נופל וקם: המתאגרף המצליח שמתגאה בזהותו היהודית

"הייתי ילד ביישן, חסר ביטחון ומאוד לא שמח, וגדלתי בבית שהיה כמו המערב הפרוע, בלי אף אחד שיסביר מה מותר או מה אסור, יתעניין אם הכנתי שיעורים וילמד אותי להיות גאה בעצמי. גם כשהתחלתי עם האִגרוף, כולם סביבי אמרו שאין שום סיכוי שאהפוך למקצוען ושלא יֵצא ממני כלום, אבל בראש כל הזמן אמרתי לעצמי שאני יכול לעשות את זה", מספר בכנות קליטוס סלדין, מתאגרף יהודי אמריקני במשקל קל מלונג איילנד. סלדין, המכונה "הפטיש העברי", עושה בשנים האחרונות חיל בעולם האגרוף המקצועני, בניגוד לכל הציפיות. נפגשנו בתחנת הרכבת בברנטווד, לונג־איילנד, לשם הגיע סלדין לאסוף אותי במכונית הספורט שלו, וביחד נסענו לאולם האימונים שלו בעיירת מגוריו. "אחרי שניצחתי כמה קרבות בצורה מרשימה בתור חובבן, אנשים סביבי התחילו להגיד שהידיים שלי הן כמו פטישים. אחרי שגילו שאני יהודי, התחילו לקרוא לי 'הפטיש העברי', והשם התגלגל מטורניר לטורניר, ופתאום כולם התחילו לקרוא לי ככה. כנראה זו הדרך שבה נוצר כינוי – מישהו אחר יוצר אותו עבורך, ומבחינתי זה נהדר. היום כבר מכירים אותי בעיקר בשם הזה. לפני כמה שבועות נתתי הרצאה לחבורה של צעירים וכשקראו בשם שלי אף לא התרגש, אבל ברגע שציינו את הכינוי, כולם התחילו לצעוק והאנרגיה בחדר השתנתה לחלוטין".

קליטוס סלדין, 31, נולד בברוקלין ונקרא על שמו של קלייט בוייר, שחקן בייסבול מפורסם שזכה עם הני־יורק יאנקיז בשתי אליפויות, בתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת והיה חבר טוב של הסבים שלו. לסבא שלו, לי סלדין, היה מועדון אופנועים בשכונת בדפורד בברוקלין בשנות ה־50 והוא היה דמות מוכרת מאוד בסביבה. "סבא היה יהודי נמוך וחזק מאוד, שאף אחד לא העז להתעסק איתו. הוא יכול היה לבנות כל מה שתרצה, ונפטר שנה אחרי שנולדתי. אני מצטער שלא פגשתי אותו, אני בטוח שהוא היה עוזר לי להפוך לאדם טוב יותר".

בגיל צעיר עבר סלדין יחד עם הוריו, אחיו ואחותו, לשכונת שירלאי בלונג איילנד. "אהבתי מאוד את החצר הגדולה שהייתה לנו שם, אבל בבית הסיפור היה שונה לחלוטין והייתה לי ילדות מאוד קשה", הוא נזכר. "לא היה לנו כסף, חיינו על קצבת מזון ובכל יום אכלתי בבית ספר שתי ארוחות, כי הן היו בחינם. את החינוך שלי קיבלתי ממבוגרים אחרים בסביבה, מהם הבנתי מה מותר ומה אסור, ולמדתי איך להתרחק מצרות. אמא שלי סובלת מאיזו בעיה שגורמת לה לאגור הרבה זבל בבית ורק היום אני מבין שילד לא אמור לחיות בתנאים כאלה. האחים שלי ואני יכולנו ללכת גם לכיוונים הרבה פחות טובים, אבל כנראה הרצון לקבל משהו אחר ממה שהיה סביבנו בילדות, הוביל אותנו למקומות חיוביים. אחי הגדול ג'וזף, שהיה היחיד לאורך השנים שניסה לעודד אותי להיות טוב בכל דבר ולימד אותי לעבוד קשה ולהיות אדם טוב, הפך בשנים האחרונות לרופא הראשון אי פעם במשפחת סלדין, והוא הגאווה הגדולה של כולנו".

