ההשקעה המקצועית הראשונה של מייקל אייזנברג הייתה חצי הימור. מכר שפגש בטיסה בשנת 1995 סיפר לו על איש מחשבים עם "רעיון שקשור לאינטרנט". אייזנברג הסתקרן, נסע לגבעת־זאב ופגש אדם בשם יעקב בן־יעקב, איש מחשבים שעבד מהבית כשהילדים מתרוצצים בין הרגליים, משום שלא היה לו כסף לשכור משרד לחברה המקרטעת שהקים. הרעיון של בן־יעקב נשמע דמיוני: לפתח טכנולוגיה שתאפשר לשלוח תמונה ממחשב למחשב. השניים טיפסו לעליית הגג, המארח סרק תשליל של סרט צילום, העלה אותו למחשב וכעבור שעתיים הצליח "לשלוח" את הצילום למחשב אחר "באינטרנט".
אייזנברג, עולה חדש שקיבל תעודת זהות ישראלית רק שנתיים קודם לכן, התרגש מהמחשבה שהוא יוכל לשלוח תמונות של הנכדים להוריו שמעבר לים, מבלי להזדקק לדואר אוויר. הוא התקשר למשקיעים ועניין אותם ברעיון, אולם הם דחו אותו. חלק שאלו "מה זה אינטרנט", ואחרים לא האמינו שאפשר לשלוח תמונה שלמה ברוחב פס מזערי. תעשיית הון הסיכון בישראל טרם נולדה באותם ימים.
לבסוף, למרות התהיות והספקות, החליט אייזנברג להשקיע יחד עם שותפו דאז, שלמה קאליש, 50 אלף דולר בחברת "פיקצ'ר ויז'ן". כעבור שנתיים וקצת, החברה הגוססת מגבעת־זאב נמכרה בסכום עתק לענקית התקשורת דאז, אמריקה אונליין, ולתאגיד הענק קודאק. "כמשקיע הון־סיכון למדתי שאחד האיתותים החזקים ביותר להשקעה טובה הוא שכל מי ששומע עליה חושב שהיא בלתי ניתנת ליישום", אומר אייזנברג.
עם השנים וההצלחה החל אייזנברג להתעניין יותר ויותר במיזמים בעלי ערך מוסף חברתי. אחד מהם הוא חברת הביטוח הדיגיטלית למונייד, שאותה הקים באמצעות שידוך בין חברו לספסל הלימודים מישיבת הר־עציון, דניאל שרייבר, ליזם ההייטק הסדרתי שי וינינגר. החברה נסחרת כיום בנאסד"ק בשווי מוערך של כ־8 מיליארד דולר, אולם עיקר גאוותו של אייזנברג היא על הדרך שבה היא מיישמת את התמה המרכזית שלו – "כלכלת אחווה" ברוח יהודית.
לרוב הישראלים יש סיפור משותף וחוויות משותפות, והן באות לידי ביטוי גם בתחום הכלכלי. אחת הסיבות לכך שהכלכלה השחורה חוגגת במגזר החרדי ובמגזר הערבי היא שהם לא משרתים בצבא. אין להם חוויות של מערכת יחסים עם ישראלים אחרים ואין תחושת שייכות
"כשאתה מגיש תביעת ביטוח לחברה רגילה, האינטרס שלה הוא לדחות אותך, כי כל שקל שהיא משלמת לך נגרע מעמודת ההכנסות שלה", הוא מסביר. "אנחנו הלכנו על מודל שונה לחלוטין. באופן קבוע 25 אחוזים מתשלומי הפוליסה מופרשים כהכנסה לחברה, והשאר מוחזק בנאמנות. אם הוגשו תביעות בגובה של פחות מ־75 אחוז מכספי הפוליסות, ההפרש ילך לצדקה, לגופים שהמבוטח בוחר. ככה כולם מרוויחים: המבוטח יודע שהוא יקבל את שלו, החברה לא נמצאת בניגוד עניינים, והמגזר השלישי מרוויח סכומים גדולים בהשקעות פילנתרופיות קבועות. הגענו למצב שתשלומי התביעות עומדים על 70 אחוז מגובה הפוליסות".
