על כישרון הכתיבה של לואי־פרדינן סלין אין עוררין. עוד ברומן הגדול שלו, "מסע עד קצה הלילה" (1932), בא לידי ביטוי כותב ייחודי, מושחז, ללא כל קשר לתוכנו של הרומן, לתפיסת החיים המיזנתרופית של הדמות הראשית בה ולוויכוח הבלתי נמנע שהספר עורר לכל אורך דרכו. סלין היה הסמן הימני של עולם שקרס אל תוך עצמו; של רעיונות ליברליים והומניסטיים ואמונה במדע ובקדמה ובנאורות, שהסתיימו במלחמת חפירות, כלכלות מתפוררות וחיילים משוחררים שמשוטטים כיצורי רפאים על פני יבשת אירופה.
סלין עצמו הפגין אהדה רבה לנאצים אחרי שהללו כבשו את פריז, ואף פרסם את דעותיו בגלוי ובגאון בתקופת משטר וישי. לאחר שחרור המדינה על ידי בעלות הברית נמלט לגרמניה, נעצר, הוחזר לצרפת, קיבל חנינה ולא השמיע עוד את הגיגיו בנושא.
ב־2017 קיבלה הוצאת גלימאר מאלמנתו אישור לפרסם את כתביו האנטישמיים במסגרת ספר עיון, אך בעקבות לחץ של גורמים יהודיים וממלכתיים בצרפת הרעיון ירד מן הפרק. דומה כי אף אחד, אפילו לא אלמנתו, הרגיש איזשהו חסך נוכח ההחלטה.
לא מעט כותבים גדולים ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם האידיאולוגיות ההרסניות של המאה העשרים. חלקם חזרו בתשובה בערוב ימיהם כמו עזרא פאונד, חלקם הואשמו במידה רבה על לא עוול בכפם, כמו ט.ס. אליוט. בהקשר הזה חשוב להבחין בין אנטישמיות לחשיבה סטריאוטיפית. דמות היהודי הסטריאוטיפי אמנם הופיעה אצל אליוט, אבל יחד איתה הופיעו שירים שביטאו הערצה והערכה ליהודים ולתנ"ך.
כמו ברוב המקרים, גם לגבי סלין קיימת איזושהי הנחה שאפשר "לסלוח" להבליו נוכח גדולתו כסופר, כי הרי הזמן מכבס את הכול וכל אדם הוא יציר של תקופתו, נסיבותיה ועוד אי־אלו גורמים שאל לנו לשפוט ממרומי המאה ה־21. אך אם על "מסע עד קצה הלילה" אפשר היה עוד להתווכח – הוא בכל זאת שימר איזו רוח יצירתית, נועזת, שלא הולכת בתלם ובתקן – יצירה כמו "זמלווייס" מטה באופן משמעותי את פני הדברים; סלין של "זמלוווייס" הוא סופר ארכאי, ארכני, שרוח המאה ה־19 עדיין מנשבת כמעט מכל מילה שלו, ובכלל מתפיסת הסיפר שכוננה את היצירה הזו. ואם הדבר נסלח ומשובב בנוגע ליצירות שאכן נכתבו במאה ה־19 ואחורה, הוא פחות מוצדק במקרה של יצירה שנכתבה ב־1924. במילים אחרות, סלין לא היה סופר דגול, והיצירה שלפנינו היא עוד הוכחה לכך.
גיבור טרגי
"זמלווייס" הוא סיפור קצר יריעה על אודות רופא הונגרי בשם איגנץ פיליפ זמלווייס, שנולד למשפחה בת המעמד הנמוך, ויוצא ללמוד רפואה בווינה, הפנינה של אירופה שאותה אינו סובל. תוך כדי עבודתו הוא מגלה כי שמירה על כללי היגיינה קפדניים, כמו חיטוי ידיים, תעזור למגר את "קדחת הלידה" הגובה כשליש מחייהן של היולדות.
ברם, הממסד הרפואי מזלזל בממצאיו, במיוחד פרופסור קליין שאצלו הוא עובד תקופה מסוימת והוא בעל קשרים ישירים למלוכה (במובן הזה, מה שקורה ביניהם מזכיר מעט את מה שקרה בין אייזק ניוטון לרוברט הוק). כך חולפות עוד עשרות שנים, והוא עצמו כבר אינו בחיים, עד שהמדען הצרפתי לואי פסטר יהפוך את המלצתו לתקן הרשמי של מדע הרפואה.
זמלווייס הוא גיבור טרגי שלא הגיע לארץ המובטחת. חשוב להבין, מדובר בדמות אמיתית. סלין מסתמך על עובדות כדי להפיח חיים בדמותו מעוררת החמלה, ועשה זאת כאמתלה לכתיבת תזה. במקום מחקר, יצאה לו ביוגרפיה ספרותית. ומה ביוגרפיה ספרותית צריכה? היא קודם כול צריכה כותב שייתן לדמות להתנהל לבדה, שלא יתווך אותה כל רגע, לא יסביר אותה ולא יעכב אותה עם שלל טעמיו והגיגיו על אודות המין האנושי. היא צריכה לתת לסיפור לספר את עצמו, כי הוא מספיק דרמטי.
