"הייתה חסרה לי דמות תורנית נשית, ואמרתי שאם אוּכל אהיה היכן שצריך"

דווקא בשבת הראשונה שלה כרבנית קהילה באופן רשמי, במקום לשאת דרשה חגיגית, נאלצה הרבנית שירה מרילי־מירוויס לדבר על האסון במירון. היא דיברה על רשב"י ו"אשרי העומדים על סודך", וגם הרשתה לעצמה לבכות אל מול הקהילה. "הרגשתי שצריך לשהות בכאב, ועם כל הכבוד לסערה שעורר המינוי שלי והמחשבות סביב זה, המציאות ביום הזה הייתה כואבת והרגשתי שצריך לכאוב יחד כקהילה".

החגיגות אולי נדחו מעט, אבל ההיסטוריה נעשתה. קהילת "שירת תמר" באפרת מינתה את מרילי־מירוויס לרבנית הקהילה, והיא האישה הראשונה שתמלא תפקיד כזה בקהילה אורתודוקסית בישראל.

בחמש השנים האחרונות השתתפה מרילי־מירוויס (40) בתוכנית להוראת הלכה ומנהיגות קהילתית של המכון למנהיגות הלכתית מבית רשת "אור תורה סטון". מדובר במסלול המקיף ביותר בישראל ללימודים תורניים לנשים, המקביל ללימודי ההסמכה לרבנות לגברים. השבוע היא קבלה את התואר בטקס חגיגי, לאחר שהשלימה בהצלחה את כלל המבחנים בתוכנית.

הצד השני של המדרון

אנחנו נפגשות בביתה הנעים בשכונת התמר באפרת, וכבר במשפט הראשון חשוב לה לומר שהיא לא באה להניף דגלים. "בימים האחרונים שמעתי שוב ושוב 'פורצת דרך', 'מהלך פורץ דרך', אני לא שם". לדבריה, מדובר בהליך טבעי שהתרחש לאחר שבשנים האחרונות היא ביצעה את התפקיד בפועל, באופן לא פורמלי.

"יכול מאוד להיות שאם הקהילה הייתה שואלת 'האם אנחנו בכלל מחפשים רב או רבנית', או 'האם אנחנו רוצים להביא רבנית לקהילה', התשובה הייתה לא. אבל מכיוון שהשאלה הייתה 'האם להכיר בשירה כרבנית הקהילה', התשובה הייתה כן. זה לא נבע ממקום של 'בואו נמנה רבנית כדי שתהיה אישה', וגם לא ממקום של 'בואו נמנה עלינו רב', אלא בואו נכיר במה שקורה כאן בפועל".

ועדיין המינוי הזה חולל סערה, ובין השאר בלטה טענת המדרון החלקלק.
"אני מכבדת מאוד את טענת המדרון החלקלק, היא יושבת לי בלב וצריך להיות רגישים ומודעים אליה, אבל לכל מדרון יש שני צדדים. המדרון החלקלק בצד השני זה שהילדים שלנו ואפילו אנחנו לא נראה את בית הכנסת כמשהו רלוונטי בחיים שלנו. אם חלק מהאנשים לא מרגישים שבית הכנסת הוא מקום שרואה אותם, מקום שבו יש להם קול, הם יחושו שאין להם חלק. ייווצר מצב שחס וחלילה אנשים לא יהיו מחוברים לתפילה, וזה אחד הדברים הכי חשובים בעבודת השם.

