סוגיית התרתן של עגונות עולה מדי פעם על סדר יומנו, למרבה הצער. במבוא לספרה מזכירה ד"ר נועה ששר סערה כזו:
כפי שקורה לא פעם, הסיפורים שמספרים המקורות ההיסטוריים מצטלבים עם אירועי ההווה. במהלך התקנתו של ספר זה לדפוס הותרו בישראל שלוש נשים מעגינותן, אחת מהן לאחר כשני עשורים. השיח הציבורי… העלה שורה של תהיות בדבר מהותה של הפעילות ההלכתית בענייני עגונות ובדבר הסכנות הרובצות לפתחן של נשים הנישאות על פי ההלכה… התלבטתי אם לכלול בחיבור רק את הסיפורים המשפחתיים מן העבר… (לבסוף) גברה ההכרה שיש לצייד את המשתתפים בשיח הציבורי המתקיים כיום… בידע על … ההלכות הנוגעות למוסד הנישואין ולהתרת עגונות (ועל) אפשרויות התמרון והצמתים שעמדו לאורך הדורות בפני פוסקים שדנו בעניינן של עגונות.
במילים אחרות, הספר עוסק אמנם במקרים סבוכים של עגונות יהודיות מן העבר הרחוק למדי (1648־1850), שחלקם כנראה אינו צפוי להתרחש בחיינו (איש אינו נטרף אצלנו ממפגש לילי ביער עם חיה רעה), אבל יש בו רלוונטיות גם לזמננו. ויש בו עניין ותמרור אזהרה לנשים ולגברים שנישאים בימים אלה ו"מבקשים להבטיח את זכויותיהם… באמצעות הסכמי קדם־נישואין" ובהסדרים אחרים שיגנו עליהם מפני סכנת עגינות.
מרבית העגונות בימינו הן מסורבות גט, בהן כאלה שבעליהן נעלמים, בורחים לחו"ל וכדומה, כדי שלא יוכלו לכפות עליהם באמצעים משפטיים לתת גט לנשותיהם. אבל אפילו במדינות לא־מערביות ומסודרות פחות, בימינו כמעט בלתי אפשרי להיעלם לחלוטין, בעזרת נחישות, התמדה ומאמצים מכל הלב, לעיתים לאורך זמן, וכמובן בהשקעה כספית שעלולה להיות גבוהה, אפשר לגלות את הנעלמים ולהתיר את העגינות.
עם זאת, כשמביטים רק כמה עשרות שנים לאחור מגלים מצבים נוספים שאינם שכיחים במציאות הנוכחית. כך היה אחרי מלחמות ישראל, ובייחוד אחרי מלחמת השחרור ומלחמת יום כיפור, כשלא מעט חיילים נעדרו. הלחץ לגלות מה עלה בגורלם לא נבע רק מחובה מוסרית של צבא ומדינה לחייליה ולמשפחותיהם, אלא לא פחות מן הצורך והרצון שנשות הנעדרים הנשואים לא ייוותרו עגונות. בעיה דומה, בהיקפים גדולים ונוראים, נוצרה בעקבות השואה. גדולי הרבנים בדור ההוא, באירופה ובארץ ישראל, השקיעו לאחר המלחמה מאמצים רבים כדי להתיר עגונות על ידי מציאת עדויות מוחשיות, עדים או מסמכים, שיצביעו בוודאות מספקת כי אין סיכוי שהבעלים של העגונות (או נשות העגונים) אכן לא נותרו בחיים.