גלדיאטור אולד סקול

הספורט הפך לחלק בלתי נפרד מחייו של סלדין כבר בגיל צעיר. הוא התאבק, הרים משקולות ושיחק פוטבול ולקרוס, אבל נראה שכל זה היה הכנה לדבר האמיתי. "אחרי שסיימתי את לימודי התיכון, מאוד רציתי לעשות עם עצמי משהו מיוחד, ובמשך תקופה התאמנתי ב־MMA (אומנויות לחימה משולבות), אבל אז התברר שהעיסוק בזה לא חוקי בלונג איילנד, והמקום שבו הייתי מתאמן נסגר. החלטתי ללכת למועדון אגרוף מקומי, אחד הטובים בארה"ב, עם הרבה מאוד מתאגרפים מוכשרים. הייתי כבר בן 22, ובפעמים הראשונות פשוט פירקו אותי שם לחתיכות, אבל לא ויתרתי. חזרתי לשם בכל יום במשך שנה, לפעמים פעמיים ביום, והמשכתי לחטוף מכות. המאמן שלי אז אמר לי שאני אחד המתאבקים הראשונים שהצליח להפוך למתאגרף שמסוגל גם לספוג חבטות. בדרך כלל הם מגיעים, חוטפים אגרוף באף ופורשים מיד. לאט־לאט התחלתי להשתפר ולהשתתף בקרבות חובבנים".

סלדין הציג יכולת מצוינת ב־28 קרבות החובבים שקיים, מהם ניצח 26, רובם בנוק־אאוט. "השתתפתי בכל טורניר ובכל קרב שרק יכולתי, זכיתי בתארים מקומיים, ייצגתי את ארה"ב, בתחרות מול הרפובליקה הדומיניקנית, והגעתי לגמר הגולדן גלאבס, טורניר יוקרתי שמתקיים במדיסון סקוור גארדן". סגנון הלחימה של סלדין נחשב ליוצא דופן, מאחר שכמעט לא רואים כיום מתאגרפים כמותו בענף. "אני לא מסוג המתאגרפים המחושבים, שאוספים נקודות במהלך הקרב כדי לנצח. אני ילד יהודי קשוח ומחוספס מלונג איילנד שרוצה להכאיב למתחרה שלו בזירה, ופשוט מסתער עליו ברגע שהכול מתחיל, במטרה להתיש אותו ולהפיל אותו לרצפה. מעבר לספורט, אגרוף זה גם בידור, והקהל אוהב לראות מישהו עם סגנון כמו שלי, שמהרגע שהוא עולה לזירה, לא מפסיק לדבר ויכול להתחיל לרקוד באמצע הקרב. אני כמו גלדיאטור אולד סקול. כשאני בזירה והקרב מתחיל, מבחינתי אין מחר. אני נותן את כל מה שיש לי, לא שומר על הגוף, ואומר לעצמי – מקסימום אם תהיה בעיה, נתקן אותה אחר כך".

איך ההרגשה להוריד מישהו בנוק־אאוט?
"ההרגשה הכי משוגעת שאפשר לחשוב עליה, כי בהתחלה אתה לא מרגיש כלום. אתה מכה את היריב שלך ופתאום הוא נעלם ואז אתה ממהר לרוץ לפינה, ומחכה לראות אם הוא יצליח להתאושש, בזמן הספירה של השופט. בזירה אני מרגיש כמו בעל חיים, מסתובב שם כמו איזה דב או אריה, זה מאוד אינטנסיבי".

עד כמה זה מלחיץ לעלות לזירת אגרוף לפני קרב?
"כשהייתי צעיר והתאבקתי, הייתי מאוד לחוץ לפני שעליתי לקרב וההרגשה הזו המשיכה גם בתחילת הקריירה שלי כמתאגרף. אבל בשלב מסוים החלטתי לקבל את הדברים, להיות פחות לחוץ ופשוט לעלות לזירה וליהנות. ברגע שאני שם על עצמי את החליפה והכפפות אני נכנס לדמות שלי ואני מנסה לתת לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה – הצגה טובה ככל האפשר. אני יודע שאני יכול לגרום הרבה נזק לכל מתחרה שלי, ואני נלחם עבורי, עבור המשפחה שלי והאוהדים".

