ההתמודדות ההלכתית עם הומוסקסואליות של גברים היא אתגר חשוב להומוסקסואלים שומרי מצוות עצמם, ולא פחות מכך לקהילות הדתיות המתבקשות להכיל אותם בתוכן. בשורות הבאות אבקש לסקור את התייחסויותיהם של שלושה מנהיגים תורניים ופוסקי הלכה חשובים במאה העשרים לשאלת ההומוסקסואליות המודרנית. הגישות שביטאו, איש בדרכו, משאירות אתגר לפוסקי ההלכה בדורנו, וקוראות לחשיבה נוספת ולפסיקה חדשה הנדרשת לציבור שומרי ההלכה היום.
במאמר קודם שפרסמתי כאן בנושא ("מה יעשה הבן", גיליון שמחת תורה תשפ"א), הצגתי את הנתונים העדכניים והמבוססים ביותר שבידינו על שכיחותה של הומוסקסואליות. אלה מדברים על שיעור משמעותי של כ־3% הומוסקסואליות בקרב גברים. שיעור זה מתייחס לנמשכים רק לבני מינם, ואינו כולל גברים עם משיכה כפולה – לגברים ולנשים. קיומה של נטייה כזו בקרב גברים מציב אתגר הלכתי משמעותי ביותר. אף שאין איסור תורה מפורש על קיומה של משיכה לגברים כשלעצמה, ישנו איסור ברור וחמור בפסוקי התורה ובפסיקות חכמים לאורך הדורות על מימושה של הנטייה הזו, "משכב זכר" בביטוי המקראי וההלכתי.
מקבל את המדע
נפתח בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהתייחסותו לתופעה, כבר בראשית המאה העשרים, מעניינת ומקורית:
ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאילו בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר א־להינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה.
ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם.
ומכל מקום העירו, חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם. ואף על פי שאינה הלכה, מכל מקום היא שיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע. וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה (שמונה קבצים, קובץ ו, צט; אורות הקודש ג שער שני: דרך הקודש, לה)
הרב קוק מבטא כאן כמה תפיסות חדשות ומקוריות. ראשית, הוא מדבר על ידע מדעי חדש בדבר קיומה של נטייה טבעית למשכב זכר. ההכרה בקיומה של נטייה טבעית שכזו היא כשלעצמה חידוש משמעותי. הרב קוק נאמן כאן לדרכו, כאשר לרוב הוא מקבל ממצאים של המדע ומנסה להבין את משמעותם הדתית העמוקה. גם ההופעה ההדרגתית של חידושים במדעי הטבע נתפסת בעיניו כנובעת מיד מכוונת של ההשגחה העליונה. ברוח זו נראה שגם גילויי המדע על הומוסקסואליות אינם יכולים לעמוד מבחינתו בסתירה לדרכה של תורה.
בדבריו על "המדע החדש" נראה שהרב קוק מכוון לתיאוריות שהחלו להופיע בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, בעיקר על ידי החוקר הנודע ריכרד פון קראפט־אבינג, אשר תיאר את ההומוסקסואליות כנטייה שקיימת במקצת בני האדם באופן טבעי ושמקורה בביולוגיה של האדם, ולכן אין לראות בהם אשמים על נטייתם.
הרב קוק מקבל את הטענה המדעית בדבר עצם קיומה של הנטייה, אולם סבור שנטייה זו היא רעה ולא מוסרית. הוא תומך את דבריו בדברי האמורא בר־קפרא במסכת נדרים (נא, ע"א), המפרש את הביטוי "תועבה" שנאמר בתורה על משכב זכר, כאמירה "תועה אתה בה". ברוח פירוש רש"י שם, שמשווה זאת למעשה זנות, הרב קוק מפרש את דברי בר־קפרא לא רק כטעות בכיוון הנטייה, אלא גם כמעשה פסול מוסרית כמו בזנות. הרב קוק רואה פסול בתפיסת המדע החדש המבטל את המחאה המוסרית נגד הנטייה למשכב זכר, נטייה שהיא לדעתו שלילית ונוגדת את המוסר.
מדוע היא לא מוסרית? הרב קוק לא מבהיר את דבריו, אך נראה שהיא מוגדרת כלא מוסרית בכך שהיא מופנית לאובייקט הלא נכון מבחינת עולם הטבע, לכיוון שאינו מאפשר ואף פוגע במצוות פרו ורבו. תפיסה זו דומה גם לתפיסתו של קראפט־אבינג עצמו, שראה בהומוסקסואליות סטייה מינית מכיוון שאינה מאפשרת את ריבוי המין. עם זאת, הוא גם סבר שאין להאשים אנשים אלה מכיוון שנטייתם מקורה בביולוגיה שעמה נולדו. לעומת זאת, לדעת הרב קוק יש להילחם בתפיסה המדעית הזו מפני שהנטייה היא לא מוסרית.