שזה פחות מהממוצע בחברות ביטוח אחרות.
"בזכות הדיגיטציה והאוטומציה אין סוכנים ואין כמעט בירוקרטיה. אם גנבו לך את האופניים אתה מגיש תביעה באפליקציה, מעלה תמונות וסרטון של עצמך מדווח על האירוע. ב־50 אחוז מהמקרים התביעה מאושרת ללא התערבות אנושית, בזכות מערכת בינה מלאכותית שיודעת לעשות את כל הבדיקות – מניטור תנועות בכרטיס האשראי של המבוטח, ועד לאינפורמציה שמגיעה דרך סריקת הפנים – ולהגיע למסקנות תוך כמה דקות. זה מאפשר לנו לשרת אינסוף מבוטחים. אגב, אנחנו נמצאים בעשירון העליון במניעת הפסדים בגין רמאויות".
ובכל זאת אתם פועלים באירופה ובארה"ב אבל לא בארץ.
"הממונה על הביטוח מאוד רצתה, אבל תשתית המחשוב של מערכות הביטוח בישראל מיושנת מאוד, וכל הקבצים בפורמט PDF. בנושא הזה ייקח לישראל זמן ליישר קו ולהצטרף למהפכה".
רגולציה על פי הבאר
מייקל אייזנברג (50) נולד במנהטן למשפחה דתית, בן בכור מתוך שבעה. אביו עורך דין ואימו אשת עסקים. אחרי שנה בישיבה יוניברסיטי הגיע ארצה לישיבת הר עציון. "ביליתי שם שנתיים מכוננות. אחרי מלחמת המפרץ ישבתי עם הרב יהודה עמיטל. חשבתי אז להתיישב ביהודה ושומרון, ושאלתי אותו אם יש מצווה חשובה יותר מיישוב ארץ ישראל. הרב הפתיע אותי. המצווה הכי גדולה שתוכל לעשות היא לעלות ארצה ולהקים מפעל שיעסיק עשרת אלפים איש, קבע. הייתי בהלם, הוא היה האדם הראשון שחיבר לי בין התורה לכלכלה".
אייזנברג שב לארה"ב, למד מדע המדינה, התחתן ועלה ארצה באוגוסט 1993. לצבא לא גויס בשל בעיה רפואית. לאחר שנה וחצי שבהן עסק בייעוץ פוליטי, עבר לתחום ההשקעות. "חיפשתי דרך להיכנס לתחום", הוא מספר. "קראתי בעיתון שבנק השקעות גדול מסן־פרנסיסקו הכריז על פתיחת סניף בישראל. חיפשתי בעיתונות האמריקנית מי המתחרה הגדול של הבנק, ועם הרבה חוצפה התקשרתי וביקשתי שיחה עם סגן הנשיא של המתחרה, בנק ההשקעות מונטגומרי סקיוריטיס. שלחתי לו בפקס את תמונת המנכ"ל השני נוחת בארץ, והקנטתי אותו: המתחרה שלך פועל בישראל ואתה לא?
"הוא שאל מתי אני מגיע לסן־פרנסיסקו. לא חשבתי פעמיים ואמרתי שבשבוע הבא אהיה בעיר. קבענו להיפגש, קניתי כרטיס וטסתי במחלקת תיירים, כשירדתי חיכתה לי לימוזינה ענקית בחוץ. הצגתי לו פרזנטציה על ההייטק הישראלי שהיה אז בחיתוליו. הם חתמו איתי על הסכם ייצוג ושלחו אותי לחפש השקעות. כשחזרתי ארצה נפגשתי עם שלמה קאליש. אמרתי לו, לי יש כסף אבל אני לא מכיר פה אף אחד, לך יש קשרים. בוא נעבוד יחד. ברוך ה' היו לנו הצלחות גדולות".