אני לא רואה מינוי כזה קורה בבית כנסת שבו הרבנית צריכה לרדת מעזרת הנשים שממוקמת למעלה, ולחצות את עזרת הגברים כדי לדבר. בבית הכנסת שלנו ישנה מחיצה שמפרידה בין הנשים לגברים, ואני עומדת ומדברת בקו התפר. אני רואה את שני הצדדים, ולא עוברת לצד הגברים

"בסופו של דבר מה המטרה שלי בעולם? לחבר אנשים לאהבת תורה, להגביר יראת שמיים ולהגדיל תורה ולהאדירה. אהבת תורה צריכה להיות משהו טבעי, שיש לו מקום בעולם. אנחנו לא בדור של אמונה פשוטה. אם אנשים לא יחוו תפילה כחלק מעבודת השם, זה המדרון החלקלק. אני רוצה תורה נגישה, שמחברת בין עם ישראל והקב"ה".

טענה נוספת שעולה היא אתגר הצניעות.
"בית כנסת צריך לאפשר דבר כזה מבחינה אדריכלית. אני לא רואה את זה קורה בבית כנסת שבו הרבנית צריכה לרדת מעזרת הנשים שממוקמת למעלה, ולחצות את עזרת הגברים כדי לדבר. בבית הכנסת שלנו ישנה מחיצה שמפרידה בין הנשים לגברים, ואני עומדת ומדברת בקו התפר. אני רואה את שני הצדדים, ולא עוברת לצד הגברים. לגבי מתן מענה לגברים בקהילה, אף פעם לא דיברתי ולא אדבר עם גבר לבד. אני מקפידה על קלה כחמורה בדיני ייחוד. רוב האנשים שואלים שאלות הלכתיות בסוף התפילה. היה מקרה שבו עלה עניין זוגי, ושני בני הזוג באו אליי לקפה".

קורה שאנשים רואים בך דמות להתייעץ בעניינים אחרים?
"אני מאוד יודעת את מקומי. אני לא פסיכולוגית, לא יועצת נישואין ולא מדריכת הורים. יש לי ידע הלכתי, ופה אני עוזרת. היו מקרים בעבר שהפניתי הלאה לייעוץ. תפקיד הרב הוא להגביר אהבת תורה ויראת שמיים, ואת זה שני המינים יכולים לעשות".

איך באמת את מגדירה את תפקיד הרב או הרבנית?
"תפקידה של רבנית קהילה, לא משנה אם זה גבר או אישה, היא לקחת חבורה של אנשים שונים אחד מהשני, שבחרו להתפלל יחד, ולגבש אותם סביב תפילה מעומק הלב, סביב לימוד תורה. אם אני יכולה לשתף אותם בלימוד התורה שלי, אם אני גורמת לאנשים להקשיב לפרשת השבוע לפני תפילת שבת, או לשאול שאלה הלכתית כי יש להם מישהו נגיש – אני לא רואה בזה בעיה אלא להפך, מבחינתי זה מקום שמרני. השמרנות היא לדבוק בעבודת השם. להנכיח תורה בחיים שלנו, לחיות חיים של אהבת תורה".

במקום שאין נשים

כשאביה נפטר, מספרת מרילי־מירוויס, ביקש נציג החברה־קדישא, אחרי שקרע את חולצתו של אחיה, ש"הנשים יקרעו בבית כי זה לא צנוע". "הייתי בסערת רגשות, ואמרתי לו שאני עושה קריעה בַּמקום על אבא שלי. קרעתי ובירכתי, והוא אמר 'טוב, אם אתן מתעקשות אז תביאו אישה שתעשה את זה'. גם בשבעה היו רבנים שהגיעו, רבנים מקסימים, אבל אני ברמה האישית הייתי שמחה לאישה שתעבור איתי על ההלכות, מה מותר ומה אסור".

בעקבות זאת החלה להתנדב בחברה־קדישא באפרת. היא מבצעת טהרה לנשים, ומלווה אבלוֹת בבית העלמין. "טהרה היא חוויה עוצמתית של חסד, זה בא אצלי מהמקום שככה אני רוצה שיתייחסו אליי אחרי מאה ועשרים. זאת אחוות נשים שמטפלות באישה בדרכה האחרונה. אנחנו עושות הכול בדממה, לא מדברות בינינו. אני באה ואומרת תהילים לפני ואחרי. גם היכולת להיות בלוויות ולסייע לנשים זו זכות גדולה. זו השליחות שלי, לשים את עצמי במקום שלי היה חסר".

