קֶצב חלופי: השקט שלפני הסערה

גיבור הספר הזה, קאליבן, כמו בציטוט של הנרי דיוויד תורו שמובא בתחילתו, איננו צועד בקצב אחד יחד עם חבריו, אלא לקול המנגינה שהוא שומע. אך מהי המנגינה הזו? מהו סוד התופים שגורם לאדם שחור עור, בן זוג ואב, בעל חווה, לקום וללכת ואף לסחוף אחריו עוד רבים? ואיך, בכלל, אדם מקבל החלטה?

"מתופף אחר" מושיב אותנו בין הגברים הלבנים בעיירה הקטנה סאטון, במדינה בדיונית בדרום העמוק של ארה"ב, שלאורך סוף שבוע אחד ביוני 1957 עומדים וצופים ביציאת מצרים. כל שחורי העור בעיירה, ולמעשה כל שחורי המדינה הדרומית, עוזבים אותה. הלבנים נותרים משתאים אל מול התנועה הזו, שתחילתה כפלגי מים שזרימתם עדינה, והיא מתגברת והופכת לנהירה. לעזיבה ההמונית קדמה התנהגות מוזרה של קאליבן, תושב העיירה, נצר למשפחת עבדים, שהחריב את נחלתו ועזב. האם דמו של אחד מאבותיו, עבד מרדן, החל לבעבע בו?

תושבי סאטון, והקוראים איתם, מנסים להתחקות אחר הצעדים השונים בניסוי המחשבתי שנכתב על ידי ויליאם מלווין קלי לפני כשישה עשורים, ונחשב לפנינה ספרותית של מאבק הקהילה האפרו־אמריקאית למען זכויותיה. זוהי יצירה גדולה, אף שהיא משתרעת על פני מספר מועט יחסית של עמודים; אצור בה סיפור שגדול מסך חלקיה. לצד החשיבות ההיסטורית והפוליטית, "מתופף אחר" הוא ספר מניע, שמעורר את הקוראים לכרות את אוזניהם לקולות התופים שהולמים בתוכם.

תיאור יבש של תולדות המדינה הבדיונית וחלקה במלחמת האזרחים האמריקאית, הוא שפותח את הספר. אך המידע המובא באשר להיסטוריה העדכנית – עובדת היותה של המדינה נטושה משחוריה כליל – מעורר את הקוראים. "לא נראה לך שאתה נמצא באתר התרחשות של איזשהו אירוע רב־משמעות?", שואל לוחם־צדק שחור מצפון ארה"ב, שהדרים כדי לנסות להבין מה התחולל בעיירה והניע את הנטישה הזו. "אין כאן דבר־מה שפורט לך על מיתר אֶפִּי, שמזכיר את התנ"ך או את האיליאדה?" ואכן, התחושה הזו הולכת ומתגברת עם הקריאה, גם באשר למאורעות וגם באשר ליצירה עצמה. "מתופף אחר" פורט על מיתר אפי בעדינות, כמו בהתגנב. היצירה הזו איננה צועקת את גדולתה אלא בונה את התחושה הזו בקרב הקוראים, ומבססת אותה ככל שהם מעמיקים פנימה אל שורשי העלילה.

עלבונם של הלבנים

אנו נכנסים אל הסיפור ממרחק, אחרי שהדברים האמורים התרחשו, מנקודת המבט של העיירה הדרומית על תושביה המגוונים. אסופה של דמויות, חלקן נלעגות וחלקן מרשימות, מעוררת את הסקרנות באשר לנעשה בעיירה, בעבר ובהווה, ובאשר לעתיד לבוא. אט אט העדשה מקרבת אותנו פנימה, אל המשפחות שעומדות ביסודו של הסיפור, אל הגיבורים המיוסרים ששזורים בעלילה. אלו הן משפחת וילסון, מלח הארץ הדרומית, נצר למצביא בדיוני מצבא הקונפדרציה שמושווה לגנרל לי, ומשפחת קאליבן, משפחת שחורי־עור שתחילתה בעבד שנרכש על ידי הגנרל וילסון וסופה בטאקר, שעבד למחייתו אצל צאצאי הווילסונים.

הניגודים מוצבים כיסודות בעלילה: משכיל מול בור, הדרום מול הצפון, מבוגרים שהתרגלו מול צעירים שמתעוררים אל המציאות שמקיפה אותם, וכמובן הניגוד הבסיסי ביותר בספר, שחור מול לבן. בכל אחד מפרקי הספר אנחנו לומדים משהו על היחסים שבין השתיים הללו – קבוצת האדם הלבן וקבוצת ה"שחורים. כהי עור. שחרחרים. כהים כמו הלילה. חומים. פחמים. כושים. שחורים".

