רבי חיים מוולוז'ין, שבשבוע הקרוב ימלאו מאתיים שנה לפטירתו בי"ד בסיוון תקפ"א (1821), נחשב "הראשון" שבתלמידי הגאון מווילנה, כלשון בני הגר"א. כמי שהקים את ישיבת וולוז'ין המפורסמת בשנת 1802 הוא כונה "אבי ישיבות ליטא", ולאחר פטירתו נקראה הישיבה על שמו, "עץ חיים".
כמו דמויות מיתולוגיות אחרות בתולדות עמנו, מעטים בציבור הרחב יודעים על האדם הדגול שהניח את יסודותיו של עולם הישיבות הליטאי. בשורות הבאות אציב אפוא זרקור על כמה נקודות מרכזיות בעולמו הרוחני של ר' חיים מוולוז'ין.
לא לדקדק בדקדוק
אף שבמכתבו לרגל ייסוד ישיבת וולוז'ין ר' חיים מתנצל על כך שמכנים אותו תלמיד הגר"א ומבהיר כי אינו ראוי לתואר זה, נראה כי הוא ראה את המעמד הזה כתפקיד מחייב. הגר"א היה אדם מסתגר, ומעטים הכירוהו מקרוב. על כן, לאחר פטירתו ניצבה השאלה כיצד תוצג דמותו ומורשתו. כבר בשנת תקנ"ח (1797), חודשים ספורים לאחר פטירתו של הגר"א, הוציא לאור ר' מנחם מנדל משקלוב את פירוש הגר"א על משלי ביוזמה פרטית. הדבר לא מצא חן בעיני בני הגר"א, וייתכן שיוזמה זו הייתה אחת הסיבות לכרוז שפרסם בית הדין בווילנה ולפיו אין להוציא לאור שום חיבור של הגר"א ללא הסכמתם.
כאשר הוחלט להוציא לאור את החיבור הרשמי הראשון של הגר"א, "שנות אליהו" על סדר זרעים מן התלמוד הירושלמי, בשנת תקנ"ט, כתב ר' חיים הקדמה לחיבור. כל מילה בהקדמה זו נשקלה בסלע, ואף שהיא הגיעה למו"ל באיחור, דאגו להכניסה לחלק מהעותקים. בעבר הוכחתי כי הקדמה זו שימשה מודל לחיקוי בעבור תלמידי הגר"א האחרים בבואם להציג את דמותו של רבם הנערץ. ר' מנחם מנדל משקלוב, למשל, בהקדמתו לביאור הגר"א למסכת אבות, העתיק כמעט מילה במילה מדברי ר' חיים, ויישר קו עמו בנוגע להנצחת דמותו של הגר"א.
כאשר עורכים השוואה בין הקדמותיו של ר' חיים לספרי הגר"א, ובין ההקדמות האחרות שכתבו בני ותלמידי הגר"א, ניתן לשים לב לכמה הבדלים. לעומת ר' ישראל משקלוב, שבהקדמתו לספרו "פאת השלחן" שיבח את הגר"א על ידיעותיו בחוכמות כלליות, וטען שהוא למד את כל החוכמות ובהן אף פילוסופיה ואסטרונומיה, ופסח על לימודי רפואה בלבד בעקבות לחץ של אביו – ר' חיים נמנע באופן שיטתי מלהזכיר כל רמז בעניין זה. אפשר שזו הסיבה לכך שר' יעקב משה מסלונים, נכד הגר"א, שגם הוא שיבח את הגר"א על ידיעותיו בחוכמות, ואף הוציא לאור את ספרו של הגר"א על אלגברה ואסטרונומיה, "איל משולש", עם הקדמה משלו – עשה זאת רק לאחר פטירתו של ר' חיים, בשנת תקצ"ד.
נראה שר' חיים, שהיה בעל חושים פוליטיים מפותחים, הבין שכל אזכור נוסף ליחסו החיובי של הגר"א לחוכמות הכלליות – גם אם הדברים כבר נאמרו על ידי ר' ברוך משקלוב בשנת תקל"ח, בהקדמתו לתרגום ספרו של אוקלידס לעברית – ייתן נשק בידי המשכילים לשכנע את ההמון שיש להכניס לימודים כלליים לישיבות.