מאותו מקום היא גם משמשת כבלנית ("חזרתי ממשמרת בליל שבת כשבחוץ מניין קורונה, והילדים צעקו 'אבא, אימא חזרה מהמקווה'"), ובמסגרת הכשרתה גם עונה לשאלות בנושאי טהרה ("הילדים יודעים שבמעטפות בעציץ בכניסה אסור להם לגעת").

"בהמון נקודות בחיים שלי הייתה חסרה לי דמות תורנית נשית, ואמרתי שאם אוּכל אני אשים את עצמי היכן שצריך – אם זה במקווה כבלנית, אם זה בחברה־קדישא ואם בשאלות הנוגעות לטהרה. אלו מקומות אינטימיים שבהם אני נמצאת מול הקב"ה. גם התפקיד שלי בבית הכנסת נכנס במקום הזה. תפילה בשבילי היא חלק משמעותי מעבודת השם, מקום שיש בו אמונה ושיח עם הקב"ה, שיש בו ערוץ תקשורת פתוח. זה מקום שאנחנו יכולים להנכיח קדושה במקום שלנו. מה המטרה שלנו בעולם, אם לא לחיות בתודעה של שיוויתי השם לנגדי תמיד? תפילה היא חלק משמעותי מזה, ומאוד הייתי רוצה שנשים ירגישו חלק מהתפילה ומבית הכנסת.

"נכון שאני לא נספרת למניין, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להיות חלק מהקהילה. אני בוחרת לחיות חיים הלכתיים אורתודוקסיים ואני מבינה את המשמעות של זה ומקבלת באהבה את גבולות הגזרה ההלכתיים. אני מבינה שאני לא נספרת למניין ולא מניחה תפילין, ועדיין אפשר במרחב של בית הכנסת להיות בתודעה שהיא יותר רגישה לקהילה. מניין הוא עשרה גברים, אבל קהילה היא מקום לנשים, גברים וילדים. שואלים אותי למה זה קרה בקהילה שלך, התשובה היא כי הקהילה שלי רואה גם נשים וילדים כחלק ממרחב בית הכנסת".

אחרי מהפכת לימוד התורה לנשים, את חושבת שלימודי הלכה כדי לפסוק הם הצעד הבא?
"אני מרגישה שזה מאוד מעניין את עולם לימוד התורה, ואני רואה את זה אצל הבנות הצעירות במדרשת לינדנבאום שבה אני מלמדת. מאוד מעניין אותן עולם התושב"ע, ו'גדול תלמוד שמביא ליד מעשה'".

איך בונים פרגולה לסוכות

בריאיון הקבלה שלה עצמה למכון למנהיגות הלכתית, היא עמדה בפני ועדת קבלה שהורכבה מכמה רבנים. "הרב סתיו שאל אותי 'למה את רוצה ללמוד הלכה? זה כל כך יבש מול הגמרא שיש בה מחלוקות, אגדות, התרחשויות'. אני ממש לא מסכימה עם זה. העולם ההלכתי מרתק אותי, מעניין אותי להבין את ההשתלשלות ההלכתית, מאיפה הדברים מגיעים, לדייק את המקום".

השאלות ההלכתיות שמגיעות לפתחה מגוונות – מכפית חלבית שנפלה לסיר בשרי, דרך שאלות בתחומי טהרה ועד שאלות הנוגעות לחגים, כמו איך להכשיר לפסח כיריים אינדוקציה או כיצד לבנות פרגולה לסוכות. "אחד הגברים פנה אליי וסיפר שהוא בונה פרגולה, והוא רוצה להתייעץ איך אפשר לדאוג שהיא תהיה כשרה לסוכות. עניתי לו 'תודה שאתה שואל אותי, תן לי ללמוד ואני אחזור אליך'. הלכתי ועשיתי מחקר. בבית שלי לא בניתי פרגולה, ואני גם לא מניחה את הסכך. למדתי איך בנויה פרגולה וכל מה שכרוך בכך, וחזרתי עם תשובה.