יבמים, חיילים וגופות
הליך נוסף שמייצר מקרי עגינות הוא חובת החליצה. אישה שהתאלמנה מבעלה והוא לא הותיר אחריו צאצאים מחויבת לשאת את אחיו, ה"יבם", על מנת "להקים לבעלה זרע". אם היבם ו/או האלמנה מסרבים לייבום, קיים נוהל "חליצה". החוקרת מפרטת נוהל זה בספר לפרטי פרטיו, משום שהוא רלוונטי לימינו ומשום שיש לקיימו בדקדקנות וללא סטייה קטנה שבקטנות. לאחר הטקס האלמנה מוכרזת כחופשית והקשר בינה למשפחת בעלה המנוח מתנתק. אבל מה קורה אם היבם נעלם ולא ניתן לאתר אותו, או שהוא נסע למקום רחוק ולא ידוע אפילו אם הוא חי או מת? מקרים כאלה לא היו נדירים, ופנקסי הקהילות היהודיות ורשומות הדיינים מלאים מהם.
חיי הכלכלה במאות ה־19־17 תבעו מסוחרים יהודים רבים להתרחק לתקופות ארוכות מהבית במסעות סחר. אלה הביאו אותם, החל מהמאה ה־16 ואילך, לארצות רחוקות ואפילו ליבשות אחרות – אסיה, אפריקה ומאוחר יותר גם אמריקה. הקשר עם הנוסעים האחרים בנסיבות אלו היה מטבע הדברים רופף ביותר. היו גם מקרים לא מעטים שבהם הבעל היהודי הצטרף לצבא המדינה, אם כספק ציוד וסחורות ואם כאיש צבא מן השורה. באימפריות גדולות כמו ההַבְּסבורגית, הרוסית או העות'מאנית, החיים בצבא היו יכולים למשוך לתוכם אדם למשך שנים רבות. לעיתים קרובות מבלי שאשתו תדע מה עלה בגורלו.
מקרים נפוצים אחרים התרחשו קרוב לבית. הבעל יצא לדרך לצורך עסקיו כשהוא רכוב על סוס או נוהג בעגלת הרוכלות שלו, ונתקל בשודדים. לא פעם נרצחו אנשים בודדים במהלך השוד וגופתם נקברה, הוסתרה, הושלכה לנהר או שהראש נכרת והושלך הרחק מהגופה. כיצד מזהים גופתו של מת אלמוני? בראשית המאה ה־20 כבר היו בדיקות פורנזיות: טביעת אצבעות, שיניים וכדומה, וכיום בדיקות די־אן־איי מאפשרות לזהות גופות עלומות. אבל במאה ה־17 או ה־19?
קוצו של יוד
ששר מצטטת במבוא לספר קטע מתוך "הכנסת כלה" של עגנון שמתאר מצב כזה:
פעם אחת… בא יהודי לעיר ואמר, שראה את יחיאל המוזג הרוג ביער. געו כל העם בבכייה והביאו אותו לעיר. שלח לנו הרב שלא נתאבל על המנוח ושלא נאמר קדיש עד שיבררו בעדות ברורה אותו ההרוג מי הוא. והבירור קשה היה, לפי שהראש היה חתוך מן הגוף. נשתיירה אמי אלמנה. ולא אלמנה בלבד אלא עגונה שוממה. ואני אפילו קדיש לא הניחו לי לומר. אבל ברוד היא עיר של חכמים וסופרים. היו מריצין שאלות ותשובות והעלו היתר עגונה. אלא שלא בא אותו היתר אלא להגדיל תורה ולהאדירה, שבינתיים חלתה אמי מיגון לב ומכאובים… (עמ' יז).
עיקר הסיפור ברור, אבל הסיפא דורש הסבר. בדרכו החריפה והצינית, עגנון מבקר כאן את הרבנים על הסרבול והקפדת־היתר בהליכים: עדותו של היהודי הראשון הייתה ברורה, אבל הם התעקשו לברר ולשאול ולהתייעץ עוד ועוד – לא במטרה להבטיח את תוקף ההיתר של העגונה, למשל במקרה שיתעורר ערעור על הפסיקה או יופיע טוען שיצהיר שהוא בעלה החי של ה"אלמנה" (ומקרים כאלה קרו, כפי שנראה בהמשך), אלא רק כדי "להגדיל תורה ולהאדירה" – או במילים פשוטות, רצונם של הפוסקים להתהדר בידע ובכישרון הפסיקה שלהם זה בפני זה.