גם בנוגע ללימוד דקדוק, הזהיר ר' חיים מלהשתקע בו יתר על המידה:
וטוב ללמוד ספר המסלול [ספר דקדוק של ר' חיים בן נפתלי הירץ קסלין, המבורג 1788], והרש"י בתנ"ך ומצודת ציון ומצודת דוד ופירוש הרד"ק, וכל זה אינו מעכב, והמה בכלל מאמר חז"ל "מִנעו בניכם מן ההגיון", ומזה פקרו האפיקורסים שנתנו עיונם בזה יותר מכדאי ונעשית אצלם עיקר (שאילתות לר' חיים מוולוזי'ן, נדפס בתוך "תוספת מעשה רב", סימן ל).
הלכה ללא מיסטיקה
ר' חיים לא האמין במאבקים פוליטיים או חברתיים כנגד החסידים, והיה גם סובלני לתלמידים שנטו לחסידות, כפי שהוכח במחקר. בישיבת וולוז'ין היו גם תלמידים מבתים חסידיים, ואף נכדו של ר' חיים נמנה עם החסידים, כפי שמופיע בשאילתות:
אמר לקרובו שרצה להיות מכת החסידים, הזהר לשמור על כל פנים ג׳ דברים אלו אשר אנכי מצוך, א׳, שלימוד הגמרא בעיון יהיה אצלך היותר גדולה ויקרה להקב״ה, אף לפלפל במיגו דרמאי, ואל יפתוך בני מה לי בזה, וללמוד בכדי שידע הדין על בוריו. ב׳, שלא תעבור על דינא דגמרא בשום אופן. ג׳, ליזהר למעה"ש (למען השם) שלא תדבר על הגדולים, ובפרט על אדמו״ר החסיד הגאון רבנו אליהו זצ״ל, ואמר תאלמנה שפתי וכו' (שאילתות, פח).
עם זאת, ולצד סובלנותו המעשית, ר' חיים התנגד באופן אידיאולוגי לתפיסה החסידית, וזו הייתה אחת הסיבות לכתיבת ספרו "נפש החיים". שאיפתו ומטרתו בספר זה היו לא רק להתפלמס עם המשנה החסידית, אלא להציב מולה תפיסה קבלית רבנית, כזו שמציבה על ראש שמחתה את לימוד הגמרא ושמירת ההלכה, ומבססת זאת גם על אדני ספר הזוהר ותורת הקבלה.
"נפש החיים", שהוא מורשתו המרכזית של ר' חיים לתלמידיו, נכתב בשנותיו האחרונות אך ראה אור רק לאחר מותו, וייתכן שהדבר נעשה בכוונה תחילה. מלבדו הופיעו בתקופה זו עוד כמה כתבים, כגון הקדמתו לביאור הגר"א ל"ספרא דצניעותא" (חיבור זוהרי), וספרות ה"שאילתות" – שיחות והדרכות של ר' חיים בנושאים שונים – שהסתובבה בקרב תלמידי הישיבה.
בחיבורו המרכזי "נפש החיים" הציג ר' חיים את התנגדותו לכמה נקודות בתפיסה החסידית. אחת מהן היא סוגיית עבירה לשמה:
לבל יתחכם האדם הגדול שהשגתו מרובה, לומר אנכי הרואה סוד וטעמי המצות בכוחות ועולמות העליונים. שראוי לי לפי שורש נשמתי או למי ומי לפי שורשו לעבור חס ושלום על איזה מצוה, או לדחות שום פרט מפרטי המעשה, לעשותה במגרעת אף דקדוק אחד מדברי סופרים, או לשנות זמנה חס ושלום… כי התורה הקדושה אצולה מלמעלה ראש מעל כל ההשגות. ואיך אפשר שיהא הדבר מסור להשגת האדם לשנות מהלכתם וסדר זמנם על פי רוחב דעתו והשגתו (נפש החיים א, כב).
התנגדותו של ר' חיים לחסידים איננה נעוצה רק בעצם הנהגתם להתפלל לאחר הזמן שנקבע בהלכה, אלא בנימוק שהם נותנים לכך, ובטענתם כי האדמו"ר השיג ברוח קודשו שלפי שורש נשמתו של המתפלל אין עתה שעת רצון, אלא דווקא לאחר זמן התפילה הנקוב בהלכה.