"אם יש משהו שמדיר שינה מעיניי", אומרת מרילי־מירוויס, תוך שדמעה מלחלחת את עיניה, "זה שחס וחלילה לא תצא תקלה תחת ידי. זה דבר שאני מתפללת עליו, מרגישה אחריות עליו וחיה אותו. גם כשאני עונה לאנשים, אני תמיד מתייעצת. קורה שאנשים שואלים שאלות דחופות בשבת ואני עונה, ובמוצאי שבת אני מתקשרת לרב שוקי רייף, ראש הכולל שלנו, ואומרת לו 'זה מה ששאלו אותי, זה מה שעניתי, תגיד לי אם זה בסדר'. אני מרגישה את כובד האחריות".

שנת הקורונה הביאה עמה שאלות מאתגרות ומורכבות בנושאים של טהרת המשפחה, זוגיות וילדים. "יש זוגות שרוצים להיכנס להיריון ויש הגבלות קורונה, בידודים, כל אחד והסיפור שלו. זו השליחות שלי, לתת להם מענה".

היא עצמה חלתה בקורונה כבר בגל הראשון, וגם מהמקום הזה יצרה שליחות, כשהפכה למתנדבת במחלקת יולדות קורונה וביקרה נשים שהופרדו מהתינוקות עם לידתם. היא עברה ביניהן, עודדה אותן ואף נכנסה למחלקת היילודים וצילמה כל תינוק בשיחת וידאו לאימו. את כל זה עשתה כשהיא ממוגנת מכף רגל ועד ראש, ולמרות זאת, עם היוודע דבר מינויה, אחת הנשים החרדיות שליוותה בלידה זיהתה את שמה ומיהרה לשגר לה ברכות. "התרגשתי מאוד שזה בא ממנה". היא רתמה גם את הקהילה ליצירת שלטים לקישוט בבית החולים, ולהכנת ארוחת בוקר לצוותים הרפואיים. "כשיש מידת הדין צריך להגביר חסד בעולם ואת העין הטובה, אלו דברים שקהילה יכולה לעשות". 
כמו קהילות אחרות, גם ב"שירת תמר" התמודדו עם השאלה כיצד משמרים את הקהילה גם בתקופת ריחוק חברתי. "השאלה איך לא נותנים לקהילה להתמוסס בגלל חוסר היכולת להתפלל יחד – העסיקה אותנו. עשינו המון שיעורים בזום, וניצלנו את העבודה שאפשר 'להביא' גם רבנים ורבניות שגרים רחוק". התפילות עדיין מתקיימות בחניה, עד שהתקנות ישונו. "אין מצב להתפלל במקום שהילדים לא ייכנסו אליו. אנחנו הולכים לבית הכנסת כל המשפחה יחד, ונתפלל בחניה עד שהתקנות ישונו בעזרת השם".

כך הכרנו: חברותא במטוס

מרילי־מירוויס גדלה בשכונת קריית־משה בירושלים לזוג הורים שעלו ממרוקו, הרביעית מחמישה ילדים. אביה יצחק היה נגר, ואמה גננת. "היה לנו כל מה שהיינו צריכים, אבל לא הייתי מהילדות שמסתובבות עם כרטיס האשראי של ההורים", היא אומרת בחיוך. "אני זוכרת שהייתה פעם שאבא שמע שאני חוסכת מכספי הבייביסיטר שלי כדי לקנות ספר קודש, והוא מיד נתן לי את הסכום הדרוש. היה לו חשוב להראות שהוא תומך בזה".

