השורשים העמוקים של אסון מירון

התמונות שצפו ועלו שוב ושוב מהאסון במירון, שהתרחש בעת ההדלקה של חסידות תולדות־אהרן, החזירו אותי, "להבדיל", לחתונת אחת מנכדותיו של ר' אברהם יצחק, האדמו"ר הקודם של תולדות־אהרן, שבה השתתפתי לפני מספר שנים. בשלב קבלת הפנים שקדם לחופה, האולם, שהיה על טהרת המגדר הנשי, נעשה דחוק וצפוף. נשות החסידות, שביקשו להגיע לכלה, החלו לפלס את דרכן אליה תוך שהן דוחפות זו את זו, תחילה בעדינות, ובהמשך בכוח ובאגרסיביות.

לאחר שהחתן הגיע אל רעייתו לעתיד וכיסה את פניה, פתחו לפתע כל הנשים בריצה לעבר דלת היציאה, כמו בו־ברגע ניתנה להן פקודה כזו מלמעלה. "מה עכשיו?", שאלתי המומה את קרוינע, מנשות הקהילה, שעמדה לצידי והחלה אף היא מצטרפת למרוץ. "רצים!", השיבה, תוך שהיא מאיצה את קצב ריצתה, ואני אחריה, רצה בעקבות נשות הקהילה לעבר חצר בית הכנסת, שם נערכה החופה. דחיפות הנשים חזרו על עצמן גם בחצר בית הכנסת, לקראת החופה, כאשר הן הדפו זו את זו, נאבקות על כיבוש מיקום המאפשר תצפית לעבר החופה. אני, אף כי לא דחפתי, התנצלתי בפני הנשים שעמדו לפניי – שהרי דחפו אותי עליהן. "לנכד של רבי זה בסדר, מותר לדחוף!", אמרה לי קרויני בחיוך, והמשיכה בדחיפותיה.

מוטיב הדחיפות בא לידי ביטוי ביתר שאת בהמשך הערב, לקראת ה"מצווה טאנץ" – ריקוד המצווה המקובל בחתונות חסידיות והמסתיים בריקוד משותף של בני הזוג הצעיר כשהם אוחזים לראשונה זה בידי זו, רגעים המהווים שיאו של האירוע. בתום סעודת המצווה צבאו עשרות רבות של נשים לפני הדלת האחורית של עזרת הגברים, שממנה היו עתידות להיכנס למרחב שהוקצה להן בעזרת הגברים, למען תוכלנה לצפות במצווה־טאנץ מבעד לווילון. עם היפתח הדלת זינקו הנשים לעברה, כשהן שוב דוחפות זו את זו בכל כוחן. בעודי כמעט נרמסת מדחיפות המוני הנשים השועטות, אמרה לי אחת הנשים שעמדה לידי: "הנשים כאן לא מוותרות! נשות תולדות־אהרן לא מוותרות! את תצטרכי מרפקים כדי להיכנס, הכיני אותם!"; בתגובה לחשש שהבעתי מפגיעה אפשרית בנשים, במיוחד המבוגרות שבהן, אמרה: "כולן כבר מתורגלות, גם המבוגרות. אל תדאגי, כך זה מקובל אצלנו. כולן שורדות לבסוף".

הופכים לגוף אחד

תופעת הדחיפות בקרב נשות תולדות־אהרן (וכמובן גם בקרב הגברים, אני מתמקדת כאן במה שראו עיניי) היא תופעה שכיחה ורווחת, ולא רק בחתונות של בני משפחת הרבי. למעשה ניתן לצפות בה בכל ליל שבת במהלך ה"טיש", כאשר הנשים מתחרות ביניהן על המקום הצמוד ביותר למחיצה, המאפשר תצפית כלפי מטה, לעבר עזרת הגברים. בשלב מסוים נדבקות הנשים זו אל זו, וכמו מתלכדות לגוף אחד.