אחרי תקופה נפרדו השניים. אייזנברג כיהן כשותף בקרנות כמו יזראל ספיד פרטנרס ובנצ'מרק קפיטל, ובהמשך ייסד והקים את קרן ההשקעות "אלף" יחד עם אדן שוחט. רשימת החברות המצליחות שבהן השקיע ארוכה וכוללת שמות כמו וויקס, וויוורק, למונייד, נקסר, ועוד שורת חברות שהגיעו לאקזיטים מרשימים.
מגזין פורבס הבינלאומי כלל את אייזנברג כמה פעמים ברשימת "בעלי מגע הזהב של מידאס", בקטגוריית השקעות הון הסיכון. הוא נשוי, אב לשמונה וסב לשניים, ובמקביל לפעילותו העסקית מכהן כחבר בדירקטוריון של ישיבת ההסדר הר עציון, יו"ר ארגון השומר החדש ופעיל במיזמים פילנתרופיים שונים.
לאחר עשורים שבהם השקיע באיתור חברות צעירות עם פוטנציאל בינלאומי, בשנים האחרונות מקדיש אייזנברג חלק ניכר מזמנו לניסוח עקרונות הלכתיים ואתיים בעולם הכלכלי: מחוזים, אשראי, מימון והשקעות, ועד לסוגיות במקרו־כלכלה וניהול משברים ממשלתי. לאחרונה יצא לאור ספרו החמישי, השלישי בסדרת "עץ החיים והכסף" (הוצאת סלע מאיר), המזקק מספר ויקרא תובנות למדניות וכלכליות המתגבשות למשנה סדורה של אתיקה כלכלית ברוח ההלכה. שני הכרכים הקודמים בסדרה עסקו בספרי בראשית ושמות.
לשאלה השחוקה ביותר – האם היהדות קרובה יותר לקפיטליזם או לסוציאליזם – אתה לא נכנס בכלל בספר.
"נכון. אחת הבעיות הגדולות שלנו בישראל היא החיפוש האובססיבי אחרי פתרונות מיובאים. עיתון דה־מרקר לוטש עיניים למודל הסקנדינבי של מדינת רווחה המבוססת על מיסוי גבוה, ומנגד קרן תקווה תולה את יהבה בימין הכלכלי האמריקני. היהדות היא לא זה ולא זה. יש לה מסגרת מושגית ונורמטיבית אותנטית, התואמת הרבה יותר את המנטליות הישראלית. אני קורא לה 'כלכלת אחווה', ואני רוצה להראות שהיא גם מבוססת מאוד במקורות וגם יכולה להיות מעודכנת לגרסה עכשווית שתומכת בחדשנות ויזמות".
אז מהי כלכלת אחווה?
"בספר על בראשית עסקתי באירוע של יעקב הנמלט לחרן ומגיע לאבן שעל פי הבאר. מפרשים שונים שאלו מדוע האבן הייתה שם מלכתחילה, הרי המצב שבו הרועים צריכים להמתין זה לזה כדי לגלול את האבן איננו יעיל. אני מציע קריאה כלכלית: האבן חיונית משום שאף אחד מהרועים לא סומך על חברו. בשוק בחרן אין סולידריות ויש עוינות. חוסר האמון בין השחקנים דורש רגולציה מיוחדת, והאבן היא הפתרון הטכנולוגי שהרגולציה הזו יצרה. אבל הרגולציה הזו מזיקה לכלכלה. יעקב העברי מגיע מעולם שבו יש אמון ואין צורך ברגולציה הזו. את הנורמה ששררה במשפחה שלו ניתן לראות בפרמטרים שחיפש אליעזר עבד אברהם. הוא הולך לחפש כלה ליצחק, והסימנים שהוא חיפש ברבקה מצביעים כולם על נדיבות ואחווה".
אנחנו המדינה עם הכי הרבה עורכי דין לנפש, והתאגידים משקיעים תשומות עצומות בחוזים, ייעוץ משפטי וייצוג בערכאות. "אמון בין השחקנים" נשמע כמו אוטופיה.