אך סלין, למרבה הצער, מתערב בכל רגע, אפילו עוד לפני הסיפור גופא. כלומר, גם בפתיח התיאטרלי לעילא, העולה על גדותיו, שלחלוטין אינו נחוץ. הוא מגיש את הרקע ההיסטורי המדמם בצורה גרפית, מוגזמת, ממש אפשר לשמוע את צהלות הסוסים והחצוצרות. על הדרך הוא מעוות את הנרטיב ההיסטורי כשהוא תוקף את הרעיונות שהובילו למהפכה הצרפתית, מבטל אותם בהינף קולמוס וטוען כי נפוליאון היה בעצם גאולה רגעית, דמות שהביאה לעולם טוב, היגיון ורציונליות.
פאתוס ופומפוזיות
סלין אינו יכול להתאפק מלהשתמש שוב ושוב בזמלווייס עבור טיעוניו. מהם טיעוניו? שאולי הרופא ההונגרי החביב גילה כיצד חיידקים עוברים בין אנשים ובכך תרם תרומה מכרעת להתקדמות הרפואה ולתוחלת ואיכות החיים של בני האדם, אך לחיידק האנושי המאופיין בצרות המוחין והאגו אין שום תקנה, ריפוי וחיטוי. לא בזמן המהפכה הצרפתית, לא בזמן קדחת היולדות. הוא פשוט לא יכול להפסיק ללחוץ על כפתור ההרס העצמי שלו.
מצד אחד, לדידו הרופא ההונגרי היה גאון, והוא קובע זאת נוכח גילוייו. אבל למעשה, בסיפור עצמו הגילוי נראה כמו מחשבה סבירה שעשויה לעלות במוחו של כל אדם. מלבד גילוי זה, אין ניצוצות אחרים העוברים במוחו של הרופא. על כל פנים, החברה המערבית אינה סובלת גאונים. הם מאיימים עליה וחושפים אותה בערוותה, ולכן היא עושה הכול להשתיק אותם, כדי להמשיך לשכשך במים הרדודים של התפלות, הבינוניות והריקבון.
"האם גאונות לא נחוצה תמיד בנסיבות המכריעות של עולמנו, כששטף הכוחות החומריים והרוחניים, אפלים, מבולבלים, סוחף אתו את האנשים בהמון צווח אך צייתן לעבר קץ קטלני?" (41). הגאונות אכן נחוצה. תמיד הייתה, תמיד תהיה. לעיתים, בנסיבות מסוימות, היא אכן מאיימת על הסדר הקיים, על האגו האינדיווידואלי, אך בסופו של דבר היא עובדה מוגמרת, גם אם האדם שנשא אותה בקרבו שילם על כך את המחיר הגדול ביותר שאפשר.
"בתוהו ובוהו של העולם, התודעה מזדהרת כלא יותר מהבזק קטן של אור, יקר אך שברירי. אינך מצית הר געש בעזרת נר. אינך נועץ את האדמה ברקיע עם פטיש" (עמ' 36), כותב סלין בין השאר ברגעיו היותר מוצלחים, אך לרוב מציף את הטקסט בפאתוס ובפומפוזיות כמעט מגוחכים, הבאים לא פעם באמצעות מימרות כנף רומנטיציסטיות כמו: "אפשר לאהוב את חום האש, אבל אף אחד לא רוצה להיכוות ממנה. זמלווייס היה האש" (עמ' 33) או: "האדם הוא יצור רגשני. אין יצירה גדולה שהיא נטולת רגש, וההתלהבות מתכלה מהר אצל מרבית האנשים ככל שהם מתרחקים מחלומם" (55).
הסבל האנושי
הלהג הסליני הקוצף ללא הרף יוצר טקסט מסקרן אך מוגבל ספרותית, ובעיקר משרטט דמות ראשית מוחמצת, תמוהה, לעיתים אף שטוחה, בנאלית ונלעגת. אף שהצדק עמה מההתחלה, היא לא מצליחה ליצור אפילו פלח מינימלי של רגש אמיתי. וכשהיא עושה זאת, היא נשמעת על גבול הקריקטורה: "הגורל בחר בי להיות מיסיונר של האמת באשר לאמצעים שיש לנקוט בהם בכדי למנוע את מכת היולדות", אומר זמלווייס בשלב מסוים במין רגע של מודעות עצמית, רגע שסותר את אפיוני הדמות שסלין עצמו הגדיר כחסרת מודעות.
באחרית הדבר לספר תוהה המתרגמת רמה אילון על הנסיבות שהביאו את סלין לבחור דווקא בסיפור הזה. לטענתה, מה שעמד בראש מעייניו בכל יצירתו, וגם במקרה הזה, היה הסבל האנושי. תמיד הוא חוזר אליו, אל הבשר, אל הגסיסה, אל המוות, עד כדי אובססיה. אדם סובל, אמר סלין, יהיה רשע יותר, יבעבע ממרירות ומזדון ויפגע בזולתו. לכן יש טעם עצום בריפויו. אלא שזמלווייס שלו אינו הריפוי, אלא המחלה עצמה. הניתוח שביקש לעשות סלין אולי הצליח, ייתכן שהתזה שאותה נדרש לייצר עמדה ביעדה, אך החולה – כלומר הקורא – נותר סובל.
זמלווייס – האיש שזעק אמת
לואי־פרדינן סלין
מצרפתית: רמה אילון
ספרית פועלים, 2021, 94 עמ'
