יותר מאשר רק את הסיפור. זה גם להעביר את העומק של החוויה והתחושה".

אולי זה גם בזכות האינטימיות של המצלמה.
"הקרבה של המצלמה אל סוניה, זו קרבה שאף יוצר שהוא לא אני לא יכול להשיג. זה משהו שרק אני וסוניה יכולים לעשות. רק אדם שמצלם מישהו שהוא באמת אוהב". "לא הייתי מסכימה להצטלם בכלל למישהו אחר, זה לא סרט שהיה יכול לקרות בלי אריאל", מוסיפה סוניה.

החציצה של המצלמה היא קרבה או ריחוק?
"בסרט הזה הבנו שזו קרבה, אולי כי יש לי אפשרות להתחבא מאחורי המצלמה שלי. אני לא אוהב שמצלמים אותי ואני לא אוהב לצלם את עצמי, זה היה החלק הכי קשה בשבילי – וזה ציני שאני כיוצר סרטים אומר את זה. ב'מעלה' העירו לי שאני לא מצלם את עצמי. בסוף החלטנו שזה לא סרט עליי, זה סרט על סוניה. הבנתי שזה בסדר שאני לא מצטלם. הדבר הכי קשה במהלך הצילומים של הסרט לא היה הכנסת המצלמה ביני לבין סוניה, אלא הגילוי שלמרות שאנחנו מאוהבים, ולמרות שהבאנו לעולם ילדה מקסימה, הבדידות של אשתי רק הולכת ומתחזקת".

זה לא סרט על הקשר שלכם?
"לא. הקשר שם כמובן, אבל זה לגמרי סרט על סוניה. הוא אולי מסופר דרך העיניים שלי, אבל הנושא הוא סוניה. הרגשתי שאת הסיפור של סוניה אי אפשר לספר בצורה נרטיבית רגילה, חיפשתי מצלמה שעוקבת אחריה מרחוק, הרבה בירוקרטיה, והרבה עניינים שבלב – שני דברים שקשה מאוד לצלם".

זה סיפור על ענייני הלב שעוברים דרך הבירוקרטיה.
"כן, אפשר להגיש את זה כך. כי ברור שכדי שאני וסוניה נוכל לחיות יחד עברנו דרך שערי הבירוקרטיה".

כמו למשל מבחן הגיור של סוניה והשאלה על כלי הנירוסטה?
"תראי, אנחנו מאוד מכבדים ומוקירים את העבודה של בתי הדין, אבל אם רגע לא נדבר עליהם אלא על סוניה – הסצנה הזו בתוך הקונטקסט שם, היא בעצם מחמאה לסוניה. זו שאלה שלרבנים אין עליה תשובה ברורה. הכנסתי את השאלה הקשה שסוניה ענתה עליה. מי שמבין בהלכה יודע שהיא שיחקה אותה, ומי שנגד בתי הדין רואה פה משהו נגד בתי הדין. חיפשתי סצנה שתשקף את הצופה, בלי שאני אתערב בדעות שלו".

הבחירה שלך היא לא אמירה?
"בוודאי שכל זווית וקאט הן בחירה, וכך גם הכותרת ושזה סרט דוקומנטרי – הכול־הכול אלו בחירות שלי שמכתיבות לצופה דברים, ולכן אי אפשר לקבל את האמת האחת, אבל אפשר לכוון לאמת וזה מה שניסיתי לעשות. כיוונתי לאמת כמה שאפשר, ולצורך העניין את הסצנה הזו אפשר להבין בכמה אופנים – וזה הופך את זה למקום הכי קרוב לאמת".

סוניה, מה את חושבת על העיניים שלו עלייך?
"בוודאי שהוא בחר את הדרך. זה כן המבט שלו והעיניים שלו. אבל ניסיתי גם להיות כמה שיותר טבעית, זה היה קצת מוזר בהתחלה כשצצה המצלמה, אבל כנראה בגלל שיש לי יחסים טובים איתה ועם מי שמאחוריה – זה עבד טוב".

אבל תגידי, לא היה קשה לריב ככה?
"אהה, כן" היא צוחקת.

היו דברים שהטלת עליהם וטו?
"לא ממש התערבתי בענייני העריכה. אריאל ערך יחד עם עוד מישהי. מכיוון שדיברנו לא מעט, ידעתי בערך מה יהיה. לא הייתי מסוגלת לראות את זה בהתחלה".

אריאל: "בשלבים הסופיים של העריכה, כשהסרט כבר היה כמעט מוכן, היא הסכימה לשבת ולצפות ואז עבדנו ביחד מה אנחנו רוצים להגיד, מה הסיפור שלנו שחשוב לנו לספר, ואז גם יצרנו את הקריינות מתוך הדברים שסוניה רצתה להגיד".

תוכניות להמשך?
"התחלנו להעביר הרצאה יחד עם צפייה בסרט וזו חוויה מאוד מעניינת בשבילנו", אומר אריאל. "זה עוד שלב בעיבוד של הסיפור, ואנחנו מקווים להמשיך לרוץ עם זה. אבל חוץ מזה אנחנו רוצים להמשיך לצלם את סוניה לסרט שייקרא 'המזוודות של סוניה'. אנחנו מקווים שנקבל תמיכה מקרנות כדי לצלם, שנוכל להתחקות אחרי העבר של סוניה דרך החפצים שלה שמפוזרים בשלל מדינות באירופה".

"ספרים, בגדים, שטויות, לפטופ ישן בצרפת", היא מסבירה, "חלק מהדברים כבר עברו מהדירות שבהן חייתי לדירות אחרות".

סוניה, את מרגישה שקיבלת מתנה – לספר את הסיפור הזה שלך בצורה כזו?
"הסרט הוא קצר, כ־16 דקות, ככה שאי אפשר להכניס הכול, אבל אני מספרת משהו שחשוב לי לספר. אפשר לראות מתוך הקשיים את העושר שאני מקבלת בחיים האלה. אפשר לראות שאני מוצאת את האהבה שלי ואת המקום שבו אני רוצה להיות – היהדות".

וזה בעצם הפך להיות גם מקום פיזי, פה בישראל?
"כן. חשוב להגיד שיש קשיים, הרבה אנשים שומעים סיפורים כאלו וחושבים 'וואי איזה גיבורה'. לא, זה בסך הכול החיים. אלו החיים. יכול להיות קשה ברוסיה, ויכול להיות גם קשה בישראל, אני לא מתרגשת, כל עוד אני מרגישה שאני בוחרת בחיים האלו".