לאחרונה פורסמה בעיתון הג'רוזלם פוסט החלטה חדשה של מועצת הרבנות הראשית, ולפיה כל הגיורים והגירושין שנערכים בבתי דין אורתודוקסיים מחוץ לישראל יהיו חייבים לקבל אישור ממחלקת אישות וגרות של הרבנות הראשית.
אני סבור שבכך הרבנות הראשית חורגת מגבולות סמכותה הרצויים, במיוחד כשמדובר בענייני גיור וגיטין – שני עניינים שפעמים רבות תלויים ביחס האישי שבין רב המקום ובין אנשי קהילתו. הרי הצלחת הגיור תוכח בעיקר בחיי היומיום של הגר במקום שבו יבנה את ביתו. לכן רצוי שהרב המגייר ימשיך להיות בקשר איתו אחרי מעשה הגיור.
כל זאת נכון אף במידה רבה יותר לגבי זוג בתהליך גירושין. הדבר החשוב ביותר הוא שהבעל ייתן גט לאשתו ולא ישאיר אותה עגונה. רב המקום יכול לעזור בזה דרך בִּיוּש ("שיימינג"), או באמצעות חתימה על חוזה קדם־נישואין, שהוא הדרך היעילה ביותר, שטרם מקובלת על הרבנות הראשית אך מקובלת על פוסקים רבים בחוץ לארץ.
יתר על כן, הפלורליזם הוא תפארת הספרות התלמודית, המעודדת חילוקי דעות ומכבדת מסורות שונות, כל עוד יש לבעלי המחלוקת כישורים למדניים והם מקבלים את מרות ההלכה וחיים על פיה. כך למשל בקטע התלמודי הבא:
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א־לוהים חיים הן, והלכה כבית הלל.
וכי מאחר שאלו ואלו דברי א־לוהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן (בבלי עירובין יג, ע"ב).
לפי מקור זה, במחלוקות ההלכתיות שבין בית הלל לבית שמאי, שני הצדדים מייצגים את דבר ה' ומבטאים אמת מוחלטת בעלת מקור א־לוהי. ה' בעצמו, כביכול, סיפק אפשרויות שונות לפי הנסיבות, רוח התקופה ואופי המעורבים בעניין. הווה אומר: פלורליזם, לפחות בנוגע לדעות שונות בתוך ההלכה, הוא חלק ממארג המערכת ההלכתית, ונחוץ לביטוי רצון ה'.
הרוב המוחלט של המקורות התלמודיים תומכים בגישה פתוחה זו, וברעיון ש"אלו ואלו דברי א־לוהים חיים". ביטוי זה מופיע עוד פעמים רבות בתלמוד הבבלי. ובמסכת חגיגה (ג, ע"ב) כתוב: "הללו מטמאין והללו מטהרין… כולם נתנו מרועה אחד".
הכרה הדדית בין בתי דין בארץ ובתי דין בחו"ל היא המשכה של מסורת פלורליסטית זו.
אם מדובר בשעת הדחק או בצורך גדול, פוסק בהחלט רשאי לתת פתרון הלכתי על סמך דעת מיעוט. כך אנו לומדים מהתוספתא בתחילת מסכת עדויות, וזהו נוהל מקובל בהלכה.
עולה מכאן שהמבנה ההלכתי אינו עשוי מקשה אחת, והוא מאפשר לקהילות מגוונות לקבל סמכות הלכתית המותאמת להם, רגישה לרקע השואלים ובעלת ידע הלכתי רחב בנושא הנידון. מקרים של גירושין ושל גיורים – שהרבנות הראשית מתעקשת לעסוק בהם – מצריכים במיוחד רב מקומי שמכיר את המקרה הפרטני, במיוחד כאשר מדובר באישה שמבקשת להתגרש מבעל סרבן, ובמתגייר שבכל אופן יזדקק לחיזוק רבני ולליווי לאחר הגיור. רב בירושלים אינו יכול להחליט בעניין כוונות ליבו של מתגייר בניו־יורק!
