התנועה במדבר הלוהט לעבר הארץ המובטחת מעוררת משברים. החום הכבד, ואיתו הפחד מפני הלא נודע בדמות הכניסה אל הארץ, מקצרים את הרוח ומקטינים את המוחין. העם פונה אל משה במרירות צעקנית, שאינה מוכנה לשאת את העיניים מעבר לארבע האמות של ההוויה המצומצמת, ולהכיר בטוב האדיר המלווה אותו כל העת.
האספסוף מתאווה תאוות בשר וחומר, ותאווה זו מולידה געגוע אל מצרים. שוב מתברר כמה גמיש יכול להיות הזיכרון, כמה נתון הוא לעיצוב כפלסטלינה. בעיצובו מחדש הוא עלול להפוך לשקר, ולאלץ את האמת להרכין את ראשה במבוכה ולחוש זרה ולא שייכת. ומכאן, בתהליך מקוצר ומהיר, נבנה סדר חדש בתודעת האומה, ומצרים נעשית לא פחות מנקודת ציון נוסטלגית וחביבה, עמוסת זיכרונות נעימים:
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (במדבר יא, ד־ו).
מציאות בלתי נסבלת זו היא מבחן מנהיגות עצום שמשה נדרש אליו, והתמודדותו עמו מזכירה לכולנו את גודל מעלתו. קול הבכי הפושט במחנה נוגע בו ומטלטל אותו עמוקות, והוא מתקשה להכיל את כובד המעמסה: איך אפשר להיות כל כך קצרי זיכרון ונטולי עין טובה? תוהה משה. ועדיין, כמנהיג האומה ואוהבה הגדול, הוא אינו מתבייש לפנות לקדוש ברוך הוא ולבקש תמיכה: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (שם, יד).
ממתלוננים לנביאים
תגובתו של ה' לתאוות הבשרים הממלאת את האומה היא הוספת רוח וחוכמה, שהרי את החושך מגרשים באמצעות הוספת אור:
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה', וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ (שם, כד־כה).
משה אוסף את הזקנים ומחברם למשימה, והאור האלוהי מוצא כלים נוספים המסוגלים להחזיקו. משה לומד להאציל סמכויות, להיעזר בכוחות הבריאים שסביבו כדי להתמודד עם אתגר נשיאת האומה. הוא מוותר בקלות מלאת ענווה על ריכוזיות ההנהגה, ובונה לו שותפי רוח ודרך.
הרוח, בהתנהלותה האופיינית, מבקשת להמשיך ולהרחיב את הגבולות ומתחילה להתפשט פנימה, אל תוככי האומה. והנה אלדד ומידד זוכים גם הם בנבואה בעודם במחנה, ולרגע נדמה שהמסגרת מתערערת, שכבר לא נותר גבול כלל. יהושע דורש ממשה להגיב בכליאת הנביאים הסוררים כדי להשיב את הסדר על כנו, אך משה אינו מתבלבל וזוכר את המטרה הגדולה: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם, כט).
משה איננו מבקש לעמוד במרכז הבמה. המשילות איננה תכלית פעילותו. מטרתו לקרב בין ארץ לשמיים, בין עם ישראל לריבונו של עולם. כך הוא מתנהל ביחס לאספסוף המתאווה, וכך גם בתגובתו לקשיים המתעוררים מבית כאשר בהמשך ידברו בו סרה אחיו האהובים, מרים ואהרן.
מבט ייחודי זה של משה, אשר כל כולו אמונה באדם, מלמדנו דבר נוסף על הדינמיקה העצומה של החיים: אומה שלפני רגע נראתה כלואה בתאוות בשרים חומרית, מסוגלת להתהפך ולנסוק מעלה אל מציאות שבה עמו של ה' נעשה כולו לנביאים.
מקום לכולם
אולי אין זה מקרי שבפרשה שבה עומדת מנהיגותו של משה למבחנים מאתגרים, תהיה זו דווקא התורה שתבקש ללמדנו על ענוותנותו הרבה של המנהיג: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (יב, ג). במבט שטחי הפסוק נראה תמוה, כרוצה לומר שמשה רבנו ניצח כביכול בתחרות הענווה האנושית והקדים את כולם.
אך במציאות של ענווה לא שייכת נקודת המבט התחרותית, שהרי אין האחד מוכרח לבוא על חשבון חברו, ולכל אדם יש מקום של כבוד באחדות האלוהית. זוהי תכונתה הייחודית של הרוח האינסופית על פני החומריות המוגבלת: אם פלוני חכם וצדיק, אין מניעה שגם אלמוני יהיה חכם וצדיק, יש מספיק מקום לכולם.
לאור זאת אני מבקש ללמוד שהמילה "מאוד", בפסוק "והאיש משה עניו מאוד", מייצגת תהליך של התעצמות הולכת וגדלה, עוד ועוד. ו"מכל האדם" אין הכוונה יותר מכולם אלא בזכות כולם, בזכות המפגש של משה עם האדם בכללותו, על שלל מרחבי אישיותו כאן על פני האדמה. נקודת מבט זו של משה על כל ברייה בעולם מאפשרת לו לראות את העומק הנשמתי הטמון בו, לחוש בטבעיות את הא־לוהות השוכנת בתוכו ולהתרגש עמוקות מן הפלא שבו האדמה נעשית לאדם וארץ נושקת לשמיים. מבט שכזה מעורר את הענווה ויחד איתה את השליחות.
זוהי מעלתו של משה רבנו, האיש שדיבר עם ה' יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה של האנושות, האיש שהתורה כולה קרויה על שמו – הוא גם אותו איש שמביט באדם אחר כאן על פני האדמה בגובה העיניים, מצליח לזהות בו את הניצוץ האלוהי ומתמלא עוד יותר במידת הענווה מתוך המפגש האנושי הפשוט. רק מי שזוכה להביט כך במונהגיו, באהבה ובאמונה, מצליח שלא לשכוח את תפקידו גם כשהאומה איננה בשיאה, ולהוסיף אור במקום שיש בו חושך.