בסוגיה רחבה זו אציג מקור חסידי אחד, מדברי "החוזה" מלובלין, ר' יעקב יצחק הורוביץ:
כי חסידות אהבה… ואינו חושש דוקא בקריאת שמע ותפילה, פירוש, אם מזדמן לו לאחר הזמן בשביל אהבת הבורא ברוך הוא, והוא עוסק בדביקותו או בשבחים… או אם נראה לו שיפעול לפניו יתברך נחת רוח יותר אם לא יקרא קריאת שמע ותפילה, הגם שיצר הרע מוכיחו, אינו חושש על שום עונש בשביל אהבת הבורא לפעול רצונו יותר, ובאמת רחמנא ליבא בעי וגדולה עבירה לשמה (זכרון זאת, פרשת פינחס).
לעומת זאת, ר' חיים היה מודאג מכך שהחסידים משתמשים בשיקול של רוח הקודש או תובנות רוחניות להשפיע על ההלכה או אפילו לחדש מנהג, והוא נלחם נגד גישה זו. על פי תפיסתו לא רק שאין להתחשב באופן אישי בשיקולים מסוג זה, אלא אין להתחשב גם במקור קבלי או בספרות הזוהר, כאשר עוסקים בפסיקת הלכה.
שד קטן בקובנה
תופעה אחרת שר' חיים ראה אותה כמסוכנת ונלחם בה, הוא רצונם של אנשי ההמון למצוא רבנים שיספרו עתידות, או שיגלו להם את שורש נשמתם ותפקידם בעולם. בהקדמותיו לספרי הגר"א הוא סיפר אמנם על גדולת רבו בתורת הנסתר ובקיאותו ברזי התורה, אך נמנע מלדבר על כוחותיו הרוחניים או להזכיר יכולות על־טבעיות, כדי שלא לתת לגיטימציה לחסידים המספרים סיפורי פלאים על אדמו"ריהם.
הדבר השתנה בהקדמתו האחרונה, לביאור הגר"א על "ספרא דצניעותא". שם מספר ר' חיים על "מגידים" שמיימיים שרצו לגלות לגר"א סתרי תורה, על יעקב אבינו שנתגלה אליו, ואפילו על ניסיון של הגר"א לברוא גולם לפני גיל בר מצוה. נראה שבסוף ימיו הגיע ר' חיים למסקנה שאין דרך להיאבק בתופעת החסידות אלא אם כן הוא יספר כי הגר"א היה בעל יכולות רוחניות מפותחות לא פחות מכל אדמו"ר חסידי, ואולי אף יותר, אלא שהגר"א בחר שלא להתייעץ עם שום גורם שמיימי, משום שרצה להבין הכול מתוך התורה, ובכוחות עצמו.
מגמה זו של ר' חיים ניכרת היטב גם מספרות השאילתות, שגם היא נכתבה בסוף ימיו. מובאים שם כמה סיפורים על מלחמתו של הגר"א בבעלי הכוחות הרוחניים:
אמר על המתנבא דקובנה שהוא שד קטן, וגזר עליו בחרם שלא יגיד עוד נפלאות, ושתק כמה שבועות, ואחר כך התחיל עוד לדבר (נפלאות) וגזר עליו הגר"א בחרם שלא ישמע ממנו שום (דבר) ותיכף סר ממנו הרוח (כת"י לונדון קכד).
כלומר, בעיר קובנה היה אדם שהתחיל לספר דברים שבני אדם אינם יכולים לדעת, כגון עתידות או מידע פרטי של אנשים אחרים. הגר"א טען שמדובר בדברי שדים, והפסיק את העניין.
ועוד סיפור:
בתולה אחת עשתה נפלאות ודיברה גדולות ולמדה זוהר וסודות עם לומדים. אמר הגאון זצ"ל: לכשתנשא יסור הרוח מעליה. וכן היה (שאילתות, קג).