לעומת הניסוח התמציתי והאירוני של עגנון, ששר מתייחסת לבעיה בדרך אקדמית, ומקדישה עמודים רבים בפרק 13 וב"אחרית דבר" לרצון "להגדיל תורה ולהאדירה" מצד אחד, ולחשש מפסיקה שגויה מצד אחר. לרבנים ולקהילה היה עניין שנשים לא ייוותרו עגונות זמן רב ושהן יוכלו להינשא שוב. זאת לא רק לטובת האישה, שלא תהיה בודדה, אלא גם משום שנשים בודדות, בעיקר כשהן מטופלות בילדים, נידונו במקרים רבים לחיי עוני ונזקקו לתמיכת הקהילה. זאת ועוד, כותבת ששר, "חכמים לא ראו בעין יפה את נוכחותן של נשים פנויות בחברה, וסברו שיש בכך כדי לערער את יציבותה של הקהילה ושל המשפחות בה".
מצד שני, פסיקה שגויה והופעה של הבעל הראשון לאחר התרת העגינות ובעקבותיה נישואים שניים של האישה, הייתה עלולה ליצור מצב ממזרות בילדים מנישואיה הבאים של העגונה ואף לחייב אותה ואת בעלה החדש להתגרש, בעוד שהיא ובעלה הראשון אינם יכולים לשוב ולחיות ביחד. מתוך חשש מפני טעויות כאלה היו פוסקים שסירבו כליל לעסוק בענייני עגינות, ואילו רוב האחרים התמודדו עם החשש על ידי בדיקות חוזרות ונשנות של עדויות וממצאים ושיתוף של פוסקים נוספים בחקר הסוגיה. כל זה האריך את משך הבדיקות והדיונים עד כדי חודשים רבים ואפילו שנים.
ד"ר ששר מסכמת עניין זה באמצעות הצגה של מספר דגמי התייחסות שרווחו, ועודם רווחים, בין הפוסקים בקשר לעיסוק בהיתר עגינות: הדגם המחמיר – סירוב מוחלט לעסוק בהתרת עגונות; דגמי הביניים של הפוסק המצטרף לפוסקים אחרים שעוסקים יחד באותו מקרה; או כזה שמתיר עגונה בדיעבד, כאשר מתעוררים ספקות לגבי תוקף ההיתר שניתן לאישה מלכתחילה והיא כבר נישאה לאחר; ואחרון – הדגם המקל, החותר להיתר ומצדד בהתייחסות מקלה לדרישות לאישור מותו של הבעל, או מחפש דרכי־עקיפין הלכתיות להתרת נישואין במקרים של סרבנות גט מצד הבעל.
נוכלים ועבריינים
תופעת מעורבותם של פושעים ונוכלים בחייהן של העגונות ובתהליך התרתן מסבירה מצד אחד, לפחות באופן חלקי, את חששות הפוסקים מפני שגגה בתום לב בפסיקה, ומבהירה מצד שני את הסכנות לאישה ואת הפגיעוּת הרבה שלה ככל שהתמשכה העגינות.
במקרה שאירע במחוז פוזנן שבפולין, לדוגמה, סברה אישה, שנעזבה על ידי בעלה לפני שנים רבות, שהוא מת והמתינה ליבם הקטין שיתבגר וישחרר אותה בחליצה. יום אחד הופיע בחנותה גבר זר. הוא שאל אותה שאלות שונות והיא סיפרה לו בתמימות על בעלה, ואז הודיע לה שהוא בעלה האבוד. האישה, שכבר לא זכרה בדיוק את מראהו מכיוון שחלפו שנים רבות מאז שראתה אותו לאחרונה, השתכנעה מסימנים שונים בגופו שהוא באמת בעלה. אף ששם בעלה היה שמואל ושם האיש הזר אברהם, הוא הסביר ששינה את שמו ושכנע אותה שאם תשלם לו סכום כסף הוא ייתן לה גט ויסתלק למקומו החדש. וכך היה.