בית הכנסת של המשפחה, שבו התפלל גם הרב מרדכי אליהו, הוא חלק מנוף ילדותה. "אבא ישב לא רחוק ממנו. אני זוכרת את הדרת הפנים של הרב ואת יראת הכבוד שהייתה כלפיו, את העיניים הטובות ואת החיוך שלו לילדים. הוא היה מאוד אבהי. מבחינתי הוא היה סבא טוב בבית הכנסת".

הרבנית שירה מרילי־מירוויס, האישה הראשונה שמונתה להנהיג קהילה אורתודוקסית בישראל, איננה רואה את עצמה כמובילת מהפכות, אבל כן מוקירה את הישגי הפמיניזם שסללו לה את הדרך. "תפקיד הרב הוא להגביר אהבת תורה ויראת שמיים, ואת זה שני המינים יכולים לעשות", היא אומרת

להוריה היה חשוב מאוד שילדיהם ילמדו ירכשו השכלה. "הייתי רשומה בכמה ספריות, ונוסעת באוטובוסים כדי לקחת ספרים", מתארת מרילי־מירוויס. היא למדה בחורב, הלכה לתנועת עזרא ושירתה שנתיים בשירות לאומי. אחריהן המשיכה למדרשת יעוד בקריית־יובל בירושלים (שנסגרה מאז), ושם נפתח בפניה עולם שלא הכירה. "הבנתי שיש כאן ארון ספרים שמעולם לא פתחתי, עולם של תורה שבעל פה. ידעתי שיש גמרא, אבל מעולם לפני כן לא פתחתי אותה. בתיכון למדנו משנה".

איך הרגשת עם זה?
"חשתי פספוס. איך ייתכן שגדלתי במשפחה מחויבת להלכה, ואני לא יודעת לפתוח דף גמרא? איך אני לא יודעת את השתלשלות ההלכה? כל העולם הבית־מדרשי לא היה מוכר לי, והמפגש הזה היה נקודה מאוד משמעותית בחיים שלי".

אחרי המדרשה המשיכה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, ובמהלכם יצאה גם לשליחויות חינוכיות ציוניות ברחבי העולם – דרום־אפריקה, ניו־זילנד, ארה"ב ועוד. "זה היה מאוד פותח עיניים לפגוש קהילות יהודיות ברחבי העולם, ולראות את ההתמודדות עם נושא הזהות היהודית. ניסינו לתת עומק רגשי לזהות הישראלית והציונית, ובתור מי שבאה מהעולם הדתי גם שיתפתי בתפקיד העולם ההלכתי בחיים שלי".

ב־2003, בנסיעה לשליחות לאוסטרליה, היא הושבה במטוס בסמוך לאחד המדריכים, מאחר שהם חלקו את האות m בשם משפחתם. שלמה מירוויס הוציא את דף המקורות שהכין עבורו חבר על ה"שפת אמת", והציע בפשטות לשכנתו ללמוד יחד. וכך במשך שמונה שעות הם ישבו ולמדו. אחרי חודשיים חזרו לארץ ונישאו. הם קבעו את ביתם בעלי, שם למד שלמה בבית המדרש. "הייתה החלטה מודעת להתחיל את חיי המשפחה שלנו מתוך מקום של לימוד".

בהמשך הייתה זו שירה שלמדה במדרשת לינדנבאום, שם גם שימשה כאם בית והייתה אחראית לנושא החינוך הבלתי־פורמלי. היא גם עבדה במסגרת הסוכנות היהודית כמפתחת תוכניות באגף התורני. אחרי תקופת המדרשה נסעה המשפחה לשליחות־חינוכית בלוס אנג'לס. "מנהל בית הספר שבו עבדתי רצה שאהיה מורה לעברית. אמרתי לו שאני לא יודעת ללמד לשון ושאני מבקשת ללמד תורה, וכך התחלתי ללמד גמרא וחומש. פתחנו שם בית מדרש לנשים".