הדחיפות והצפיפות מבטאות את אופייה הקולקטיביסטי של הקהילה, כמו גם את עוצמתה. בה בעת הן משקפות את מאבקה האישי של כל אחת מן הנשים, למרחב משלה. הנשים דוחפות, מפלסות דרך, רומסות ונרמסות, ואינן בוחלות בשום אמצעי כדי לכבוש לעצמן מקום משלהן.

הצפיפות, הדחיפות והדוחק הם חלק בלתי נפרד מההווי של נשות הקהילה, מעולמן החברתי והתרבותי ומן הלכידות הקבוצתית, תרתי משמע. אף כי אני עצמי חשתי חשש אמיתי בחתונת נכדת האדמו"ר, בחווייתן של הנשים לא היה מדובר בסיכון של ממש. הן מורגלות בכך, ואולי אף נהנות מכך.  "הצפיפות והדחיפות הן חלק מן התרבות שלנו", הסבירו לי כמה מנשות תולדות־אהרן, בשיחות שקיימנו לאחר האסון.

קולות דומים עלו גם מפי כמה גברים, בני הקהילה.  "חייתי תקופה קצרה בבוסטון. שם את יכולה לחיות שמונים שנה ואף לא אחד ייגע בך", מספר ינקי. "אצלנו כולם נוגעים. התרבות שלנו זה דחיפות, זה ביחד". תרבות זו של דחיפות, של דוחק, של "ביחד", היא מהמאפיינים הבולטים של קהילות חסידיות רבות, ויש בה כדי להסביר את השאננות ביחס לצפיפות שקדמה לאסון במירון. "הציבור שלנו לא ידע להבחין בין צפיפות של מצווה־טאנץ לצפיפות המסוכנת של מירון", אומר ינקי. "איך יכולנו לתאר לעצמנו שיש הבדל בין הצפיפות והדוחק שאנו מורגלים בהם בטישים ובחתונות, לצפיפות שתהיה במירון?"

זאת ועוד, מתיאוריהם של חברי הקהילה עולה כי כמדי שנה דאגה הקהילה מראש לארגון השטח, ולקביעת מקומות לכל החסידים. רוֹחְל, מנשות הקהילה, המקפידה להגיע להילולה במירון מדי שנה בשנה, על ילדיה ונכדיה, מספרת: "שלושה ימים לפני ל"ג בעומר בעלי נסע לשם כדי לארגן את הפרנצ'עס (הטריבונות; ס"ז), לארגן מקומות לילדים ולבחורים, שלא סתם יסתובבו וילכו לאיבוד, ולדאוג למקומות שמורים למכובדים ולמבוגרים" – מקומות שנרכשים מראש, בסכום של יותר מאלף שקלים למקום.

ואולם "מאחר שהמונים התנקזו השנה להדלקה שלנו", מסביר ר' יחזקאל, עסקן בולט בקהילה, "נוצר עומס אדיר". לדבריו, מדי שנה "נפתחים טקסי ההדלקות בהדלקתו של האדמו"ר מבויאן, ומסתיימים בערב למחרת, בהדלקתו של האדמו"ר מתולדות־אהרן", כאשר בין שתי ההדלקות מתקיימות הדלקות של חצרות אחרות. השנה, "כיוון של"ג בעומר יצא ביום חמישי דחסו את שתי ההדלקות לערב אחד, ללא הדלקות נוספות", ורבים נהרו להדלקת תולדות־אהרן. "אמרתי לאחד ממפקדי המשטרה שלחסידות תולדות־אברהם־יצחק יש הדלקה בארבע וחצי לפנות בוקר וביקשתי שיאפשרו לקיימה, כך שחלק מהציבור יגיע אליה ונצמצם את העומס על ההדלקה של תולדות־אהרן. אבל המשטרה לא הסכימה לכך", טוען ר' יחזקאל.