"וההשקעות המשפטיות עוזרות? נניח שהתאמצת לנסח חוזה מושלם אבל אין אמון בינך לפרטנר, האם החוזה יגרום לו לא לדפוק אותך ולקחת אותך לבית המשפט? המשפטיזציה מעמיסה הוצאות אינסופיות ורק פוגעת בכלכלה. לרוב הישראלים יש סיפור משותף חזק וחוויות משותפות, והן צריכות לבוא לידי ביטוי גם בתחום הכלכלי. אחת הסיבות לכך שהכלכלה השחורה חוגגת במגזר החרדי ובמגזר הערבי היא שהם לא משרתים בצבא. אין להם חוויות של מערכת יחסים עם ישראלים אחרים ואין תחושת שייכות. במובן הזה אני מרגיש שהקורונה הייתה אולי המלחמה הראשונה שכל הישראלים ניהלו ביחד. כלכלת אחווה דורשת מהפרט לקחת אחריות".
מחירה של תודעת המחסור
הספר, ששמו "שבט שואג", מחולק לפרקים המנתחים סוגיות שונות בספר ויקרא. פרק אחד מוקדש להבחנה בין ארבעה מודלים של קרבנות. פרקים נוספים מוקדשים לפרשיות העוסקות בדיני כשרות, צרעת הבית, דיני עבודה ואיסור הלנת שכר, איסור ריבית, מועדים, דיני שמיטה ועוד. על גבי השכבה הראשונית, של ניתוח טקסטואלי ברמה גבוהה, מוסיף המחבר את הפרספקטיבה הכלכלית שלו, מתובלת במבט אקטואלי ובסיפורים ואנקדוטות מעולם ההשקעות.
כך למשל, הפרק העוסק באיסור הלנת שכר מוקדש לדיון באחריותם של תאגידים ובעלי ההון לתודעת המחסור בקרב המועסקים. אייזנברג מנתח את קבוצת הציוויים המופיעה בפתיחת פרשת קדושים, מזהה תמה המסבירה את כינוסם בפרק אחד, משווה בין איסור הלנת השכר המופיע בה למקבילה בפרשת כי־תצא, פורס את הסברי הפרשנים השונים, ראשונים ואחרונים, ומציע ניתוח משלו המתמקד בפער שבין ההכנסה לתזרים ובתחושת המחסור שהיא מייצרת.
התורה מטילה על המעסיק לשלם את שכרו לאלתר: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ". מי שאיננו משלם לפועל כלל, עובר על איסור עושק או גזל. הלנת שכר היא איסור אחר – העני יקבל את המשכורת, אבל באיחור. הבעיה היא שמצבו התזרימי הקשה גורם לכך שכל דחייה קטנה בתשלום מכניסה אותו למצוקה קיומית. ואכן, לפי חלק מהמפרשים, גדרי איסור הלנת שכר משתנים כאשר המועסק הוא אדם עני.
אייזנברג מצטט מחקרים המלמדים שעניים החיים בתחושת הישרדות ובמאבק להשיג את לחמם מקבלים החלטות גרועות בתחומי חיים שונים, כולל כלכליים. חוקרים שהשוו תהליכי קבלת החלטות של חקלאים לאחר הקציר, כשהפרוטה מצויה בכיסם, לתקופה שלפני הקציר, גילו שהם קיבלו החלטות גרועות ולא רציונליות כאשר התזרים היה בשפל. גם סוגי מחסור אחרים, כמו דחק נפשי או עומס פעילות היוצר מחסור בזמן, גורמים לקבלת החלטות גרועות.
אייזנברג מרחיב את הדיון לשאלות מתחום המקרו־כלכלה, כמו ההחלטות שקיבל קבינט הקורונה בניהול המשבר. כלכלות מידרדרות כתוצאה משילוב של ירידה בתפוקה או במסחר, יחד עם מצב נפשי ירוד של השחקנים במשק. הפלסטרים, דוגמת חלוקת הכסף לאזרחים בראשית המשבר, שעליהם החליטו ראש הממשלה ושר האוצר כדי להצטייר כמי שנחלצים לעזרת האזרחים, הם לטעמו המלחיצים ביותר, כיוון שהם משדרים שאין לממשלה תוכנית לטווח ארוך. לדעתו, תוכניות החל"ת והאבטלה שהתקבלו בהחלטות בזק פגעו במשק פעמיים. הם יצרו תמריץ שלילי משמעותי ליציאה לעבודה, וגם יצרו מצב שבו המשקיעים חוששים מהמשך הזרמת הון ומעדיפים לשמור את הקלפים קרוב לחזה.