גם כאן מדובר ביכולות רוחניות מפותחות, שהגר"א תלה אותן ברוח טומאה. כלומר, ר' חיים ורבו הודו שישנם כוחות רוחניים הניתנים להשגה, אבל הם עלולים להוליך את האדם שולל.
בנוגע לכוחם של צדיקי החסידות העיד ר' חיים:
שמעתי שאמר אחד להגר"א, שהרביים של חסידים אינם יודעים מאומה, אינם עושים שום דבר בלתי רמאות. והשיב הגר"א: לא, כי המעשים הם עושים ובהם יודעים קצת עתידות קרובות וקצת נסתרות, עי' רמב"ן אחרי מות יז, ז ד"ה לשעירים (כת"י לונדון קיט).
כלומר, שוב ר' חיים מעיד על הגר"א כי הוא התנגד לחסידות, אך לא משום שאדמו"ריהם שרלטנים, אלא דווקא מפני שהם מנסים להשיג ידיעות רוחניות ועתידות, והדבר אסור, שכן הוא עלול לבוא מן "הצד האחר" במקום מכיוון הקדושה.
נקודה זו הייתה עקרונית אצל ר' חיים, שהתנגד גם לנוסחאות של פנייה למלאכים בתפילה, בהם הפיוט "מכניסי רחמים" בסליחות, ואפילו אמירת "ברכוני לשלום מלאכי השלום" בליל שבת:
שמעתי ממנו מה שנוהגים העולם לומר בליל שבת "ברכוני לשלום", וגם בסליחות "מלאכי רחמים", אין דעתו נוחה בזה. וכן אמר: לא ידעתי הבקשה למלאכים, הלא אין להם כח מאומה וגם אינם בעלי בחירה לשאול מהם מאומה, כי הכל בהכרח. כי אם האדם זוכה מוכרחים הם בעל כרחם לברכו, ואם רעה תמצא בו, אזי תיכף מקללין אותו (כת"י לונדון, קמ).
הדבקות הרוחנית היחידה שנחשבה בעיני ר' חיים הייתה זו שמושגת דרך לימוד התורה:
ובפרט הגילויים אשר בלא תורה, נפשו בחלה מהם, ולא היו נחשבים אצלו כלל וכלל. וגדולה מזו הוא היה אומר: כי אף מה שהנשמה משגת השגות נפלאות ונוראות על ידי עליית נשמה בשעשוע העליון במתיבתין עלאין, אינו נחשב אצלו כל כך לעיקר גדול. והעיקר מה שהאדם משיג בזה העולם על ידי עמל ויגיעה כאשר הוא בוחר בטוב ומפנה עצמו לדברי תורה (הקדמתו לספרא דצניעותא).
בעבור ר' חיים, זמן לימוד התורה הוא האפשרות היחידה להגיע לדבקות באל, ואם אז ישיג האדם השגות רוחניות או יבקש שאלה ויקבל מענה, הדבר כשר:
גילה לי בדרך סוד ליקח עצה מן התורה, והיא כשאלמד בחשק שידמה לי שלמדתי קצת לשמה, אזי אחשוב על המבוקש אם לעשות אם לאו, וכפי שיעלה בדעתי אז כן יעשה, זה היא עצת התורה (שאילתות, נד).
עת לחננה
לסיום אזכיר אמירה מעניינת של ר' חיים בעניין ארץ ישראל והגאולה. כמו שאר תלמידי הגר"א, גם ר' חיים חש שסוף הגלות מתקרב בימיו. אולי זו הסיבה שהוא גייס כספים בעבור עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל. בספרות השאילתות מופיעה האמירה הבאה:
שמעתי מרבינו על הפסוק "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (עמוס ה, ב), ודרשו חז"ל בגמרא (ברכות ד, ע"ב), פירוש, נפלה ולא תוסיף לנפול עוד – קום בתולת ישראל. ואמר: בתולת ישראל מכונה בשם מפולת (נופלת), כמו סוכת דוד הנופלת. כלומר אשר בכל יום היא נופלת, כי אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתו, ובכל יום ויום בשם הנופלת תכונה, כי עדיין היא נופלת עד שתגיע למדרגה התחתונה ולא תוכל עוד לנפול. ועתה כבר הגיע ל"קום בתולת ישראל" (שאילתות קמט).
