מצלצל הטלפון. על הקו זוג צעיר שסיימו זה עתה לספור שבעה נקיים, אבל שכחו לבצע בדיקה ביום השביעי (על הבדיקות בחמשת הימים שלפניו הם ויתרו מלכתחילה), וכבר שקעה השמש ויצאו הכוכבים. אין רב שלא נתקל אינספור פעמים בסיטואציה הזו, ומעטים הזוגות שומרי ההלכה שלא מצאו עצמם לפחות פעם אחת מן העבר השני של הקו.
אם תפתחו למשל את "שלום אהלך", חיבורו של הרב אליקים לבנון (הוצאת קורן, 2020), התשובה תהיה ברורה: עליהם להתחיל את כל התהליך מחדש, ולטבול רק אחרי שבעה ימים נוספים (עמ' 62). אני מזכיר את ספרו של הרב לבנון רק משום שבמקרה הוא הספר האחרון שיצא בתחום, אבל תשובה דומה תקבלו גם ב"דרכי טהרה" הוותיק של הרב מרדכי אליהו (עמ' קלה), ואפילו אצל גדול המקילים בהלכות נידה, הרב עובדיה יוסף. התשובה היא אותה תשובה: הספירה נפסלה ויש להתחיל אותה מחדש.
רק ב"איש ואישה" של הרב אלישיב קנוהל, שכותב גם הוא את אותם דברים בגוף הדיון, תוכלו למצוא גם הנחיה קצרה בסוף הסעיף, ולפיה מי ששכחה לבדוק ביום השביעי "תשאל רב כיצד לנהוג" (עמ' 106). מי שתשמע לעצתו של הרב קנוהל, ואכן תתקשר ותשאל את הרב, תגלה בחלק ניכר מן המקרים שהרב יורה לה לטבול ולהיטהר בו ביום. מה הם שיקוליו של הרב? על אילו שיטות ראשונים הוא נסמך? בשאלות אלו אפשר לדון בהזדמנות אחרת, אבל עובדה היא שכך הדבר: רבנים רבים יתירו בפועל את שאסרו מאה אחוזים מספרי הקיצורים. לפחות עד היום.
החל מהיום, בספר החדש בסדרת "פניני הלכה", העוסק בטהרת המשפחה, אפשר יהיה למצוא לראשונה בתולדות ספרי הקיצורים את ההנחיה הבאה: "בשעת הדחק, אם בדקה את עצמה רק פעם אחת במשך שבעת הימים בנוסף לבדיקת 'הפסק טהרה', תוכל להקל ולטבול" (עמ' 88).
לחתוך את המתווך
אני מתעכב על ההלכה הזו לא רק בגלל החשיבות הקונקרטית שלה, אלא משום שהיא מייצגת היטב את אופי הספר כולו. לא נכון לומר ש"פניני הלכה – טהרת המשפחה" הוא ספר מקל. גם מפני שפעמים רבות הוא דווקא מחמיר: כך למשל הוא נוטה לפסול הפסק טהרה שנעשה לאחר השקיעה; ולאימי יש רשימה ארוכה של הלכות שבהן קיבלה בעל פה מהרב קנוהל מסורת מקילה יותר מזו שאימץ הרב מלמד; אבל בעיקר מפני שההקלה כשלעצמה איננה המגמה העיקרית של הרב מלמד.
המגמה שלו היא אחרת, כפי שהוא כותב בהקדמתו: "הכלל שעומד לנגד עיניי הוא, שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאול שאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים" (עמ' ט). הרב מלמד מבקש "לחתוך את המתווך", כפי שאומרים באנגלית. את התשובות שמסרו רבנים לתלמידיהם בחדרי חדרים, תוך צירוף של ספיקות וספקי־ספיקות, הוא בוחר לפרוש בלי כל היסוס או גמגום בפני הקהל הרחב.
לבחירה הזו עשויים להיות מחירים. נשווה למשל את התיאור של לבישת בגדים לבנים בשבעה נקיים אצל הרב לבנון ואצל הרב מלמד. הרב לבנון מצטט את לשון רש"י, שלפיה האישה "צריכה להיות לובשת לבנים" (עמ' 60), ואילו הרב מלמד מאמץ את לשון הרמ"א, שלפיה מדובר ב"מנהג כשר" בלבד (90). למעשה, על אף לשונו הרכה של הרמ"א, עובדה היא שנשות ישראל נהגו, ככלל, לקיים את המנהג. אך האם כך יהיה הדבר כאשר מעמדו ההלכתי הרעוע פרוש לעיני כול? והאם בעולם שבו המסורת החיה מעורערת, בעקבות מאות שנים של מלחמות וחילון, לא נכון יותר לבצר את המנהג כחובה בספרות הפופולרית ולהמשיך למסור את דבר ההיתר־בשעת־הצורך בלחישה?