אך הניגודים הללו אינם בינאריים, וקלי מזכיר לנו שגם משכיל יכול למצוא את עצמו מוגבל, ובור ועם הארץ יכול לחולל שינוי. הווילסונים הלבנים הם דווקא משפחה נאורה ומתקדמת ביחסם לשחורים, והם נחשבים למתנשאים בשל כך. השחורים והלבנים חיים אלו לצד אלו במדינה הדרומית, כאזרחים בעידן טרום ביטול ההפרדה הגזעית, והאוויר בעיירה טעון בגזענות שעשויה להתפרק בכל רגע. אבל גם הלבנים הדרומיים מרגישים שהזמנים משתנים, אמריקה משנה את פניה. אחד האבות המקומיים המתוארים בספר מלמד את בנו לפנות בנימוס אל האפרו־אמריקאים כשחורים, שכן כבר לא ראוי לקרוא להם "כושים". באנגלית להבדל יש צליל אירוני יותר, כאשר מפאת הנימוס nigger הופך negro.

זוהי אמריקה שעל סף התנועה לזכויות האזרח, אמריקה שאוכפת את חוקי ג'ים קרואו, והקריאה על הנעשה בה מהווה הזדמנות מעניינת לבחון את התמודדות האדם עם שינוי הנחות יסוד; הרגשות העזים ששינוי מעורר, הקושי, הבלבול והכעס שצפים כאשר אדם נדרש לחשבון נפש ולהכרה באפשרות שהוא כשל מוסרית. רחשי הלב הללו, כפי שהם מתוארים בספר, תקפים גם בימינו, שישים שנה לאחר כתיבתו. הדבר מעניין במיוחד כשהקורא מנסה להכניס את עצמו לנעלי הדרומיים, שקל יותר לשפוט אותם כאשר הנחות היסוד המתערערות שלהם שונות משל הקורא היום.

משום כך, "מתופף אחר" הוא במידה רבה ניסוי מחשבתי. לא רק בשל התרחיש הבדיוני של עזיבה מוחלטת של מדינה, גדיעת שורשים באחת ונטישת רכוש לטובת עתיד לא ברור – שהרי בני אדם מתקשים לעזוב את בתיהם גם אל מול איום מוחשי למדי. זהו ניסוי מחשבתי מכיוון שהוא מאפשר לקוראים להסתכל מקרוב על מציאות דומה דיה לשלהם כדי ללמוד ממנה, אך גם שונה מספיק כדי לקרוא על הנעשה בה בנחת של מי שחף מאשמה. אין לקורא סיבה של ממש לנוע בחוסר נוחות בכיסאו, שכן הביקורת אינה ישירה. יחסית ליצירות אחרות שקיפלו בין שורותיהן אלימות קשה למשל, העוולות בספר הזה קיימות אמנם, אך כמעט ניתנות לבליעה. בכך קלי מותיר את אוזני הקוראים כרויות, ולא נאטמות במגננה.

גם מבחינה היסטורית, הספר מציע זווית מקורית לבחון דרכה את מצב האפרו־אמריקאים בדרום ארה"ב. המחסום האתני שמפריד בין השחורים ללבנים קיים, אך הם לא מוברחים אל מחוץ לגבולות המדינה, ולא נהדפים על ידי הלבנים החוצה במעין טרנספר. בחירתו ההרפתקנית של קלי היא לתת לשחורים לבחור בעצמם לעזוב, ללא גלימות לבנות ולפידים בעקבותיהם. קלי משחק במאזן הכוחות כשהוא נותן את הבחירה הזו בידי דמויות השחורים שברא. הבחירה שלהם איננה שרירותית, ואף שהלבנים עיוורים לעוול, הקוראים יכולים לראות את הגזענות היומיומית שרוב לבני העיירה אדישים אליה. לאחר האירועים המוזרים וכאשר התמונה מתבהרת ניכר כי הלבנים מופתעים, פגועים אפילו, כמי שעלבו בהם. אך הם ממהרים להדוף בביטול ולהצהיר שמוטב כך, שהם בכלל לא רצו את השחורים שם מלכתחילה.

שקט שלפני הסערה

יחד עם הדמויות אנו מנסים להבין מה בדיוק הניע את קאליבן לעזוב בצורה כזו. אנחנו לא שומעים את מחשבותיו הפנימיות, לא נחשפים לקווי מחשבתו. למעשה, הדמויות שדרכן אנו מתוודעים לסיפור הן דמויות לבנים בלבד. מתושבי העיירה אנו עוברים לבני משפחת וילסון, ומקבלים תמונה מקיפה יותר על מצב האדם השחור בעיירה, במדינה ובארה"ב כולה בשלושים השנים שקדמו לאירועים. החקירה שלנו מתקדמת לרוחב ולעומק, ואנו נחשפים לקורות הנפשות הפועלות. בתוך כך, שאלת המניע כמו מתרחבת מעבר לקאליבן, והקוראים מחפשים תשובה לשאלה: מה מניע אדם בכלל לעשות מעשה כלשהו?

