חג השבועות קרוי בתורה "חג הביכורים" או "חג הקציר", אך לא חג מתן תורה. לקשר שבין שבועות למתן תורה אין מקור ברור במקרא. בתורה שבעל פה הקשר הוא דל, ועיקרו בנוסח התפילה. מכאן מסיקים רבים שהקישור של החג למתן תורה נועד להשלים את הפער בסדרת שלושת הרגלים, שמותיר את חג השבועות ללא פן של זיכרון היסטורי. ואולם עיון רחב במקרא עשוי להעלות מסקנה שונה. אמנם לחג השבועות אין זיקה ברורה למתן תורה, אבל ייתכן שהוא מקושר להתרחשות היסטורית אחרת, ונועד לשמר זיכרון מפתיע של אירוע עמוק ומשמעותי.
תיאור חג השבועות בפרשיית המועדות (ויקרא כג) מעורר כמה תמיהות. ראשית, הפתיחה "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" נראית כאילו נתלשה ממקום אחר והודבקה כאן ללא הקשר. ניתן להסביר כי לצורך חג קציר נדרשת תבואת הארץ, אך לא מצינו ביטוי דומה סביב איסוף התבואה בחג הסוכות. לכך מצטרף היעדר התאריך לחג, יחד עם ציון תחילת הספירה "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", מושג עמום שחכמינו התקשו בו. חז"ל קישרו את "השבת" לחג המצות. מדובר כנראה במסורת ללא מקור ברור, המעוגנת בדרשות מוקשות ולא בפשט הכתוב.
בספר יהושע מתוארת כניסת בני ישראל לארץ, ונאמר שם כך:
וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן, וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא (יהושע ה, א).
אם כן, ממחרת יום ט"ו בניסן, שהוא עצמו "ממחרת הפסח", "שבת" המן ופסק מלרדת. הדמיון בין אכילת התבואה החדשה ממחרת הפסח, למסורת על הבאת התבואה החדשה בקרבת מועד זה, כמו גם הדמיון הלשוני בין המתואר ביהושע ובין ספר ויקרא, הביאו חלק מהפרשנים ליצור זיקה ביניהם. ואמנם הרמב"ם מביא את הסיפור ביהושע כראיה למסורת העתיקה לזיהוי זמן הנפת העומר, אך אין בדבריו ביאור למושג הסתום "ממחרת השבת".
ברצוני להציע שהפרשייה בוויקרא מתארת תהליך של יצירת חג לזכר מאורע שטרם אירע בימי משה. עם ביאתם של בני ישראל אל הארץ והמפגש הראשון שלהם עם תבואתה, הקציר הראשון, עליהם להביא את העומר מן הקציר הזה אל הכהן. מכאן הם מתחילים בספירת שבע שבתות עד היום החמישים, מקרא קודש האסור במלאכה, ובו מובא לחם הביכורים לפני ה'. את הימים האלה, יום הנפת העומר ויום החמישים, וכן את התהליך כולו עם מתנות העניים הנלוות אליו, עליהם לקבוע לדורות כחוקת עולם. לפי קריאה זו, המתואר בספר יהושע איננו ראיה לנכונות המסורת העתיקה אלא בדיוק להפך; המאורע הוא שחולל את המסורת וקבע את התאריך, והוא המאורע ההיסטורי שאותו החג משמר – המפגש הראשוני של ישראל עם תבואת הארץ.
קריאה זו שופכת אור חדש על השבת הנעלמה, שלאחריה יש להתחיל בספירה, ושמשמעותה נעלמה אולי גם מדור המדבר. עם הכניסה לארץ מתברר כי שבת זו אינה אלא שביתת המן. הבנה זו מתעצמת עקב העובדה שהשבת כמצווה וכמונח לשוני מופיעה לראשונה בפרשת המן, כשמשמעותו הראשונית והבסיסית של המונח היא שביתה והפסקה של ירידת המן.
הצעתנו חורזת באחת מספר תמיהות: ברור מדוע מוזכרת בפרשה הביאה לארץ, מתברר מהי "השבת", מתברר שיש לחג פן היסטורי עוד במקרא, ומובן מדוע אין לחג תאריך. החג הוא זכר למאורע שלא נודע לו תאריך בימיו של משה. רק בימי יהושע התברר כי זמנו הוא ביום שממחרת שביתת המן, שחלה בט"ו בניסן.
נמצא, אם כן, שהתוכן הראשי והמרכזי של החג, שבא לידי ביטוי לא רק ברובד החקלאי שלו אלא גם ברובד ההיסטורי, הוא המפגש עם הארץ ותבואתה. זהו חג המשלים תהליך שהחל עם הכניסה לארץ ותחילת החיים הטבעיים בה, אחרי שנות הינקות במדבר שבהן זכינו לשפע שמיימי בלא עמל. מיחידים הסופרים "עומר לגולגולת" לכל משפחה, הפכנו לעם המניף יחד עומר אחד במקדש.