כך הוא מסביר גם ציוויים אחרים בפרשה, כמו "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" – המהדהדים ערכים של שקיפות והתנהלות חוזית בתום לב, או לקט, שכחה ופאה, שאותם ניתן לתרגם לאסטרטגיה של מניעת אבטלה בתקופות מיתון. במקום שריפת דמי אבטלה, המדינה הייתה אמורה להשקיע את הכסף בתמריצים להעסקה. "שר האוצר צריך להיות המשקיע הראשי ולא הקמצן הראשי", הוא כותב.
ויש לו מה לומר גם למעסיקים: "כאשר ראשי החברות הגדולות במשק, האחראים להעסקתם של רבבות עובדים, דורשים פיצוי מהמדינה בתמורה להחזרת עובדים; כשהם אף מאיימים, שלא לומר סוחטים את הממשלה שלא יחזרו לעבודה וישביתו את המשק – הם מתגלים במערומיהם. זוהי התרחשות גרועה ביותר שכן הם, כגופים החזקים במשק, יצרו אווירה של ניצול, ומדביקים רבים באווירת הנכאים המשתקת. אם היו משדרים אופטימיות ובוחרים בתעסוקה ולא בפיטורים, המומנטום השלילי לא היה נוצר".
החמצנו את ההזדמנות
אתה מבקר את תוכנית האבטלה, אבל היו תחומים, תיירות לדוגמה, שהושבתו לחלוטין למעלה משנה, ומסגרת דמי האבטלה הרגילה לא הייתה מסוגלת לטפל בהם.
"זה נכון, אבל זה לא משנה את התמונה הגדולה. באופן בסיסי, דמי אבטלה ותשלומי הבטחת הכנסה לא מתמרצים עבודה. גם בתורה, אדם הראשון לא נדרש לשום עמל בגן עדן והידרדר לחטא. בראייה ארוכת טווח נראה שהקורונה היא לא רק אירוע נקודתי. הסגרים והעבודה מרחוק האיצו תהליכים של דיגיטציה ואוטומציה שיגרמו לכך שחלק מהמקצועות ייעלמו ולא יחזרו, או יחזרו חלקית. אנחנו נעים הרבה יותר מהר לקראת היעלמות מקצועות כמו פקידי בנק בסניפים, סוכני ביטוח, רואי חשבון, אנשי שירות לקוחות. את רוב השירות שלהם אפשר להחליף בטכנולוגיה, והקורונה רק האיצה את המגמה.
"משבר הקורונה הוא גם הזדמנות עצומה שמדינת ישראל החמיצה. את הזמן שבו אנשים ישבו בבית היה אפשר לנצל להסבות והכשרות מקצועיות. החמצה נוספת היא בתחום הקליטה. עשרות אלפי יהודים אמריקנים היגרו בתקופת הקורונה, עברו מניו־יורק למיאמי או לקליפורניה והפוך, ביניהם משקיעים כבדים. יכולנו להביא לכאן עשרות אלפי עולים יצרניים שיפיחו חיים במשק. עובדי פייסבוק רבים עזבו את עמק הסיליקון ועברו לגור בהוואי. פייסבוק הבינה שעבודה מרחוק לא בהכרח פוגעת בתפוקה, ואפשרה להם לעשות את זה. למה לא שיווקו להם את ישראל כיעד?
