בימים אלה, שבהם רבים עוסקים במסכת יומא במסגרת הדף היומי, ראה אור ספר חדש מאת הרב ד"ר יונתן (תני) פיינטוך, שעוסק באגדה ובהלכה במסכת זו. הרב פיינטוך הוא רב קהילה ומלמד תלמוד, אגדה וחסידות באוניברסיטת בר־אילן, במכללת הרצוג ועוד, וההקשרים האלה באים לידי ביטוי בספרו. לנושא הזיקה שבין ההלכה לאגדה בתלמוד כבר הקדיש פיינטוך את עבודת הדוקטור שלו, "מעשי חכמים והסוגיות המכילות אותם במסכת נזיקין (בבלי)", וכן את ספרו הראשון "פנים אל פנים: שזירת ההלכה והאגדה בתלמוד הבבלי" (מגיד, תשע"ט).
הלכה ואגדה שתי סוגות שונות הן בספרות חז"ל. דורות רבים של לומדים העניקו יחס שונה לכל אחת מהן, כשמשפט הבכורה ניתן בדרך כלל להלכה, ואילו האגדה שימשה לכל היותר כהפוגה קצרה, מנוחה מהעיון התלמודי ההלכתי המאומץ. זה עשרות שנים נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים ללימוד ההלכה והאגדה בתלמוד כמכלול. מטרת לימוד כזה היא לעמוד על היחסים שבין ההלכה לאגדה בסוגיה, ולגלות כיצד הבנתה של האגדה משתנה כשהיא נקראת בתוך ההקשר ההלכתי שמקיף אותה, לעומת קריאתה בפני עצמה. אכן, בסוגיות רבות נראית הזיקה הזו גם בכיוון השני: קריאת האגדה בתוך הקשרה תורמת תרומה חשובה גם לחלקים אחרים של הסוגיה.
בספרו "כי בענן אראה" מתקדם פיינטוך שלב נוסף ומציג, מעבר לפרשנויות המקומיות, גם תובנות על מסכת יומא כמכלול ועל התכנים המרכזיים שמופיעים בה. וכך הוא כותב: "הרבה מהאגדות במסכת מנכיחות את הנושא של מצבה הרוחני של הכהונה בימי בית שני. הן באות בתוך סוגיות עם דיון הלכתי מעשי בפרטי סדר העבודה. לפעמים הן מציגות את תפארתה של הכהונה כשנשא אותה אדם ראוי, אבל הן מרבות לחדד ולהדגיש – לפעמים בצורה חריפה מאוד – את הבעייתיות שלה ונזקיה כשנשאו אותה אנשים פחות ראויים, כפי שהיה בעיקר בשלהי ימי בית שני" (עמ' 272־271).
המקדש כקליפה ריקה
תפארתה של הכהונה באה לידי ביטוי, למשל, בברייתא על שמעון הצדיק:
תנו רבנן: ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין… והיה לשון של זהורית מלבין… והיה נר מערבי דולק… והיה אש של מערכה מתגבר… ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר (יומא לט ע"א).
לעומת זאת, בעיות הכהונה משתקפות, למשל, באגדה על הכהן הגדול שנהג כמנהג הצדוקים והניח את סממני הקטורת על הגחלים שבמחתה לפני כניסתו לקודש הקודשים, ולא בקודש הקודשים כדעת חכמים:
ביציאתו היה שמח שמחה גדולה… אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" (יומא יט, ע"ב).
כך גם בסיפור על "שני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו – נטל סכין ותקע לו בלבו… " (יומא כג ע"א); או בסיפור על רבי אלעזר בן חרסום הכוהן "שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום" (יומא לה ע"ב). בספרו מנתח הרב פיינטוך במפורט כל אחת מן האגדות האלה בהקשרה במסכת יומא, תוך השוואה למקבילותיה במקורות חז"ל אחרים.