כאשר חזרה לארץ לפני עשור, מקום העבודה ככותבת תוכניות חינוכיות בסוכנות המתין לה, אבל היא מצידה תהתה האם היא אכן מעוניינת לשוב לשם. "היינו כבר עם שלושה ילדים, והייתי בהיריון רביעי", היא מתארת. "לשלמה לא הייתה עבודה, אבל הוא ראה שאני לא ששה לחזור למקום העבודה שלי, אז הוא הציע לי לעצור ולשאול את עצמי: 'נניח שאין לנו משכנתא ושיקולים כלכליים, מה הייתי רוצה לעשות?' עניתי לו ולעצמי שאני מתגעגעת לבית המדרש. בכל השנים האלה לא ממש למדתי מסודר, רק בחברותות מזדמנות, והייתי רוצה ממש לשבת וללמוד. שלמה ענה 'אם זה מה שאת רוצה, אז נעשה את זה'. לקחנו עוד משכנתא, והתחלתי ללמוד ב'מתן' בתוכנית למקרא ופרשנות.

"אחרי מתן המשכתי ללמוד גמרא במסגרות שונות, זה היה לי מאוד חשוב. הרגשתי שחסר לי עמוד שדרה הלכתי, שיש לי פער בידע מחומש ויקרא להלכה של היום – אם זה בהלכות טהרה ואם זה בהלכות שבת. חיפשתי ללמוד הלכה על הסדר, בצורה מעמיקה ויסודית, ולהבין את ההשתלשלות ההלכתית. רציתי ללמוד לא רק יום בשבוע, אלא להיות שקועה בבית המדרש ולא לעבוד במקביל. אימא שלי שאלה אותי 'אבל מה יוצא לך מזה, יכולת לכתוב בזמן הזה דוקטורט. אני לא מזלזלת בדוקטורט, אבל לא חיפשתי את זה". באותה תקופה גם חזרה למדרשת יעוד, והפעם כר"מית וראשת בית המדרש.

שלי ושלכם שלו

לאורך הריאיון ממעטת מרילי־מירוויס להשמיע הצהרות פמיניסטיות אלא מתארת את התגלגלות האירועים כטבעית, אך היא אסירת תודה למי שהיו שם בדרך לפניה. "ברור לי שאני גמדה על גבי ענקים. כל מה שקורה היום לא קורה בוואקום. אני מלאה בהכרת הטוב לנשים שפילסו את הדרך, וברור לי שמהפכת לימוד התורה הנשי מגיעה מתוך מהפכה עולמית במקומה של האישה, והמהפכה בבית הכנסת מגיעה על גבי המהפכה בלימוד הנשי. זה לא יכול היה לקרות אחרת. ברור לנו היום שאישה יכולה להיות אשת עסקים או ראש ממשלה ואיש לא יניד עפעף, אז אני חושבת שלאט לאט גם בעולם לימוד התורה אנשים מפסיקים להניד עפעף. למדתי במקומות שברור לי שהם גאולה".

לפני חמש שנים החלה ללמוד במכון למנהיגות הלכתית, שהוקם בשנת תשס"ז "במטרה להכשיר נשים למדניות בשיח המורכב של שפת ההלכה, ולהעניק להן מיומנויות למנהיגות הלכתית ורוחנית נבונה וקשובה", כפי שנאמר באתרו, ומרילי־מירוויס מוסיפה: "המכון הוקם על ידי הרב ריסקין מתוך החזון שלו שנשים יהיו שותפות בשיח ההלכתי, שמי שרוצה ללמוד הלכה יהיה לה איפה".