המצאתה של מסורת

נהירתם של אנשי תולדות־אהרן למירון בל"ג בעומר, כמו גם של רבים אחרים, היא חלק מתופעה נרחבת שצברה תאוצה בעשורים האחרונים. המנהג לפקוד קברי צדיקים אינו חדש ביהדות, ומקורו במסורות קבליות המייחסות לנשמתו של הצדיק כוח והשפעה לאחר מותו, אף יותר מבחייו. לאורך השנים העלייה לקברו של רשב"י הייתה כרוכה במסירות נפש ובמסע בדרך לא דרך, ואת המקום נהגו לפקוד קבוצות מצומצמות שכללו בעיקר מקובלים, בני עדות המזרח וחסידים. במהלך השנים הפך קבר רשב"י ליעד מבוקש לטקסי ה"חלאקה" שנעשו אף הם לפופולריים, ובשני העשורים האחרונים הפך האתר בל"ג בעומר יעד למאות אלפי איש הצובאים עליו על נשיהם וטפיהם, מכל קשת הציבור המסורתי, הדתי ובעיקר החרדי.

אחד הגורמים המרכזיים לתופעה, כפי שעלה מפי חסידים שעימם שוחחתי בנושא, קשור בחידוש מנהג חלוקת "ח"י רוטל משקה" על ציון רשב"י ביום ל"ג בעומר. משמעותו של מנהג זה היא כי כל התורם "ח"י רוטל" – אמת מידה השקולה לכשלושה ליטרים – של "משקה", כלומר יין, על קברו של רשב"י, יזכה לזרע של קיימא. יסודו של מנהג זה במכתבו של רבי בן־ציון הלברשטם (1874־1941), האדמו"ר השני מבובוב, לאחד מחסידיו, לפני למעלה ממאה שנה, ובו הוא מבקש ממנו לשמש שליח מצווה ולנדוב ח"י רוטל משקה על קברו של רשב"י, למען יזכו זוג מחסידיו בזרע של קיימא.

סביב המכתב ומשמעויותיו קיימת עמימות רבה והדעות לגביו חלוקות, אך אין חולק על כך כי מדובר במנהג שהיה שולי למדי לאורך השנים. ואולם בשנים האחרונות, אומר ר' גרשון, המשתייך לאחת החסידויות הגדולות, "החלו להצטבר עוד ועוד סיפורי ניסים סביב המנדבים ח"י רוטל משקה על קברו של רשב"י". מישועה בתחום הפריון התפשטו הסיפורים לישועות וסגולות בתחומים נוספים כמו בריאות, זיווג ופרנסה. השמועות בדבר הישועות והסגולות הללו הובילו לתחייה מחודשת של המנהג במופעים שונים מזה המקורי; מח"י רוטל משקה עברו התרומות למשקאות קלים וחמים, מאפים, מזון מבושל ואף עופות ובשרים, והכול חינם אין כסף. כך הלכה ותפחה במקום תעשייה שלמה של מפעלי הזנה וולונטריים, המושכת אליה רבים. מתחם רשב"י הפך למפגן קולינרי אדיר, וכלשונו של גרשון, זוהי "חינגה מטורפת בחינם, שאליה מגיעים חסידים, ליטאים וכל עם ישראל".

את מנהג ח"י רוטל העכשווי ניתן אפוא לראות כצורה מסוימת של "המצאת מסורת" – מונח שטבע ההיסטוריון אריק הובסבאום בהתייחסו להחייאתם ומיסודם של פרקטיקות ופולחנים סימבוליים ושוליים, כדי לחזק את הזיקה לעבר ולהעניק תחושה של המשכיות.

גם הליטאים נסחפו

תפקיד מרכזי בהחייאת המנהג יש לייחס לחסידות סאטמר הקנאית, הנמנעת מלפקוד את הכותל המערבי בשל היותו "שטח כבוש על ידי המדינה הציונית". שם רואים בקבר רשב"י חלופה ראויה לאתר המקודש. וכך אדמו"רים, גבירים וחסידים עתירי ממון מסאטמר, השוחרים להפגין הידור מצווה ולבטא את דבקותם במקום המקודש, החלו לרכוש דירות באזור מירון. לאחר שחסידות סאטמר תקעה יתד במקום, חברו למהלך קבוצות המקורבות לה בתפיסותיהן שביססו אף הן את אחיזתן במקום. דירה באזור הפכה בשנים האחרונות סמל סטטוס בעבור חסידים רבים, וכדברי ר' גרשון: "אותם אנשים שישקיעו ממון רב בקניית אתרוג מהודר במיוחד, יקנו גם דירה במירון. ובכלל", הוא מזכיר תופעה נוספת, "בשנים האחרונות כמעט כל חסידות עושה במשך השנה שבת או שתיים במירון". גבירים מחסידות סאטמר, מחצרות אחרות וגם מחוגים שאינם חסידיים, החלו לתרום "ח"י רוטל משקה" במגוון צורות, והפכו שותפים דומיננטיים לשינוי שעבר על המקום.