"אני לא מסוג המתאגרפים המחושבים, שאוספים נקודות במהלך הקרב כדי לנצח. אני ילד יהודי קשוח ומחוספס מלונג–איילנד שרוצה להכאיב למתחרה שלו בזירה, ופשוט מסתער עליו ברגע שהכול מתחיל במטרה להתיש אותו ולהפיל אותו לרצפה"

כבוד של אלופים

בשלב מסוים, החליט סלדין כי הגיע הזמן לעלות מדרגה למקצוענים, אבל אף אחד לא חיכה לו שם  עם דלתות פתוחות. "למרות שכולם אמרו שאין לי סיכוי, לא ויתרתי. הכנתי וידאו עם חצי שעה של הרגעים הטובים שלי, אבל כל מי שפניתי אליו, נתן לי תשובה שלילית. באחד הימים שהתאמנתי, הגיע לשם מתאגרף ותיק שעבד עם פיט ברודסקי, מאמן ומנהל אגרוף יהודי מוכר. גרתי באותם ימים עם סבתא שלי, וכשהגעתי הביתה הטלפון צלצל וברודסקי על הקו. הוא הזמין אותי לשבוע אימונים בפלורידה. נסעתי לשם והתאגרפתי כל יום, והוא התרשם שאני קשוח ומלא בתשוקה לאגרוף, למרות שלא היה לי ניסיון אמיתי בתחום וחסרו לי היסודות. ביום האחרון התאגרפתי שם מול בחור שאמור היה להתחרות שבוע אחרי, הפלתי אותו פעמיים לרצפה וכולם מסביב היו בשוק. חזרתי הביתה, ושבוע אחרי זה הם החתימו אותי על חוזה המקצוענים הראשון שלי. פיט היה היחיד שהאמין בי והחליט לתת לי צ'אנס. היה לו חזון, להחזיר לעולם האגרוף משהו שכבר אין בו היום – מתאגרף יהודי עם גישה של פעם". סלדין חתם על חוזה עם ג'ו דגארדיה, מחברת האמרגנות "סטאר בוקסינג", והחל להתאמן תחת ברודסקי. בקיץ 2011 הוא ערך את הקרב המקצועני הראשון שלו, מול וילסון פלסיאינו, שאותו הוריד בנוק־אאוט בסיבוב השלישי. "הרגשתי גאווה גדולה מאוד באותו ערב. אחרי שהפלתי אותו לרצפה שמחתי נורא וקפצתי על החבלים וחגגתי. ההורים שלי כעסו עליי אחר כך, אמרו שזה היה מסוכן ויכולתי להיפצע".

איך המשפחה שלך קיבלה את העיסוק שלך באגרוף?
"כולם מאוד פרגנו, חוץ מסבתא שלי. מאז שהייתי ילד קטן היא הייתה אומרת שאגרוף זה דבר מגעיל וברוטלי. אבל בשלב מסוים, כשהייתה כבר מעל 70, היא התחילה לבוא לקרבות שלי וכל כך התלהבה, עד שיום אחד במהלך קרב ראיתי אותה עומדת קרוב לזירה וצורחת לי שאפרק את זה שמולי".