עמיתות המכון לומדות תכנים מקבילים לתוכנית לימודי הרבנות ובהם דיני איסור והיתר, שבת, נידה ומקוואות, אבלות וסידור חופה וקידושין, ונבחנות במבחנים זהים לאלו שהגברים עוברים עבור ההסמכה. לצד הלימודים ההלכתיים, התוכנית מכינה את המנהיגוֹת המיועדות להתמודד עם אתגרי מעגל החיים, עם מצוקות אישיות וקהילתיות ועם נושאים יהודיים ודתיים שעל סדר היום הציבורי. תקופת ההכשרה היא חמש שנים, ובסיומה מקבלות המשתתפות תעודת "היתר הוראה" ותואר "מנהיגה רוחנית". יחד עם מרילי־מירוויס למדו בתוכנית עוד 13 נשים, והן יסיימו אותה בקרוב.

התלמידות במכון מקבלות מלגת קיום, ועדיין, ללא התמיכה – המורלית והכלכלית – של בן זוגה, זה לא היה קורה, אומרת מרילי־מירוויס. "המלגה היא חצי מהמשכורת שהייתה לי קודם, כך שיש הקרבה של המשפחה. אני לא יכולה להגיד על שלמה שהוא רק 'תומך', זה שלו לגמרי. כל מה שקורה – אנחנו יחד בזה".

בן זוגה שלמה הוא מנכ"ל ומייסד חברת הסטארטאפ אינטליגו. "סטארטאפ זה נשמע כאילו יש לי מיליון שקל בבנק", היא אומרת בחיוך. "אז לא. שלמה עובד מאוד קשה, ולפני הקורונה חילק את זמנו בין ארה"ב לישראל. הוא היה שם בשבילי כבר בתחילת התהליך, לפני עשור, כשעוד לא הייתה לו עבודה, והתמיכה הבלתי מסויגת הזאת עזרה לי. שלמה שותף לחזון שלי, אנחנו לומדים ועובדים יחד".

איך הילדים הגיבו למינוי שלך?
"ידעתי שזה הולך להתפרסם באמצעי התקשורת, וכתבתי להם בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: 'אני מקווה שאתם בסדר עם להיות הילדים של הרבנית'. הבן שלי ענה, 'אנחנו יותר מבסדר, על גבול של מודים".

לצד התגובות החיוביות למינוי התקדימי, נשמעו כצפוי גם קולות אחרים ואף קשים. מ"אישה לא יכולה ללמד תורה", ועד "רפורמית". "הזהירו אותי לא לקרוא טוקבקים וכמובן מה שעשיתי זה לקרוא טוקבקים, אבל רק פעם אחת. בתגובה אחת קראו לי 'גויה', ובאחרת מישהו הציע 'שתלך לקלף אבוקדו בחושך'".

ניכר כי הבית היפה באפרת, על המטבח המאובזר, מכניס אורחים. כשאני שואלת אותה אם גם כרבנית הקהילה תמשיך לארח או שכעת יישמר איזשהו דיסטנס, התשובה מבחינתה ברורה. "אחד הדברים החשובים לרבנים זה הקשר האישי – להכיר את אנשי הקהילה, לדעת מה עובר עליהם. אם הם ירגישו נעים לשתף אותי ויראו בי חלק מזרם החיים שלהם – בטוב וברע, בתעוקות ובשמחות – זה מבחינתי הצלחה. וכן, אני אוהבת לארח, שלמה מאוד חברותי, אז אני בטוחה שנמשיך לארח".

מי מבשל?
"אנחנו מבשלים יחד. בדג המרוקאי הוא לגמרי עוקף אותי. אני מאמינה גדולה בפחמימות בעת צרה, לא סתם מביאים לשבעה ולשמחה עוגה. אחרי שקיבלתי את המינוי והגיעו כל התגובות, הזמנתי את כל הקהילה לסעודה כדי להתכנס יחד. ישבנו, דיברנו בדברי תורה, ערכנו שיח קהילתי, שרנו, הבנו שהכי חשוב להתמקד בחזרה פנימה, להיות מפוקסים על הקהילה שלנו. הרעש נרגע, עכשיו אנחנו פה אחד בשביל השני, ללמוד, לגדול יחד".