בשנים האחרונות מתקיים דיון ער בסוגיית הגיור ועל דרכי ההצטרפות לעם היהודי, מבחינה הלכתית, מחשבתית, זהותית ולאומית. בשורות הבאות אבקש לדון בפן אחר, מעשי, של הנושא: מעמדם החברתי של הגרים ושילובם בקהילה הדתית־לאומית.
במבט תורני, לאחר הגיור, מעמדו של הגר הוא כיהודי לכל דבר ועניין. חז"ל מלמדים אותנו: "גר שטבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר" (יבמות מז, ב). כלומר, אין הבדל בין לידה גנטית ללידה רוחנית לחיק העם היהודי, ובין יהודים וגרים מתקיים שוויון מלא. ההשלכה המעשית של הקביעה הזו, מציינת הגמרא, היא שגם אם הגר חזר לדתו הקודמת והוא מקדש אישה יהודייה – הקידושין חלים (בניגוד למצב ההלכתי כאשר גוי מקדש יהודייה), שכן הוא כבר אינו גוי אלא "ישראל מומר". כלומר, גם אם הגר חטא, הוא אינו מאבד את מעמדו היהודי ואת קדושת ישראל.
להצהרה זו של חז"ל יש משמעות רוחנית, חינוכית וקהילתית, המלמדת שלא ניתן להטיל ספק ביהדותו של הגר, כפי שלא ניתן להטיל ספק ביהדותו של יהודי מלידה. עם זאת, בהלכות יוחסין ובהלכות ציבור קיימים הבדלים בין יהודים מלידה ובין יהודים בעקבות גיור, והשוויון איננו מלא. כך למשל, גיורת איננה יכולה להינשא לכהן, וגר לא יכול לקבל תפקידי שררה. אבל מקורן של הגבלות אלו אינו בגלל מעמדו של הגר, אלא משום שהוא הצטרף לעם היהודי בשלב מאוחר יותר בחייו.
אולם אף שההלכה מעניקה יחס שווה למי שבחר להצטרף לעם ישראל, קיימת למרבה הצער נטייה חברתית להתייחס אליהם באופן שונה ונחות. יש לזכור כי הצטרפותם של גרים לעם היהודי איננה מתאפשרת רק מצד חסד ואלטרואיזם, אלא גם ממניעים לאומיים "אנוכיים". חז"ל מסבירים את סיבת הגלות כדרך לחזק העם היהודי ולצרף אליו גרים: "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב). וכותב על כך הבן איש חי:
כי אי אפשר לישראל בלי תוספת, יען כי ישראל נקראו "קודש" וכל קודש צריך תוספת, כי צריך להוסיף מחול אל הקודש… שצריכים להשתדל לקבץ גרים תמיד בכל דוד ודור כדי להוסיף מחול אל הקודש, כי זהו כבודו של קודש לעשות לו תוספת מן החול (בן איש חי, פרשת ויצא).
הגרים המצטרפים לחברה הישראלית, ובמקרה שלנו לקהילה הדתית, מביאים עמם מטען שצברו במשך שנות חייהם. הם מסוגלים להעשיר גם את החברה שלנו, ולצבוע אותה בצבעי קשת שונים.
גיור, הצטרפות לעם היהודי וקבלת עול תורה ומצוות הם מעשה של גבורה ואומץ. עזיבת העולם החברתי שבו חיו הגרים וכניסה לחברה חדשה, דורשות גם הן מאמץ. עלייה ממדינות שונות לישראל, היא מעשה גבורה. מסעם של הגרים להפוך ליהודים הוא מסע של אחריות אישית וקולקטיבית, שמחזק את המשפחה היהודית ואת העם היהודי. עלינו לקבל את הגרים, ללוות אותם, לתת להם תחושת בית ומשפחה ולקיים את מצוות "ואהבתם את הגר".
מסתירים את העבר
זה למעלה מעשרים שנה אני מנהלת אולפן גיור, שדרכו נכנסו לעם ישראל מאות ואלפי מתגיירים. לצערי, לא מעטים מתלמידיי, לאחר שסיימו את כל השלבים הכרוכים בתהליך הגיור – לימוד ממושך, התייצבות בפני בית הדין, מילה וטבילה – ויוצאים סוף סוף לדרך חדשה כיהודים, מתקשים להרגיש ביטחון בתוך קהילותיהם. הם נמצאים על גבול דק מאוד שבין שייכות לבדידות. כצופה מן הצד אני אוגרת בתוכי כאב רב, בראותי את תסכולם של רבים מבוגרינו. אני חשה צורך לשתף בו את הרבים, כדי לנסות ולהגביר את המודעות של כל אחד מאיתנו לנושא.