ההקשר שבו מופיעה אגדה אחרונה זו על רבי אלעזר בן חרסום, הוא דיון בבגדי הלבן שאותם לבש הכהן הגדול בעת עבודות היום. חכמים במשנה קובעים ש"אם רצה להוסיף – מוסיף משלו" (יומא לד ע"ב). רבי אלעזר בן חרסום הכהן רצה להוסיף, והוסיף משלו, אך עבר את גבול הטעם הטוב. פיינטוך מסביר שרבי אלעזר "בחר ללבוש לעבודתו על המזבח בגד יקר מאוד ומנקר עיניים, שגם היה דק מדי ו'נראה כערום'. בגד כזה לא רק שנחשב לא מכובד לעבודת המקדש מפני שלא כיסה כיאות את הגוף; שקיפותו של בגד כזה, שנבעה מעדינותו ואיכותו המשובחת, הייתה גם הצהרה ראוותנית על שוויו היקר" (עמ' 158).
מיד לאחר הדברים האלה מופיעה בגמרא אגדה ארוכה, שבמבט ראשון נראית קשורה קשר אסוציאטיבי בלבד לנושא הנדון, בעקבות אזכור שמו של בן חרסום. היא מספרת על "עני ועשיר ורשע באין לדין…", שכל אחד מהם נשאל "מפני מה לא עסקת בתורה". אגדה זו כוללת שלושה סיפורים: כנגד העני, שלא למד תורה, מופיע הסיפור הידוע על הלל שלמד תורה בתנאים של עניות קשה; כנגד העשיר, על רבי אלעזר בן חרסום שלמד תורה בתנאים של עושר מופלג שהוריש לו אביו; והסיפור האחרון הוא על יוסף הצדיק שעמד בניסיון עם אשת פוטיפר. "נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים" (יומא לה ע"ב). המסקנה היא שכולם חייבים בלימוד תורה בכל מצב. השאלה היא מה הקשר בין אגדה זו ובין הסוגיה העוסקת בבגדי הכהנים?
פיינטוך מנתח אגדה זו ומראה שהזיקה אינה מתמצה באזכורו האסוציאטיבי של רבי אלעזר בן חרסום, הן ככהן הן כלומד תורה, אלא בזיקות נוספות, מילוליות ותמטיות, בין האגדה להקשרה בסוגיה. לא נאריך כאן בכל דבריו ונסתפק בחלק מן המסקנות המעניינות שהוא מעלה. לדבריו, כוונת הגמרא היא להעמיד את הדמויות הבעייתיות של הכהנים בימי בית שני לנוכח דמויות המופת של חכמים ולומדי תורה. המגמה היא ביקורת על הכהנים והצעת החכמים כתחליף.
"צירוף האגדה לברייתא", כותב הרב פיינטוך, "יצר רצף חדש, שבו שתי ה'דמויות' של ר' אלעזר בן חרסום, 'הכהן' ו'הלמדן', מייצגות שני דגמים קוטביים של התייחסות להון… בגדים הם פריט חיצוני. אך הם מגלים משהו פנימי, כי אנשים בוחרים את בגדיהם והבחירות שלנו מספרות עלינו הרבה… הכהן בברייתא הוא שיקוף נוסף של חז"ל במסכת הזו למקדש בית שני בסוף ימיו. כתליו הפכו לקליפה ריקה שאינה מסתירה את ערוות העבודה שמתרחשת בו על ידי כהנים שראשם נתון במעמדם החיצוני וכספם. דמותו של ר' אלעזר בן חרסום 'הלמדן' באגדה מייצגת את הקוטב האחר. ר' אלעזר בן חרסום זה שאביו הוריש לו עושר מופלג, לא התעניין בנכסיו כלל, וודאי שלא עסק בהפגנת עושרו לעין כול, אלא שמר על אנונימיות שאפשרה לו לעסוק בתורה ללא הפרעה" (עמ' 160־158).
טענתו של פיינטוך היא שהכללת אגדה זו בסוגיה ההלכתית של בגדי הכהנים שופכת אור חדש הן על סיפורי האגדה והן על הסוגיה ההלכתית: "דמויותיהם של הלל הזקן ושל ר' אלעזר בן חרסום 'הלמדן', שבהקשרה המקורי של האגדה משמשות כתוכחה לעניים ועשירים שלא התפנו ללימוד תורה, מוצבות בהקשר הנוכחי מול דמויותיהם של הכהנים בשלהי ימי הבית, כאלטרנטיבה דתית נכונה יותר" (עמ' 161).