"בהשקעה של 250 אלף דולר אפשר להביא לפה מתכנת בכיר. עובד כזה משלם 25 אלף שקלים מיסים בחודש, ולמדינה זו השקעה שתחזיר את עצמה בזמן קצר יחסית. אחד הארגונים שהקמתי נקרא 'נבו', והוא נועד להוות רשת חברתית לאנשי הייטק יהודים אמריקנים שמתקשים להשתלב פה, כי הם לא עשו צבא ולא מכירים חברים מ־8200. אחד העובדים בלמונייד, עולה חדש, שלח מכתב לעמיתיו בארה"ב ובו הסביר להם את היתרונות המקצועיים של עבודה מישראל: האווירה המשפחתית בחֶברות, הקידום המהיר, העיסוק בפרויקטים גדולים, הסולידריות, הקהילות.
"אמש התקשר אליי רואה החשבון שלי ובישר שאני זכאי לסכום כסף משמעותי מהמדינה. באחת החברות שלי, הכנסה שהייתה אמורה להיכנס ב־2020 נדחתה ונכנסה רק ב־2021, ויצא שאני זכאי לקבל פיצוי מהמדינה. לא פיטרתי אף אחד ולא הפסדתי כסף, ומבחינה מוסרית אני לא רוצה לגעת בכסף כזה. מצד שני, חשבתי שאולי כן אקח את הכסף לפילנתרופיה ואשקיע בהכשרות ובמיזמים, במקומות שהמדינה מתרשלת בהם. את האירוע הבריאותי הממשלה ניהלה נהדר, באירוע הכלכלי היא כשלה לצערי".
אייזנברג כותב בספרו שבתורה בעל השדה אינו חייב במס (תרומות ומעשרות) על מתנות שהוא משאיר לעניים כמו לקט, שכחה ופאה. העני מצידו לא מקבל כסף לחשבון, אלא נדרש להגיע לשדה לעבוד באיסוף התבואה, וגם הוא פטור ממס. הוא רואה בכך השראה לחשיבותה של "כלכלת הגיג" – הכינוי לערוצי השלמת הכנסה אלטרנטיביים כמו השכרת חדרים ב־Airbnb, הסעות באמצעות אפליקציית אובר, אתר פייבר הישראלי שמציע שירותי פרילנסרים ועוד. לדעת אייזנברג, על המדינה להציב בפניהם כמה שפחות מכשולים.
אתה מציע פטור ממס לערוצים הללו, אבל בעלי המוניות טוענים שכניסה של אובר לישראל תשבור את מטה לחמם, והמלונאים טוענים שהתחרות עם Airbnb אינה שוויונית שכן משכירי החדרים לא משלמים מיסים ולא נדרשים לעמוד באינספור תקנים כמו מלונות. איפה האחווה פה?
"כלכלת אחווה אין פרושה חנק מלאכותי של השוק ומניעת תחרות אלא להפך, עזרה וסיוע סולידרי במטרה לקדם כמה שיותר יזמות יצירתית פרטית ונטילת אחריות של האזרחים על מצבם. ברמה הפרטית, למנוע מאדם להתפרנס מנהיגה זו גם איוולת כלכלית וגם פגיעה לא מוסרית בחופש העיסוק שלו. ברמה הציבורית, כלכלת הגיג מורידה את יוקר המחיה, ומאידך רגולציה שמונעת כניסת מתחרים מעלה את יוקר המחיה. אני מבין לליבם של בעלי המוניות, והמדינה תצטרך לפצות אותם על המספר הירוק. כך גם במלונאות, אם ישראל הייתה ערוכה כמו שצריך לקליטת תיירות בהיקפים גדולים הייתה מספיק עבודה לכולם, גם למלונאים וגם למשכירים הזעירים".
היובל כאתחול כלכלי
דיברנו על כך שאי אפשר לתייג את הקריאה הכלכלית שלך בתורה כימין או כשמאל. בספר אתה מתנגד לוועדי העובדים ובאופן כללי דוגל בשוק חופשי מאוד, אבל מאידך בניתוח מצוות השמיטה אתה מדבר על האחריות של המנהיגות למנוע פערים חברתיים גדולים מדי.
"ועדי העובדים פוגעים בעיקר בעמיתים שלהם. קח את הנמלים, חברת החשמל או עובדי הוראה. השוק מתקדם, והם לא מוכנים להתקדם. בטווח הקצר הם מרוויחים שמירה על זכויות נקודתיות, אבל בטווח הארוך העובדים לא עוברים הכשרות ולא מתאימים את עצמם לדרישות החדשות של המאה ה־21. עובד שלא מתפתח בסוף יפסיד. הם לא תוקעים רק את המשק אלא גם את עצמם.