יש על מי לסמוך
הרשו לי לשתף אתכם במקרה אישי המגלם את האנטיתזה להחלטה זו של הרבנות הראשית. כמה שנים לאחר שעלינו לארץ, ערכתי חופה שבה החתן היה חבר קהילה בן שמונים, והכלה אישה גרושה שעימה הוא חי במשך כעשרים שנה. החתן, אביו וסבו, היו בעלי אטליז לא כשר, קודם באירופה ולאחר מכן בארה"ב. כאשר הוא הגיע לניו־יורק הוא חיפש קהילה יהודית ידידותית, ויחד עם המאהבת שלו התחיל להגיע לבית הכנסת "לינקולן סקוור". שניהם התקרבו לדת. כאשר עליתי לישראל גם הם עלו, והוא הצטרף לכולל לאזרחים ותיקים בירושלים. חיתנתי אותם תחת חופה מאולתרת ברחבת הכותל המערבי, שם הכולל שלו התפלל כל בוקר. באותו זמן שניהם כבר היו שומרי שבת באופן מלא. הוא חלה בסוכרת קשה, והיא תפקדה יותר כאחות (מקצועה האמיתי) מאשר כבת זוג.
"יום השישי", מגזין חרדי פופולרי בזמנו, הפך את סיפור החופה לכתבת השער, עם כותרת זועקת: "הרב של אפרת חיתן כהן וגרושה" (כמובן מבלי לטרוח לברר את פרטי המקרה או אפילו לצלצל לבדוק את העובדות). כיוון שבאפרת באותם ימים איש לא קרא את "יום השישי", וכיוון שטרם קיבלתי תגובות שליליות, לא התייחסתי לאותה כתבה. אך אני אסיר תודה לרב מרדכי אליהו, שכיהן אז כרב ראשי וכראשון לציון, שלהפתעתי הרבה התקשר אליי בכבודו ובעצמו. עם הרב אליהו כבר נפגשתי קודם, כאשר התארח בקהילה שלנו באפרת עם אשתו באחת השבתות, וכן כשהעביר שיעור בישיבה התיכונית ובכולל שלנו, מהמוסדות הראשונים של רשת "אור תורה סטון".
כשעניתי לטלפון, הציג עצמו הראשון לציון כמרדכי אליהו ללא שום תואר, ואמר ששמע שיש אנשים ש"שופכים את דמי", ושהוא מעוניין לשמוע ממני על מקרה חתונת הכהן והגרושה למחרת במשרדו. בפגישתנו, אחרי ברכות לבביות מצידו, הסברתי שאותו "כהן" הוא בעל תשובה שלי זה שנים רבות, ושהמקור היחיד למעמדו ככהן הוא אביו וסבו, ששניהם היו קצבים של טרפות ומחללי שבת. ציטטתי תשובה של הרב משה פיינשטיין, שלפיה בהתחשב במצבם של היהודים במאות האחרונות כאשר רבו הנדודים, יהודים אלה אינם נחשבים לעדים מהימנים לקביעת מעמד כהן (ראו אגרות משה, אבן העזר ד, יא).
הראשון לציון ענה שאף שרוב הפוסקים בישראל לא היו מקבלים את הפסיקה הזו של הרב פיינשטיין בעניין הכהונה, כיוון שאני רב אורתודוקסי, אני רשאי בהחלט לפסוק בעניין הכהונה על פי שיטת הרב פיינשטיין. ככלות הכול, "אלו ואלו (בית הלל ובית שמאי, בתי הדין בישראל ובתי הדין בתפוצות) דברי א־לוהים חיים".
יש לקוות שהרבנות הראשית הנוכחית תפנים את המסר הזה, במיוחד בשני התחומים שבהם היא מתעקשת על שליטה: גיור וגירושין. כפי שראינו, אלה הם בדיוק התחומים שבהם חשוב שבית הדין המקומי הוא שיחליט את ההחלטות המכריעות ויקבל על עצמו את האחריות ההלכתית.
