עם ישראל נמצא זה שנה מחוץ לכותלי בית העבדים העצום הקרוי מצרים. מנגינת החירות המדברית מביאה עימה משב רוח של חופש ורעננות, כמו גם גבולות הולכים ומיטשטשים. לאור זאת, ספר במדבר פותח בניסיון לעשות סדר. בשלב הראשון עורכים מפקד, מבקשים ללמוד מי בפנים ומי בחוץ; בשלב השני ניגשים לסידור המחנה על פי דגלי השבטים, וממקמים כל אחד במקומו ועל פי תפקידו.
סידור המחנה מבליט את מרכזו הדומיננטי – אוהל מועד, הניצב בגאון ומשמש כנקודה הארכימדית אשר עליה הכול בנוי. אליו נישאות העיניים ואליו פונה הלב. מרגע שיש מרכז ברור המשמש מצפן רוחני מדויק, כבר אין חשש לעסוק בשוליים, במקרים הפרטיים והייחודיים, כמו הזב והמצורע, הסוטה והנזיר, לתת להם מקום ולהכילם. מציאות שתהיה מסודרת להפליא אך מאוימת מן האחר ומן השונה, תיעשה במהרה למבוהלת ואלימה, כזו שבה כל ערעור על הסדר הקיים יהפוך לערעור על התכלית כולה ויאיים לפרק הכול.
במובן הזה פרשת נשא לא רק מפגישה אותנו עם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל, אלא גם עם תפקידו הנסתר של היוצא מן הכלל לבנות בנו יכולת להבחין בין עיקר וטפל, בין מה שמצוי בתוך המחנה ומחוצה לו, ולהיות מסוגלים להתאים עצמנו גם בתוך מציאות משתנה.
כשהבור ריק
ייתכן שבדיוק כפי שהשוליים מעידים על המרכז ומגדירים אותו, כך גם המרכז בהקרנתו משפיע על תוכנם של השוליים ומעצב אותם. מדובר בקשרי גומלין עדינים, שהולכים לשני הכיוונים. אנסה להדגים זאת בעזרת הקשר המפתיע והלא מובן מאליו בין מצוות התרומה לכהן ובין פרשת הסוטה, המופיעה בסמיכות אליה.
וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה (ה, ט־י).
פסוקים אלה, העוסקים בחיוב הבאת התרומה לכהן, מחזקים את המגמה של הפרשה להעצים את המרכז הרוחני, את המשכן. רש"י בפירושו לפסוק זה הולך בעקבות המדרש ומסביר שהתרומה המדוברת היא מצוות הביכורים; לכתחילה עם הופעתה בפרשת משפטים נאמר בה שהיא צריכה להינתן לבית ה', ואילו כאן מתחדש לנו שהיא אמורה להינתן לכהן. בהמשך ילמדנו רש"י שאף שהביכורים אמורים להינתן לכהן אין הוא רשאי ליטול אותם בכוח, שהרי שייכים הם לבעל השדה. מן העבר השני, על בעל השדה לתת אותם בזמנם ללא עיכוב.
מיד לאחר העיסוק בתרומות לכהן נאמרת פרשת הסוטה. רש"י כדרכו עומד על פשרה של הסמיכות הזו וקושר בין שתי הפרשיות: "אִם אַתָּה מְעַכֵּב מַתְּנוֹת הַכֹּהֵן, חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָבֹא אֶצְלוֹ לְהָבִיא לוֹ אֶת הַסּוֹטָה". כלומר, במציאות שבה המקדש לא יהווה את נקודת המרכז המכווינה את חייו של אדם, ויעורער ערכו של המצפן הרוחני, בהכרח יצמחו עשבים שוטים ויתקיימו סטיות לא רצויות. אין ואקום; אם הבור ריק ואין בו מים, כלומר תוכן של קדושה וטהרה, את מקומם יתפסו נחשים ועקרבים. קיים קשר ישיר בין התרופפות המרכז הרוחני והמחויבות כלפיו, לקיומן של תופעות בעייתיות בשוליים.
מי שלא מאמין מפחד
אך נדמה לי שבעומק מסתתרת פה אמירה גבוהה אף יותר, שייתכן שאליה כיוון רש"י בקושרו את הביכורים לסוטה. כאשר אדם מעכב את הביכורים, כאשר נתינתו איננה מתקיימת בלב שלם ושמח, הוא מעיד בכך על הקושי האדיר שלו להפנים כי אף שהיבול שלו בדין, שכן הוא טרח ועמל בו, והזיע ודמע, אך עם זאת עליו לזכור שהוא איננו המרכז, שהוא חלק מעולם גדול ממנו, וכי פניו צריכים להיות מכוונים אל בית המקדש, אל הקדוש ברוך הוא ואל הכהן משרתו בקודש.
ייתכן שעיכוב הביכורים הוא ביטוי לחוסר אמונה, אשר מוליד חוסר ביטחון קיומי. ההתרגשות שביבול הולידה גאווה שהשכיחה את האמת הגדולה, שעל אף כל המאמצים הרבים שהשקענו – דווקא אז עלינו לזכור ש"מאת ה' הייתה זאת". וכשלא מאמינים מפחדים, וכשמפחדים מתקשים עוד יותר לתת, ובמקום להודות על מה שיש ולשמוח בחלקנו, אנו נעשים חרדים וקנאים לרכושנו. וכדור השלג ממשיך להתגלגל עד להולדת רוח הקנאה באישה, בין שסוטה היא ובין שלא.
קנאה איננה נובעת מכך שיש לי פחות מן האחר במובן הפשוט, אלא תוצאה של חוסר היכולת שלי לשמוח בחלקי. ומה שיעזור לי יותר מכול לשמוח בחלקי הוא הנתינה למקדש,
אשר תחזק את החיבור אליו, את ההבנה שיש מרכז ושגם לי יש בו חלק. בעומק אנחנו מקנאים משום שהפסקנו להיות חלק מן הסיפור הגדול, הפסקנו לתת, עסקנו בעיקר בלדאוג לעצמנו, וכל כך גדלנו עד שתפסנו את מרבית המקום, עד שנעשינו אנחנו המרכז והמקדש חלילה לשוליים. וכאשר מרכזיותו של הבית הכללי מוטלת בספק, כך גם תעורער יציבותו של הבית הפרטי.
מרגע שהתהפכו היוצרות וכבר לא ברור מהו המרכז ומה השוליים, ניאלץ להשיב את הסדר על כנו מחדש ולעלות למקדש. אלא שהפעם תהיה זו רוח הקנאה שמניעה אותנו, במקום הרצון להתכוון אל רוחו של מקום.