חסידות תולדות־אהרן, מן הקבוצות הבולטות ב"עדה החרדית" – אותו פלח שמאגד את החוגים והחצרות שעד היום מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל־ מקורבת במיוחד לסאטמר וגם היא נמנעת באופן מוצהר מלהגיע לכותל. "הרבי הקודם שלנו, ר' אברהם יצחק, היה תלמיד של ר' יואל מסאטמר, ולכן גם בשבילנו מירון זה כמו תחליף לכותל", הסבירו לי רבים בתולדות־אהרן.

בשני העשורים האחרונים, מאז עלייתו של ר' דוד קאהן, האדמו"ר הנוכחי של תולדות־אהרן, לכס ההנהגה, עלייתם של אנשי תולדות־אהרן למירון הפכה לממוסדת והמונית. זאת, לדברי החסידים, בשל החיבור הרגשי המיוחד שיש לרבם עם רשב"י. ר' נחום, איש תולדות־אהרן, מסביר: "הרבי הוא אדם גבוה (מבחינה רוחנית) והוא נמצא בקשר עם רבי שמעון, שזה הכי גבוה שיכול להיות. להיות בקבר של רבי שמעון ביארצייט שלו זה דבר גדול".

לדברי ר' נחום, "הרבי יוצא מגדרו שלוש פעמים בשנה: בשמחת בית השואבה, בפורים ובל"ג בעומר. בשלושת המועדים הללו הוא משחרר את הרגשות, וזה עובר גם לחסידים. בל"ג בעומר הוא ממש מתחבר לרבי שמעון ומגיע למין מצב של אקסטזה, וזה דבק בחסידים וממלא אותם. לנו אין את כל האירועים שיש לציבור החילוני, ומה שקורה במירון זה תחליף. זה שחרור והוצאת אנרגיה, וזה בריא לגוף ולנשמה. גם אצלכם עושים את זה בכל מיני מסיבות, רק שכאן מנצלים את זה לרוחניות. הרבי מכניס את החסידים לאקסטזה של קודש, אקסטזה יהודית".

גדליה, איש תולדות־אהרן אף הוא, מתאר: "זה מעמד שאלפי איש שרים בו יחד אני מאמין, שמע ישראל, מעמד מאוד מיוחד. וכשזה קורה בציבור כזה גדול, זו התרוממות גבוהה מאוד".

אקסטזה זו חצתה מזמן את גבולות תולדות־אהרן והחצרות הקנאיות ודבקה אפילו בציבור הליטאי, שרק בשנים האחרונות החל ליטול חלק בהילולת רשב"י. "אצלנו זה היה ממש לא מקובל להגיע למירון", אומר יואל, אברך באחת מישיבות הדגל הליטאיות. "מבחינת הליטאים, הערך של לימוד תורה הוא הרבה יותר חשוב מנסיעה למירון, שמבחינתם היא בגדר 'ביטול תורה'. אצלנו היו אומרים שרבי שמעון נמצא בתורה שלו, בגמרא". ואולם בשנים האחרונות חל שינוי: "יותר ויותר ליטאים מגיעים למירון. בציבור הליטאי מחפשים את המיסטיקה והריגושים של העולם החסידי ומתחברים לעוצמות הרוחניות שיש שם, זה חסר לנו. הגבולות בין העולמות הולכים ומיטשטשים".