החידוש שבספר הוא לא רק בבחירה לפרוש את השיטות המקילות בפני הקורא, אלא גם בגישה העקרונית כלפי מכלול דיני טהרת המשפחה. באחת הפסקאות המכוננות שבפתח הספר כותב הרב מלמד: "יש שואלים, אולי אפשר בימינו לבטל את התקנה לספור שבעה נקיים לנדה" (19). עצם הבחירה להציף את השאלה מאוד לא אופיינית לספרי הלכה, אולם הרב מלמד לא רק מציף אותה אלא אף מזדהה איתה במישור העקרוני, גם אם בסופו של דבר הוא מסיק כי "אין בידינו סמכות לבטל מנהג שהתקבל כהלכה פסוקה על ידי חכמי התלמוד". באופן יוצא דופן מצהיר הרב מלמד על המציאות הנוכחית של הלכות נדה כמציאות שבדיעבד, כזו שעם הזמן נוספו עליה חומרות על גבי חומרות אשר שינו את האיזון הראוי שנקבע בתורה שבכתב. משום כך, חותם הרב מלמד, "בכל מה שאפשר להקל על פי דין נכון להקל".
מציאות זוגית מודרנית
התבוננות בטענות שמונה הרב מלמד בעד ההקלות עשויה להעניק נקודת מבט מעמיקה יותר על הספר כולו. טיעון אחד שנזכר בדבריו הוא "שרבו הפיתויים והמכשולים", ועל כן ככל שנחמיר באיסור כך יתקשה הציבור לקיימו. שיקול זה הוא שיקול רווח בספרי הפסיקה בכלל ובדיני נידה בפרט; אחת הסיסמאות שהרב עובדיה יוסף חוזר ומצטט בספרו היא האמרה של ר' יהונתן אייבשיץ, "לא תוסיפו פן תגרעו". אולם אצל הרב מלמד תופס טיעון זה מקום משני בלבד. הטיעון הראשון, והעיקרי, שהוא מעלה בשבח ההקלה הוא שלאחר שחזרנו אל הארץ "יש מקום להדר יותר במצוות עונה" (שם).
יותר משהוא מקל בדיני טהרה, הרב מלמד מחמיר במצוות עונה, החמרה שיש לה ביטויים רבים בכרך אחר בסדרה, ששמו "שמחת הבית וברכתו", הראוי לדיון נפרד. בשל החשיבות הרבה של מצווה זו בעיניו הוא מכריע להקל, ככל ששורת הדין מאפשרת, בכל הנוגע לקיצור תהליך ההיטהרות, ובפרט במצבים שבהם ההיטהרות נמשכת זמן רב מן הממוצע; ראו למשל בחלקים הנוגעים לאישה שיש לה פצע או התקן תוך־רחמי (עמ' 55). והוא עושה זאת מבלי לחשוש יתר על המידה לשימור המנהג המקובל; ראו למשל סעיף שלם, מהפכני, המוקדש לאפשרות של זוג אשכנזי או מעורב להקל כדעת השולחן ערוך בדין "פולטת שכבת זרע"(85).
בה בעת, בהיבטים רבים של דיני ההרחקות הוא נוטה דווקא להחמיר יותר מן המקובל במגזרים רבים, לפעמים גם יותר מן הנדרש על פי המקורות. כך למשל הוא כותב שטוב שיהיה בין המיטות הפרש של חצי מטר, אף שזו חומרה שאין לה מקור לפני אחרוני האחרונים, וממליץ למהדרות לכסות את ראשן אפילו בשעת השינה (61). גם בשאר סעיפי הפרק הוא נוקט גישה ממוצעת שאין בה זכר לנטייה החזקה לקולא הקיימת בשאר חלקי הספר, וניכר שהקושי של זוגות רבים לקיים את דיני ההרחקות – קושי שבעקבותיו נאמרו דברי הרב אייבשיץ הנזכרים לעיל בשבח ההקלות – משמעותי בעיניו פחות מן הצורך להרבות בימי ההיתר ובקיום מצוות עונה.