אבל לאחר שהאישה קיבלה את הגט, הלך הנוכל לעיר פשמישל והפיץ שם את השמועה שנתן גט לאשה מפוזנן תמורת תשלום אף שלא היה כלל בעלה. דיבורים אלה גרמו כמובן לדיינים לפקפק בכשרות הגט. במקביל חזר הנוכל על התעלול שלו עם אישה מפשמישל, ואז החלו הדיינים בשתי הערים להתווכח האם הוא בעלה של האישה הראשונה או השנייה, ומה מצב הגט שנתן. מכיוון שהיה ספק בשני המקומות בנוגע לשאלות האלה ולגבי זהותו האמיתית של הגבר, נותרו בסופו של דבר שתי הנשים עגונות לתמיד. והנוכל שלשל כמובן את הכסף לכיסו.
במקרה אחר באו כמה פושעים אל אישה עגונה וסיפרו לה שישבו בכלא עם בעלה, נכחו כשהוציאו אותו להורג בתלייה ואפילו סייעו להוריד את גופתו מהגרדום. הם היו מוכנים, תמורת תשלום, להעיד על כך לפני הדיינים ולשחררה מעגינותה. האישה שילמה להם, אבל כשהתייצבו לפני הדיינים, עדויותיהם חסרו פרטים מהותיים או סתרו זו את זו ולא התקבלו על הדיינים. אחר כך התברר שהם אכן סחטו מבעלה בכלא את הפרטים על מקום מגוריו, אשתו ומשפחתו, אבל לא נכחו בהוצאה להורג ולא יכלו להעיד בוודאות שהוא מת. האישה נותרה עגונה, ובידי הפושעים נשאר הכסף שגזלו ממנה. דוגמאות אלו, שתיים מני רבות, מראות עד כמה העגינות הותירה את הנשים במצב פגיע וחשפה אותן לסכנה מצד עבריינים ונוכלים שניצלו את מצוקתן.
מחקר מקצועי
למרות כוונתה של ששר לתרום להפצת הידע בנושא עגינות והיתרי עגינות, ועל אף הרלוונטיות של שאלת העגינות וקיומן של אפשרויות עיגון ודרכי התגוננות מפניהן גם בימינו, חיבורה אינו נגיש לקהל הרחב. להפך, זהו ספר אקדמי ברמה גבוהה, שהקריאה בו דורשת ידע רב והיכרות מוקדמת עם התחום.
מורכבות הנושא, שמוצג ומפורט לאורך כ־400 עמודי טקסט (ועוד כ־70 עמודי מקורות והערות), הגדרת הזמן (מאתיים השנים שבין 1648 ל־1850), ובייחוד הציטוטים המרובים ממקורות בני התקופה ואף עתיקים יותר, שמפוזרים לאורך הספר ובולטים בעיצובם ובלשונם, שאינה נגישה למי שאינו בעל הכשרה נאותה – כל אלה מסמנים את קהל היעד האמיתי של הספר: חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל ותולדות המשפחה היהודית, אנשי (ובעיקר נשות) אקדמיה מתחומי המגדר והפמיניזם, ובייחוד מי שמתמחה באופן מקצועי בהלכות המשפחה ביהדות ובדרכי התפתחות ההלכה לאורך הדורות.
עם זאת, מי שמוכן להתאמץ ימצא לאורך הספר מידע מעניין וחשוב על ההיסטוריה והסוציולוגיה של המשפחה היהודית במרחב האשכנזי בתקופה האמורה. מידע זה מבהיר עד כמה מצב העגינות והליכי היתר עגונות היו ונשארו סוגיות מעניינות ומורכבות, שיש להתייחס אליהן בכובד ראש.
נועה ששר כרמל, תשפ"א, 470 עמ'.
גברים נעלמים
עגונות במרחב האשכנזי 1850־1648
נועה ששר
כרמל, תשפ"א,
470 עמ'