הניצחון הראשון בקריירה המקצוענית היה פתח לשרשרת ניצחונות ארוכה של סלדין, שקיים ארבעה קרבות בממוצע בשנה והגיע לסוף שנת 2014 למאזן של 15 נצחונות, מול אפס הפסדים. המאזן הזה סידר לו קרב על אליפות העולם עד 64 ק"ג מול באיין ג'נגל ממונגליה, מטעם פדרציית ה־WBC, אחת מארבע הפדרציות המובילות בעולם. סלדין ניצח את המונגולי בנוק־אאוט טכני בסיבוב התשיעי, והניף חגורת אליפות ראשונה. "זה היה זמן מצוין עבורי לזכות בתואר, שמי שזוכה בו בדרך כלל מועמד להיות הכוכב הבא של עולם האגרוף. הפכתי אז למדורג בכיר בשתיים מהפדרציות הבכירות, והייתי אסיר תודה על כל מה שקורה לי. האליפות הזו היא מזכרת בשבילי לכל העבודה הקשה שהשקעתי". ההצלחה של סלדין והסגנון המיוחד שלו הובילו אותו גם לערבי קרבות ששודרו בטלוויזיה. "בשלב מסוים חתמתי עם מקדם קרבות (פרומוטר), והקרב הראשון שלי בטלוויזיה היה בערוץ ספרדי. ניצחתי בו ובעוד כמה וקיבלנו פנייה לקחת חלק בערב קרבות ב־ESPN. הם מאוד אהבו אותי שם ובקרב השני הייתי באירוע המרכזי שלהם ורצו שאמשיך איתם, אבל אז היו שינויי בעלות בחברה ואיבדתי את ההזדמנות הזו, מה שהיה מאכזב מאוד עבורי. ברוב הקרבות שלי לא צפיתי, כי מוזר לי לראות את עצמי שם, אבל אני שמח שהם משודרים".

בשנה שעברה קפצה הקריירה של סלדין עוד שלב, לאחר שהוזמן להיות חלק מערב קרבות ששודר בנובמבר ברשת HBO, שם הנחיל לרוברטו אורטיז המקסיקני המצוין את הפסדו השני בקריירה, אחרי שהפיל אותו לקרשים בסיבוב השלישי ועלה למאזן של 21 ניצחונות ללא שום הפסד. הניצחון המרשים הזה הוביל את HBO להציע לו לשוב להתחרות חודש לאחר מכן, דבר שלא נהוג לעשות בדרך כלל בעולם האגרוף, שבו לוקחים בדרך כלל מנוחה של כמה חודשים מקרב לקרב. "סבלתי מכאבים נוראיים במרפק והיה לי קשה מאוד להתאמן, אבל כל החיים שלי חיכיתי להזדמנות כזאת שתגיע, ורציתי לקחת את זה בכל מחיר במטרה לבנות את השם שלי. הציעו לנו את הסכום הכי גדול שקיבלתי עד היום, עם קרב בשידור חי, ואחרי שראיתי קרבות של המתחרה שלי – הרגשתי שאוכל לעשות את זה למרות הכול".

"לא הכול זה ניצחון או הפסד"

ההסכמה של סלדין להילחם מול יאבס אוליסה הקנדי, הפכה אותו למתאגרף השלישי בהיסטוריה של HBO ב־44 שנותיה, שהופיע בערב אגרוף שלה חודש אחר חודש, כשאחד מהשלושה היה מייק טייסון. אבל ההחלטה הזו עלתה לו ביוקר בסופו של דבר, והוא נוצח לראשונה בקריירה המקצוענית. "הגענו לקנדה עם הבנה שהזירה שם תהיה קטנה כמו שאני אוהב, אבל גיליתי שם את הזירה הכי גדולה שראיתי בחיים. אוליסה עלה לקרב עם אסטרטגיה מצוינת ועם כושר יוצא דופן, הוא פשוט לא הפסיק לרוץ מצד לצד כל הקרב. פשוט לא עמדתי בקצב שלו. ספגתי הרבה חבטות שלא הייתי מוכן אליהן והייתי בשוק".

המנהלים שלך לא היו אמורים לתאם את הדברים מראש, ואולי אפילו למנוע ממך להתחרות בהפרש כל כך קצר?
"הם דיברו איתי על הדברים, אבל ממש רציתי לחזור לזירה והם לא מנעו את זה ממני".