מלבד הרצון להאיץ את ההיטהרות והניסיון להנגיש את עיקר הדין לשומרי ההלכה, גורם דומיננטי נוסף בספר הוא הראייה המפוקחת של מציאות החיים המודרנית. אם בספרי הלכות הכשרות שלו נקט הרב מלמד עמדות יוצאות דופן על בסיס המחקר המדעי בעניין בליעה בכלים, בספרו על טהרת המשפחה הוא מסתכל בעיניים למציאות האנושית והזוגית.
סיפורים מהשטח
סוגיה רגישה שבה נטייה זו באה לידי ביטוי מצויה בפרק העוסק בליל הכלולות. הנחיה הלכתית רווחת מאיצה בבני הזוג לקיים את החיבור הפיזי ביניהם, את "בעילת המצווה", כבר בליל החתונה. הנחיה זו נובעת הן מן הרצון להשלים בהקדם האפשרי את תהליך הנישואין על מכלול היבטיו, והן מן החשש מפני הוצאת זרע לבטלה; אולם יש לה מחירים רבים מנקודת מבט נפשית וזוגית. ההדרכה המקובלת יותר בשנים האחרונות, ומופיעה בין השאר אצל הרב קנוהל, היא שאמנם ראוי לכתחילה לקיים יחסים מלאים כבר בלילה הראשון, אך יש לקחת בחשבון גם את הצורך ברצון הדדי שעשוי לגרום לדחייה של ערב או שניים.
"אולם נראה על פי הניסיון", כותב הרב מלמד, "שההדרכה הנכונה לימינו, לדחות את 'בעילת המצווה' כדי שהחתן והכלה ירבו בשמחת אהבתם" (183). בהערה הוא מביא את עדותה של רעייתו, הרבנית ענבל, על התובנות שגיבשה מתוך שנים רבות של הדרכת כלות והובילו לניסוח ההנחיה. לא נפרט כאן את המקורות ההלכתיים המאפשרים לרב מלמד לעמוד מאחורי הנחיה כזו, רק נעמוד על הגישה החדשנית כל־כך מחד והמובנת מאליה מאידך, להיישיר מבט אל המציאות הזוגית המודרנית ולהבין שצורת החיים הזוגית שהתאימה אולי לפני מאתיים שנה לא יכולה לשרוד במאה ה־־21, גם אם השינוי דורש אימוץ גישות מקילות בסוגיה הלכתית זו או אחרת.
גישה זו לא באה לידי ביטוי רק בהכרעות בפועל, אלא בתהליך האינטנסיבי שבו בחר הרב מלמד לשתף במהלך הכתיבה מעגלים רחבים של נשים וגברים, שיציפו לא רק סברות למדניות ומקורות מן הרובד התיאורטי של ההלכה, אלא תחושות וסיפורים על האופן שבו היא מתקיימת בפועל. זאת תוך שהוא מקשיב בתשומת לב רבה לקולות העולים מן השטח ומשקלל אותם בתוך הדיון, גם אם לא תמיד מקבל אותם במלואם. על עצמי אעיד שנתבקשתי על ידי הרב מלמד לחוות דעה באשר להיבטים הרגשיים הנוגעים לאובדן היריון, כאשר בסופו של דבר הניסוחים בגוף הספר לקחו בחשבון במידה מסוימת את נקודת המבט שאותה הצגתי, ואילו בהערה פרש הרב את עמדתו תוך שהוא מפנה לעמדה אלטרנטיבית שהצגתי בספרי "כחלום יעוף" (עמ' 209).
אלו באמת רק מעט מזעיר מבין עשרות פסיקות מרתקות וחדשניות שיש בספר, ועוד לא דיברנו על המאמץ ההירואי לכנס את מכלול דברי הפוסקים בסוגיות עמומות כמו פולמוס ההרגשה ודיני כתמים לכדי ניסוחים בהירים המתכתבים עם המציאות הריאלית. כל אלו חוברים יחד בספר שעשוי לשנות את האופן שבו נלמד מעתה את דיני נידה, ולהפוך את קיום הלכות טהרת המשפחה לחוויה מובנת, נעימה ומשמחת יותר.
הרב אברהם סתיו הוא ר"מ בישיבת ההסדר מחנים ומחבר ספרי הלכה ועיון
פניני הלכה – טהרת המשפחה
הרב אליעזר מלמד
מכון הר ברכה, תשפ"א, 264 עמ'