כהנים או חכמים
לדעת המחבר, העיסוק בשאלות רוחניות שנוגעות לכהונה מתחיל כבר בסוגיית הפתיחה של מסכת יומא. בסוגיה זו נידון המקור להלכה שבמשנה הראשונה במסכת יומא: "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין". רבי יוחנן טען שהמקור להלכה זו הוא פרשת ימי המילואים, ואילו ריש לקיש טען שהמקור הוא פרישתו של משה לפני כניסתו לענן על הר סיני. בעקבות ניתוח מפורט של מחלוקת זו טוען פיינטוך שבסוגיית פתיחה זו מתפתח דיון רעיוני־רוחני בשאלה "מהו המוקד של עבודת הכהן: האם הוא עבודת הקרבנות וחניכת הכהנים כמו בימי המילואים, או מפגש עם השכינה כמו בעליית משה להר?". הוא מוסיף ומציע לקרוא מחלוקת זו גם כהתלבטות בין שתי אפשרויות "של הנהגה רוחנית ושל מוקד לחיים הדתיים – כהנים או חכמים: עבודת הקרבנות או התורה" (עמ' 276). על פי הצעה מעניינת זו, סוגיית הפתיחה של המסכת מטרימה את הדילמה שבאה לידי ביטוי לאורך כל האגדות במסכת יומא.
נוסף לכתיבה העיונית של הרב פיינטוך – הכוללת קריאה מדוקדקת, ניתוח והשוואה למקורות מקבילים בספרות חז"ל – מובאים בסוף כל פרק "הדהודים" של כתיבה בסגנון אישי, הרהורים, שירים ומקורות חסידיים, שמטרתם להפוך את הלימוד "לחלק מהשיח שלנו עם התורה ועם נותנהּ" (עמ' 12). עוד מובאת שם "הזמנה להדהוד נוסף", שאלות שמזמינות את הקוראים לחשיבה "מתוך עולמם הרוחני; ביומיום או בהזדמנות יותר מיוחדת כמו ביום הכיפורים" (עמ' 13).
כתיבתו של פיינטוך בהירה ושווה לכל נפש. לא בהכרח השתכנעתי מכל הפרטים שבספר, אבל הדבר לא גרע מהרעיונות היפים שבו ומהחוויה החיובית בקריאתו. יהיו מן הסתם קוראים שיוותרו על קריאת ההדהודים וההדהודים הנוספים, ועם זאת דומני שהנאתם מן הספר לא תיפגע. בסיכומו של דבר, הספר מציע ללומדים מבט כולל ומקורי על מסכת יומא, מתוך עיון בדילמות שהתעוררו והעסיקו את החכמים בעבר, אך עודן משמעותיות וקיומיות גם בעולם הרוח שלנו.
נסיים בדבריו של המחבר הנוגעים לשם ספרו: "משהו מהתמונה הכוללת של המסכת מתנקז למילים של שם הספר – 'כי בענן אראה'. הענן הזה, שמופיע בפסוק הפתיחה לפרשת יום הכיפורים (ויקרא ט"ז), הוא דו־משמעי: הוא כולל את ההתגלות וגם את הערפל, ההסתרה. גילוי וכיסוי, אור וחושך בערבוביה בעולם הזה. חכמי הגמרא מנהלים דיאלוג בין המציאות הרוחנית בתקופתם שהיו בה עננות גדולה והסתר שכינה, לבין המציאות המורכבת של המקדש השני שכבר איננו – מציאות של ענן קטורת ומפגש, שלעיתים העיבו עליהם הניהול וההתנהגות הבעייתיים של כהני בית שני" (עמ' 14).
כי בענן אראה
אגדה והלכה במסכת יומא בתלמוד הבבלי
יונתן פיינטוך
תבונות – מכללת הרצוג, תשפ"א,
292 עמ'