איך הרגשת אחרי ההפסד?
"ההרגשה הייתה רעה אבל הלכתי לפגוש את המשפחה שלי בבר והגיעו לשם גם האוהדים שבאו לתמוך בי, והלילה הסתיים בצורה חיובית, למרות ששתיתי קצת יותר מדי. בבוקר, כשקמתי עם כאב ראש, רק רציתי לחזור הביתה. בשבילי זה לא הכול רק ניצחון או הפסד, זה גם איך התאגרפתי. ומה שהייתי שמח לגביו הוא שגם אחרי שהוא הפיל אותי פעמיים, עדיין קמתי והמשכתי להילחם ולתת את כל מה שאני יכול בשביל לנצח, פשוט לא הצלחתי".

יש לך כבר הרבה מעריצים?
"יש לי קבוצת מעריצים לא קטנה, בלונג־איילנד וברחבי העולם, כולל בישראל, שקוראים לעצמם 'ראשי הפטיש'. מזהים אותם בכל מקום מהר מאוד, כי הם מאוד רועשים, גסי רוח ואוהבים לשתות. כשעליתי לקרב בקנדה 11 אלף איש שרקו לי בוז אבל ה־50 שהגיעו איתי, לא הפסיקו לעודד לאורך כל הקרב. כשהוא הסתיים, כל מי שישב סביבם נשם לרווחה כי הם פשוט לא שותקים, מרגיזים את כולם ואני מת עליהם".

כמה קשה לך להתאושש אחרי קרב?
"אחרי כל קרב אני סובל מכאבים נוראיים, מוריד את הכפפות, שם את הידיים בקרח ומנסה להירגע. כדי לקבל את התשלום שלי אני מחויב לתת בדיקת שתן, ולמרות שאני שותה המון לוקח לי לפעמים אפילו שעה, כי הגוף עדיין בטירוף. זו בחירה יוצאת דופן לחיים, אני יודע את זה, אבל אני אוהב את זה".

עד כמה ההפסד הזה עלול לפגוע לך בקריירה?
"אני לא חושב שההפסד הזה ישפיע על הקריירה שלי לטווח ארוך. עודד אותי שפיטר נלסון, נשיא HBO לענייני אגרוף, שלא רצה לדבר איתי בעבר עד שראה אותי מתאגרף, חיכה לי בחדר ההלבשה אחרי הקרב ואמר שלא ישכח את האופן שבו נלחמתי. זה נתן לי הרגשה טובה ואני משוכנע שיהיה להם עדיין עניין בי בהמשך".

אם מותר לשאול, כמה כסף מרוויחים בערב כזה?
"בסופו של דבר יצאתי עם 45 אלף דולר, כשהפרומוטור של האירוע, שסגר אותו עבורי, הרוויח לפחות פי ארבעה ממני. זו תעשייה שבה מקדמי התחרויות והמנהלים מרוויחים את כל הכסף בזמן שהמתאגרפים מרוויחים הכי פחות, למרות שהם אלה שעובדים קשה ומסכנים את הגוף מדי יום. במשך שנים הרווחתי בקרבות מקומיים סדר גודל של 3,500 דולר לערב, שבקושי כיסו את ההוצאות שלי, אבל אם אתה רוצה להתקדם, זו הדרך. זה לא הוגן אבל אני לא רוצה לדבר על זה יותר, כדי לא להיות בצרות. מגיע לי להרוויח הרבה יותר, ואני לא בטוח שיהיה לי הרבה כסף אחרי שאפרוש, אבל כבר עכשיו אני זוכה להרבה מאוד כבוד מאנשים על מה שעשיתי, כבוד של אלופים. כל מי שבסביבה מכיר אותי ויודע מי אני".

מעבר להפסד המאכזב, בעיית המרפק של סלדין החמירה והוא נאלץ לעבור ניתוח לפני מספר שבועות, מה שימנע ממנו להתחרות בחודשים הקרובים. "הרופא שלי טען שהייתי צריך להודיע על פציעה ולא לעלות לקרב האחרון שלי, אבל אני לא אוהב להשתמש בתירוצים. ברגע שהקרב נגמר, המבט שלי ממוקד קדימה ואני רק צריך להבריא. זה הניתוח הרביעי שלי בקריירה וחלק מהעניין. זה ענף שבו אתה לבד על הזירה ואתה פוצע את הגוף שלך. ברגע שאחלים, יקבעו לי קרב קאמבק ואחריו קרב רציני יותר".