על טשטוש הגבולות ניתן ללמוד גם מדבריו של אברך ליטאי נוסף, בנימין: "כשאתה שר איזה ניגון זמן ממושך, בקבוצה גדולה, זה מחלחל פנימה ואתה נכנס לאקסטזה, מרגיש שאתה הופך לחלק ממשהו גדול יותר ממך. אצלנו, הליטאים, זה לא קיים". כתוצאה מהחיפוש אחר החוויות והריגושים הללו, "קיימת זליגה של ציבור ליטאי רב למירון". עד כדי כך מגיעה הזליגה, שלמרות דבריו של הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה, ש"אמר ממש עכשיו, לפני ל"ג בעומר, שאצלנו מקובל עוד מימי קדם שלא נוסעים למירון", ליטאים רבים פקדו את ההילולה.

גם בחסידות גור קיימת הסתייגות ותיקה מהנסיעה למירון בל"ג בעומר, וזאת לא רק משום "ביטול תורה" אלא גם בשל התערובת הקיימת שם – או שלפחות התקיימה בעבר – בין גברים לנשים, והסכנות שזו מציבה ל"שמירת העיניים" של החסיד. לאדמו"ר ה"בית ישראל" מגור אף מיוחסת האמירה כי "רבי שמעון לא נמצא במירון בל"ג בעומר". מסיבות אלה ההוראה בגור לצעירי החסידות היא להימנע מהנסיעה, ובשונה מחצרות חסידיות אחרות – בישיבות גור לא מתקיימות נסיעות ממוסדות למיבל"ג בעומר.

ולמרות זאת, רבים בגור נוהרים להילולה, כפי שמסביר אריה לייב, איש חסידות גור: "זה הפנינג אחד גדול. יש מוזיקה טובה, אוכל טוב, כמו פסטיבל. וכשיש מזון בשפע וחינם, הציבור מצביע ברגליו". נראה אפוא כי בעבור רבים מן הציבור החרדי, שתרבות הפנאי שלו נסובה בעיקר סביב מוטיבים דתיים, הפכה הילולת רשב"י לסוג של מופע המוני סוחף, המשלב בתוכו אטרקציות פירוטכניות של אש, אור, קול ומוזיקה, אקסטזה דתית וקולינריה.

למרבה הצער, השנה הפכה אטרקציה זו למלכודת מוות שבה קיפחו את חייהם ארבעים וחמישה איש, ורבים נוספים ניזוקו בגוף ובנפש. על רקע הקולות הרמים שקראו לחיפוש אשמים, בחסידות תולדות־אהרן, שבעת הדלקת אדמו"רה אירע האסון ושאיבדה בעצמה אחד מבניה – דוד קרויס ז"ל, אב לתשעה – לא השמיעו חילופי האשמות וביקורת. תחת זאת עלתה מפיהם קבלת הדין בכאב ובהשלמה.

"כולנו שבורים ורצוצים. טרגדיה זו לא מילה למה שהיה שם. פוגרום ממש", אומרת רוחל, אך באותה נשימה מוסיפה: "אסור לערער על שום דבר. הכול השגחה מלמעלה, גזירה מן השמיים". אברום, בן משפחה של קרויס המנוח, מוסיף: "אי אפשר להסביר איך דוד קרויס, שאף פעם לא עזב את הילדים שלו, דווקא הפעם הגיע למקום הזה. כנראה אותם אנשים שהלכו סיימו את התפקיד שלהם בעולם הזה". וקרוינע רואה בנספים "עשרת הרוגי מלכות, הם הלכו אחרי שקראו כזה שמע ישראל גדול".

מבעד לכאב, רואים אנשי תולדות־אהרן באסון הנורא "השגחה פרטית ממש. יש כל כך הרבה סיפורים מצמררים על אנשים שהיו אמורים להיות שם באותם רגעים איומים, ובדיוק באותם רגעים נעלמו מהמקום", אומרת רוחל. ואילו קרוינע מכריזה: "גם בשנה הבאה נגיע בעזרת השם להילולת רשב"י, ותבואי גם את!"

סימה זלצברג היא חוקרת חסידות תולדות־אהרן ומרצה בתוכנית ללימודי דתות באוניברסיטת תל־אביב