בקהילותינו הדתיות־לאומיות קיים רצון כן ותמים לקבלם, אבל פעמים רבות איננו מבינים את נפשו הרגישה והמיוסרת של הגר, ולפעמים הוא לא מצליח להשלים את התנועה פנימה.
אין ברצוני להרחיק לכת לדברים החמורים שאמר ח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה, שהרשה לעצמו לכנות מתגיירות של הרבנות הצבאית "שיקסע", ובקלות בלתי נסבלת פגע באלפי מתגיירים והזכיר להם שמבחינתו הם לעולם לא יהיו חלק מהמועדון שלו, גם אם המדינה ומוסדותיה יקבלו אותם. בהמשך התנצל פינדרוס על המילה שהשתמש בה והודה שהיא "לא הייתה במקומה", אך חזר על עמדתו כי "הנשים הללו אינן יהודיות". פינדרוס מבטא אמנם הלך רוח שקיים במגזר מסוים, אבל ההכרזה הפומבית וההתבטאות הפוגענית הן נדבך נוסף בערעור ביטחונם של גרים וגרות.
אחת התופעות המלמדות על הקושי של הגרים להשתלב בחברה הדתית־לאומית, היא בקשתם של רבים מהם, בבואם בברית הנישואים, שלא להירשם בכתובה כ"בן אברהם אבינו" או כ"בת שרה אמנו", כפי שנהוג. לעיתים הגרים מבקשים לשנות גם את שם המשפחה, כדי להתחיל היסטוריה חדשה בלי התמודדויות. הם שואפים למחוק כל סימן מעברם, ומבקשים שלא להיות מזוהים כגרים בכל דרך אפשרית. לא מעטים מתלמידיי משנים לאחר הגיור את מקום מגוריהם, כדי להתחיל חיים חדשים בקהילה חדשה, שבה איש לא ידע על עברם ומוצאם.
למרבה הצער, יש להם סיבות טובות לעשות זאת: אנו עדים למקרים מסוימים שבהם מוסדות חינוך טובים ומוכרים בציבור הדתי, אינם מקבלים תלמידות למדרשות או ילדים לבתי ספר תורניים, משום שהם גרים. התנהגות כזו מחדדת את תחושתם שהם לא חלק אינטגרלי מקהילותינו.
רוב העוסקים בתהליך הגיור נוטים להתמקד בידיעות התורניות של הגר ובשמירת המצוות שלו, אבל אין גוף או ארגון הדואג לצרכיו הנפשיים ומעורה בבעיותיו הזהותיות והרגשיות. בתקופתנו קיים בארגונים רבים תפקיד של אחראי חוויית משתמש. זהו אדם בדרג ניהולי בכיר, שתפקידו לבדוק את הדרך שבה מקבל השירות חווה אותו, במגמה לשפר ולהנעים עליו את השימוש. נכון שהמתגייר איננו לקוח של שירות במובן הקלאסי של המושג, אבל אפשר בהחלט לראות בו גם כזה.
אני חולמת על הקמת ארגון "אהבת הגר", שיעסוק בחוסנם הנפשי ובדאגה למצוקותיהם הזהותיות של הגרים. ארגון כזה יוכל לנסח קוד אתי שיגן וישמור על המתגיירים, קוד שיעסוק לא רק בצד ההלכתי־חוקתי אלא יציב מטרות ויקבע מהי ההתנהגות הראויה.
לעיתים הקהילה שאמורה להיות מקור של כוח ותמיכה לגר, משמשת בחוסר מודעות כגורם של לחץ וחרדות. הדינמיקה החברתית, אף בקרב הציבור הדתי־לאומי, לעיתים לא קלה למתגיירים, והם מפנימים שמוטב להדחיק את עברם או מפתחים תסביכים ומחסומים ביחס אליו. הגרים נפגעים בקלות גם ממילה שלאוזנינו אין בה דופי. נפש מיוסרת ורגישה עלולה לפרש אותה לרעה, להיפגע ולהיעלב. לא בכדי התורה מגוננת עליהם במיוחד. הלוואי שכל הגרים יצליחו להשלים את התנועה פנימה, ושאנו נזכה לעזור להם.
הרבנית רננה בירנבוים היא מנהלת אולפן הגיור לדוברי ספרדית מבית רשת אור תורה סטון