"יש לי קבוצת מעריצים לא קטנה, כולל בישראל, שקוראים לעצמם 'ראשי הפטיש'. מזהים אותם בכל מקום מהר מאוד כי הם מאוד רועשים, גסי רוח ואוהבים לשתות. כשעליתי לקרב בקנדה 11 אלף איש שרקו לי בוז אבל ה–50 שהגיעו איתי לא הפסיקו לעודד לאורך כל הקרב. אני מת עליהם"

כמו לזכות בלוטו

כמה דקות אחרי שסלדין ואני מגיעים לאולם הוא מחליף לבגדי האימון שלו, ועל ראשו הוא חובש כובע שעליו רשום באנגלית "ישראל". בקרבות שלו, כיאה ל"פטיש העברי", מופיע מגן דוד גדול על מכנסיו ועל גב חולצתו רשום "זכור את מצדה". "חשוב לי לייצג את העם היהודי בקרבות, שיראו שיש גם מתאגרפים יהודים, משהו שלא קרה הרבה לאורך ההיסטוריה ואני גאה להיות חלק מהמורשת הזאת בעולם האגרוף. תמיד ידעתי שאני יהודי, הייתי גאה בזה ולא הסתרתי את זה מאף אחד. ההורים שלי לא יכלו לשלוח אותנו לבית ספר יהודי, מסיבות כלכליות, אבל חגגנו את החגים, הלכנו לבית כנסת ועליתי לתורה בבר מצווה. החג האהוב עליי מאז ומתמיד היה חנוכה, כי מקבלים בו מתנות. לאורך השנים מצאתי את עצמי בסיטואציות, שבהן נאמרו בדיחות על יהודים אבל לא יכולתי לעשות הרבה, כי הייתי יחיד וסביבי היו הרבה אנשים. אני בז לגזענות מכל סוג שהיא".

מתי תבוא לקרב בישראל?
"החלום שלי הוא לערוך קרב אגרוף בישראל לפחות פעם אחת לפני שאני פורש. אני יודע ששידרו את הקרב האחרון שלי אצלכם והייתי מאוד גאה. אנחנו במשפחה מתכוונים לבוא לביקור כשאבא שלי יחגוג 70, בעוד קרוב לשנתיים".

במהלך האימון של קלטיס, נכנסו לאולם שני בחורים צעירים, אבל הדממה נשמרה, ואף מילה לא הוחלפה בין הצדדים. "יש הרבה מה לשנות בתחום האגרוף, אבל הבעיה הגדולה היא שלעולם לא יהיה למתאגרפים איגוד. זה ענף שיש בו עוינות גדולה בין המתחרים והוא מאוד לא ידידותי, בהשוואה לענפים אחרים. היתרון היחיד אצלנו הוא שאתה מייצג את עצמך על הזירה, את האנשים שלך ואת הדברים שחשובים לך באמת".

מה דעתך על מה שקורה בשנים האחרונות בעולם האגרוף?
"הוא נחלש קצת בשנים האחרונות, בעיקר בגלל שאין מספיק דמויות מעניינות ויוצאות דופן, כמו מוחמד עלי או מייק טייסון. רוב הכוכבים היום אומרים מה שמבקשים מהם להגיד, לא מביעים את דעתם האמיתית והם מאוד מיינסטרים. אנשים רוצים בידור, רוצים התרגשות, דברים שאני מביא איתי".

הציעו לך פעם להטות קרב תמורת כסף?
"מעולם לא, אבל אני משוכנע למדי שיש אמת בכל הסיפורים ששמענו לאורך השנים. אני חושב שאלו דברים שקרו יותר בעבר".

פלויד מייוות'ר עשה קריירה מדהימה כמתאגרף במשקל שלך. מה היה קורה אם הייתם נפגשים?
"אני חושב שהוא אתלט מדהים, שיכול היה להצליח גם בענפים אחרים ואני מעריץ אותו. יש לו כישרון שיווקי אדיר, ויכולת לגרום לך לשנוא אותו, אבל עדיין לשלם כדי לראות אותו מתאגרף. אם הייתה לי אפשרות להילחם מולו הייתי עושה את זה מחר בבוקר, גם אם זה היה עולה לי בארבע פציעות. כולם יודעים שאם אתה פוגש אותו, זה כמו לזכות בלוטו".