"לגבי הפערים החברתיים, גם במצוות השמיטה וגם ביובל יש מרכיב של אתחול כלכלי. אנשים מסוימים צברו הון. הם זיהו בחכמתם, בכישרונם ובחסדי ה' הזדמנות כלכלית והצליחו, אבל עכשיו המשפחות שלהם שולטות בכלכלה באמצעות שליטה בנכסים ובעסקים מרכזיים, וחוסמות אחרים מלעשות מהלך דומה. כאשר רכישת קרקעות היא למעשה חכירה לדורות עם מועד תפוגה – זה מאפשר צמצום פערים. צריך לחשוב באיזו צורה בעלי ההון צריכים להחזיר חלק ממנו לחברה. זה יכול להיות בהשקעה ביזמות, באימוץ משפחות מתחת לקו העוני, בשותפות בהקמת עסק".
בעלי ההון הישראלים מתנגדים למס ירושה.
"בארה"ב יש בעלי הון שקיבלו על עצמם לתרום מחצית מההון שלהם עוד בחייהם, אבל זה רק חלק מהתמונה. הפרשיות הללו סמוכות לפסוקים שעוסקים באיסורי אונאה. בספר יש עיסוק נרחב בגדרי האיסור וברעיון שבתשתיתו. אני טוען שיש איסור על ביצוע עסקאות לא הוגנות שעשויות לרושש את הזולת, ושישנה חובת שקיפות כדי לגשר על פערי המידע שבין המוכר לקונה. המוכר נדרש לשים לנגד עיניו לא רק חוזים והצהרות חוקיות, אלא גם את מצבו של האח, הקונה; להיכנס לנעליו ולחשוב מה טוב עבורו. עסקאות תשואה יכולות להתקיים רק אם הן לא מפילות אנשים לעוני או משעבדות אותם לנצח, כפי שקרה במשבר הסאב פריים בארה"ב".
איך מצמצמים פערים?
"אם המאפייה בשכונה שלי נקלעה לקשיים בקורונה ואני נכנס אליה יותר וקונה, אני שותף לכלכלת אחווה. את זה כל אחד יכול לעשות. התפקיד האמיתי של בעלי ההון הוא להצמיח את הכלכלה. אדם רוצה לעבוד בשליחויות אבל אין לו כלי תחבורה. אם הייתה קרן שהייתה שמה לו מקדמה על האוטו או על האופנוע, הוא היה יכול להתחיל לעבוד. אגב, גם הציבור הרחב יכול להיות שותף בקרן כזו. אדם עם שכר ממוצע יכול להשקיע 200 שקל בחודש וליהנות מהרווחים. אם הקרן מנוהלת בצורה מקצועית, היא יודעת איפה צריך השקעה בהכשרה ואיפה בציוד ועוקבת אחרי הביצועים. אני מתכנן להקים פלטפורמה כזו על בסיס האפליקציה של רייזאפ (מיזם העוסק בניהול תזרים המזומנים של משקי בית פרטיים, שאייזנברג הוא אחד המשקיעים בו; י"י).
"התורה דורשת מאתנו לחיות חיים ערכיים, ומציעה מערך שלם של איזונים שכל אדם רציונלי יכול להתחבר אליהם. האמונה לא חייבת להיות משהו מיסטי מנותק. בשנה הבאה נציין את השמיטה, ואני כבר רואה את הוויכוחים הקבועים על היתר מכירה מול יבול נוכרי. אנחנו מחמיצים את הלב שהוא שמיטת הכספים: איך לחסל חובות של פושטי רגל ואנשים במעמדות נמוכים, ולתת להם הזדמנות לעלות על מסלול של חיים יצרניים ופרנסה בכבוד. אם נמצא מודל סולידרי שיחזיר לאנשים את היציבות והביטחון, נהיה באמת אור לגויים".