קאליבן איננו פעיל פוליטי, ולא משוגע. מה גרם לו להתנהג בצורה כה מוזרה? מנגנון קבלת ההחלטות מסקרן וגורם לקוראים להיות ערניים, לנסות להתחקות אחר רמזים, אחר קש ששבר גב, אחר היגיון. "אנחנו מדברים על שחור דרומי בור ועם הארץ", מזכיר אותו לוחם־צדק שחור ומשכיל, שמשתאה אל מול התנועה שהוביל האדם הפשוט. "אנחנו לא מדברים על התפיסות החדשות המורכבות, על המחשבות המבריקות ויוצאות הדופן המתפתחות באנשים גאונים. אנחנו מדברים על התפיסות הישנות, הפשוטות, התפיסות הבסיסיות שאולי התעלמנו מהן, או שאפילו לא שקלנו אותן. אבל טאקר קאליבן לא יכול להתעלם מהן; הוא גילה אותן זה עתה".

לא רק החלטותיו של קאליבן משפיעות על העלילה, אלא גם החלטות שאחרים קיבלו, אמונות שדבקו בהן ואמונות שזנחו. במידה רבה זהו ספר על בחירות ומניעים, רעיונות ומימושים, חלומות גדולים ושחיקת החיים; על מה יכול לגרום לאדם להאמין בעצמו או להשיב לעצמו את האמון. אולי קול התוף. כי ההחלטה שקאליבן מקבל היא החלטה שמגיעה מבפנים, פחות מהשכל ויותר מתוך בעירה רגשית. תחושה שמשהו חייב לקרות, שנחוץ שינוי. הוא לא ממתין לאיגודי זכויות שיפעלו למענו ולא מחכה שיעניקו לו חירות לפעול. השינוי שלו הוא לא דרך מאבק, ללא אלימות, אלא קטיעת האינרציה. מבחינתו, זה לא משנה אם הוא שוגה בהחלטותיו, שלפתע הוא מרגיש שנכפו עליו. "אני חייב לעשות את זה, גם אם זאת טעות. אם אני לא אעשה את זה, שום דבר מכל זה לא ייפסק".

"אם יש דבר שאני מצר עליו, מסתבר שזו התנהגותי הטובה. איזה שד כפאני להתנהג כל כך כשורה?" ציטוט נוסף של הנרי דיוויד תורו, מ"וולדן: חיים ביער", מובא גם הוא בפתח הספר. כאן המקום להזהיר את מי שחוששים מחשיפת פרטים מפתיעים, ולהמליץ שידלגו על קריאת המשך הפסקה. התנהגות טובה מאפיינת כאמור את המאבק הלא אלים שמשורטט בספר, אך זהו בכל זאת הדרום העמוק של ארה"ב טרום זכויות האזרח השוות. המוטו של המדינה הבדיונית הוא "בכבוד ובכוח נעז להגן על זכויותינו", והכבוד והכוח עשויים להעביר אדם על דעתו ולזנוח את ההיגיון לטובת הפנאטיות. מבלי להעמיק פן תיפגע החוויה, ראוי לשבח את קלי על האופן שבו הוא טווה מלכודת לקוראים. דווקא כאשר הם קהי־חושים לאחר שהולכו שולל עם ההתנהגות הטובה, מגיע פרץ אלימות עותק נשימה שמגביר את קול הזעקה הפוליטית שהספר משמיע.

זהו ספר ביכוריו של קלי, שכתב אותו בגיל 23 בלבד. הניגוד נמצא גם בו, הבוגר והילדותי, החידתי והגלוי. רוב הספר מצריך חקירה, אך לקראת סופו קלי מגיש לקורא את דבריו באופן תמים כמעט. דברי הדמויות מהלכים לעיתים על גבול ההטפה. אמירות כמו "כל אחד יכול להשתחרר מכבליו… מה שנחוץ הוא השידול הנכון, הקול הנכון שישדל אותו…", יכולות להיקרא כזרם תודעה כן של דמות, או כשידול שהסופר נתן בפיה.

כך או כך, הפגמים המעטים אינם מעיבים על החוויה. "מתופף אחר" הוא ספר מסעיר, אף שרובו נקרא כמעין שקט שלפני הסערה. הקריאה בו מעניינת ונעשית מתוך איזו דריכות שמקורה לא פעם בתמיהה. נדמה שהגבות מעל עיני רוחם של הקוראים מתכווצות בניסיון להבין את המניעים והלך הרוח של הדמויות. קלי טווה עלילת מבוך שגורמת לקוראים להתרוצץ בה בסקרנות, להסיר מגננות ולשקוע גם בחשבון נפש, מבלי לשים לב שהמבוך ניצב בפסגת הר עד שהם נדחפים ממנה אל התהום, וקולו של המתופף האחר מוסיף להדהד באוזניהם.

מתופף אחר

ויליאם מלווין קלי

מאנגלית: רעות בן יעקב

הכורסא, 2021,

240 עמ'