מי מהווה השראה עבורך?
"ההשראה שלי הגיעה מהמקום שבו אמרו לי שאף פעם לא אצליח. משם הבאתי את האמונה ואת כוח הרצון, וכל מה שקרה לי עד היום, הוא הישג עצום עבורי".

חי את החלום

במהלך 2017 נקלע לפתע סלדין לפרשייה שבמהלכה הושעה לתקופה של כמה חודשים, לאחר שבדמו נמצאה כמות חריגה של טסטוסטרון. "בעקבות הניתוחים שעברתי גיליתי שרמת הטסטוסטרון שלי צנחה באופן קיצוני, והתחלתי לקבל זריקות כדי להעלות את המספרים שלי. דיווחנו לרשות האגרוף על העניין, הכל היה במודע, אבל כשהתגלה שהמספרים שלי קפצו פתאום באופן קיצוני, הם החליטו לבטל את אחד מהקרבות שלי, שבוע לפני שהוא התקיים".

עד כמה אתה צריך להקפיד על תזונה נכונה?
"מאחר שהגוף שלי צריך להיות במיטבו בקרבות, אני מקפיד לצרוך כל מה שאני זקוק לו, כמו לשתות עשר כוסות מים, בנוסף למשקאות עם ויטמינים. אני נמנע מקפה ואלכוהול וחי עם דיאטה מסודרת שמבוססת על הרבה ארוחות קטנות במשך היום. בשלב מסוים גיליתי, בעזרת בדיקה לאלרגיות למזון, מה רע עבורי והיום אני אוכל בדיוק מה שאני צריך. זו צורת חיים לא פשוטה, אבל קריטית להצלחה שלי".

לאחרונה הוא טס לקליפורניה לקחת חלק בפרמיירה לסרט הדוקומנטרי "עושים כיף, הסיפור של פאנקו" ("Making Fun – The Story of Funko"), שבו לקח חלק. "זה סרט שמספר על חברה שמייצרת בובות של דמויות מפורסמות מסרטים וסדרות טלוויזיה. הם איתרו אותי, כי יש לי את אחד האוספים הגדולים במדינה, קרוב ל־1,500 בובות. זה כנראה סוג של תיקון ילדות עבורי, כי בתור ילד לא יכולתי להרשות לעצמי צעצועים כאלה. לאחרונה התחלתי לעשות גם סרטוני יוטיוב, וזו הדרך שלי לברוח קצת מעולם האגרוף".

על מה אתה חולם?
"אני חי את החלום שלי וגם אם אפסיק להתאגרף מחר, תמיד אדע שלפחות עשר שנים חייתי בלי בוס שיגיד לי מה לעשות, וקמתי כל בוקר לעבוד במה שהכי רציתי לעשות. אני מאמין שאתאגרף עוד חמש שנים ואני רוצה לשמש השראה לאנשים ולהמשיך להעביר הרצאות לילדים. אני מאוד נהנה מזה, ומרגיש שיש לי מה לתרום להם בגלל הרקע שאני מגיע ממנו".

מה תרצה לעשות אחרי שתפרוש?
"אני לא בנאדם שמתכנן יותר מדי קדימה, אבל אני מקווה שיהיה לי מספיק כסף לקנות בית נחמד, שאתחתן עם החברה שלי ואקים משפחה. אולי אלחם קצת ב־MMA, אולי אעסוק באימון או אפתח מועדון, ואולי פשוט אקח איזו עבודה רגילה".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"בשנתיים האחרונות אני חמש לחלוטין. אני קם בבוקר שמח כל יום, וגם אחרי שהפסדתי בקרב האחרון שלי ועברתי עוד ניתוח, אני עדיין מרגיש טוב ורוצה להתאושש, להמשיך לשלב הבא, וליהנות מהחיים כמה שיותר".