תוצר אנושי במקדש
אלא שהמעבר מחיי המדבר לחיים בארץ אינו מושלם ביום אחד. זהו תהליך של יצירת קשר וזיקה, של הבניית תודעה נכונה ביחס לארץ, ויצירת זהות אנושית־ישראלית חדשה ומתוקנת. על כן, ממחרת השבת מתחילה ספירת שבע השבתות וקידוש היום החמישים, המקבילה לספירת שבע שבתות שנים וקידוש השנה החמישים. בדומה למחזורי השביעית והיובל בפרשיות הבאות המדגישים כי לה' הארץ ומלואה, חג השבועות מכונן מערכת יחסים חדשה בין האדם, החברה והארץ אל מול ה'.
עיון בפסוקים מראה כי ביום החמישים, שיאו של התהליך, מובאת אל המקדש מנחה חריגה. בעוד ששאר המנחות מובאות כקרבן ראשית שאין לעשותו חמץ ולערב בו שאור, המנחה החדשה המובאת ביום החמישים היא לחם ביכורים העשוי חמץ. השאור, כלי מכשירני שאינו נאכל אלא מועבר מעיסה לעיסה, איננו חלק מהקיום ההישרדותי הבסיסי. החמץ איננו ראשיתי. שניהם שייכים לרובד מתוחכם יותר, הקשור לרוח האנושית היוצרת. באופן חריג היצירה האנושית מקודשת ומונפת כמנחה לפני ה', ומתברר כי מהות התהליך היא החלפת המן, לחם המדבר השמיימי, בלחם אנושי מתבואת הארץ הנושבת.
הקישור המקראי בין חג המצות ליום החמישים יוצר תהליך המתחיל בהשבתת החמץ והשאור ואכילת המצה בבית, ומסתיים בהבאת לחם החמץ למקדש. זיכרון היציאה ממצרים כולל צמצום של הרובד היצירתי והפעיל, והתבטלות אל ההתגלות האלוהית הגואלת, משדדת מערכות הטבע. אך התנועה הישראלית לא תמה בהתבטלות אל כוחות שמיימיים. מיד לאחריה מתחילה התנועה אל המפגש עם החיים הטבעיים וחידוש היצירה האנושית. רוח האדם היוצרת איננה מתמקדת בציוויליזציה העירונית המנותקת מן האדמה; היא מוכוונת אל הארץ ואל המפגש איתה. אל קיום שאינו מוחק את הזהות הפרטית, אך מתרחב אל מעבר לעצמי. מתנות העניים הן חלק ממצוות החג, כך שהעם כולו שותף בעומר אחד ובמנחה אחת.
בניית התודעה החדשה נעשית מתוך פנים אל המקדש בכל תקופת הקציר, בציפייה להכנסת החמץ אל הקודש. היא מלמדת שיציאת מצרים איננה באה לשלול את הרוח האנושית היוצרת דרך פירוק התרבות המצרית, שיא הציוויליזציה, אלא היא חלק מתהליך הביאה לארץ – תהליך הבנייה המחודשת של הזהות האנושית, שבסופו חוזרת ומופיעה הרוח בצורתה השלמה. הזהות האנושית שהתרחבה כוללת עתה גם את האדמה, את החברה, את הקודש ואת הנוכחות האלוהית. האדם שהתחדש מביא מנחה חדשה, ומתברר שגם בתוככי הקודש יש מקום לנוכחות האנושית, לפעולה האנושית הגבוהה כאשר זו נעשית בצורה מתוקנת והרמונית ומגיעה מתוך שייכות עמוקה למרחב וליוצר כול.
עוד נדמה כי התהליך לא מסתפק במפגש בין האנושי, הטבעי והאלוקי. ייתכן שהוא מגלה כי השלמת נקודת הקודש והגילוי האלוקי נעשית רק על ידי האדם: זמן תחילת הספירה נשען על מועד ההגעה לארץ ישראל והבשלת היבול, שנקבעים על פי הנהגת ה' את הטבע ואת ישראל במדבר, אך הוא תלוי ברצון האדם: "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן". הספירה התלויה ברצון האדם ובפעולתו יחד עם הבאת הלחם, התוצר האנושי, אל תוך המקדש, מעלות על נס את פעולת האדם שזמנה מגיע ממחרת השביתה האלוקית.
בכך הופכת התורה את תקופת הקציר, שבה היו החקלאים חרדים לגורל התבואה מפני כוחות טבעיים ואנושיים כאחד, לזמן שמחה ולחג של שבעה שבועות, שבע שבתות. חג שבו אנו קוצרים ברינה מתוך מבט אל המקדש, בציפייה ובספירה קדימה אל עבר יום החמישים המקודש. היום שבו יושלם המעבר מהחיים הניסיים במדבר לחיים אנושיים קדושים בארץ, מהלחם השמיימי ללחם החמץ, יציר הרוח האנושית. היום שבו ביכורי החיטים, ראשית תבואת הארץ שנתן לנו ה', יובאו אל המקדש ויכוננו את החיים הישראליים בארץ – חיי שותפות בין אדם לא־לוהים, חיי שמיים וארץ.
ועם הביאה לארץ הברוכה ושמחת הקציר, לא נאכל עוד את לחמנו בעיצבון ובזיעת אפיים. לפני ה' נאכל בקדושה ובשמחה, כי שבנו אל האדמה.
טוביה ונגרובר הוא סטודנט לרפואה