מלחמה נגד הביולוגיה
הרב קוק מקבל אפוא את הטענה המדעית בדבר קיומה של נטייה זו אצל בני אדם. שונה היא תפיסתו של הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים של המאה העשרים, שפסיקתו מקובלת על כל הקהילות האורתודוקסיות בעולם היהודי. הרב פיינשטיין סבור שנטייה מינית כזו לא תיתכן משום שהיא סותרת את הטבע כפי שנברא על ידי הבורא.
שהוא דבר שלא מובן שיהיה על זה ענין תאווה, דבבריאת האדם בעצם ליכא [לא קיימת] תאוה מצד טבעו להתאוות למשכב זכור… וכל התאוה לזה הוא רק תועה מהטבע לדרך אחר, אשר גם רשעים בעלי תאוה, שלא נמנעין מצד חטא ועון, אין הולכין לשם, שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור, שהוא כמו להכעיס חס ושלום (אגרות משה אורח חיים ד, קטו).
החומרה המיוחדת של האיסור, לדעת הרב פיינשטיין, נעוצה דווקא בהיות ה"תאווה" הזו חסרת בסיס טבעי, וכל מהותה היא הרצון למרוד בבורא עולם בהתנהגות שאין כל דחף טבעי אליה. הוא מבין את דברי בר־קפרא בתלמוד כהצהרה שמשיכה הומוסקסואלית היא "תעיה", סטייה מהדרך הראויה לבניין העולם, במטרה למרוד בצו האל.
קשה ליישב את דברי הרב פיינשטיין עם המציאות הקלינית כפי שאנו מכירים אותה, שבה ישנם רבים יראי שמיים המתארים משיכה הומוסקסואלית. ואכן, הדעה הזו פחות מצויה למיטב ידיעתי אצל פוסקי הדורות האחרונים.
תפיסתו של הרב פיינשטיין שונה גם מזו של הרבי מלובביץ'. בשיחה משנת תשמ"ו ובמכתב שפורסמה ברשת, מציין הרבי מלובביץ' שקיים איסור ברור וחמור על משכב זכר. עם זאת, הוא לא מכחיש את קיומה של הנטייה אלא רואה בה הפרעה במערכת המוחית, בדומה להפרעות נפשיות אחרות הבאות לידי ביטוי בהתנהגויות חריגות. לדעתו, התנהגות זו היא אנוכית ומסוכנת מבחינה בריאותית, והעובדה שמקור הבעיה נוירולוגי או גנטי אינה משנה את העובדה שעל האדם להתאמץ להתגבר על הנטייה הביולוגית ולנהוג כראוי. הוא מדמה זאת לילדים שנולדו עם נטייה לחבוט את ראשם בקיר או לתלוש את שערותיהם. מחנכיהם צריכים לסייע להם, לטובתם, לשנות את נטייתם המולדת. כך גם יש לחנך את בני האדם לנסות למצוא דרך לשנות את משיכתם למשכב זכר, גם אם נטייה זו נובעת מסיבות ביוכימיות או גנטיות.
במכתב, שתורגם מאנגלית, הרבי מלובביץ' מגדיר "תפיסה מוטעית" את "הטענה שמכיוון שאנשים מסוימים נולדים עם הבעיה הזאת, היא בהכרח דבר 'טבעי'", ולכן "אין להגדירו כדבר לא מוסרי או חטא, ואין צורך בכלל לנקוט בצעדים לשנות אותו, או, בכל מקרה, הוא אינו בעיה רצינית כלל". לדברי הרבי –
העובדה שיכול להיות שהבעיה מולדת לא משנה את המצב. כל יום ילדים נולדים עם טבע מסוים, או נטיות מולדות או דחפים, מקצתם טובים ומקצתם לא טובים. בגלל זה בני אדם צריכים לעבור הכשרה וחינוך, כדי לפתח ולחזק את התכונות החיוביות ולסלק את התכונות השליליות. הבורא העניק לאדם את היכולת לשפר, אפילו לשנות, את תכונותיהם ה"טבעיות" (המולדות).
בדומה לרב קוק, הרבי מלובביץ' מקבל את קיומה של הנטייה למשכב זכר, ושותף לראיית החומרה המוסרית שבה. הוא גם מקבל את האפשרות הסבירה שמקור הנטייה הוא ביולוגי. עם זאת, לדעתו ניתן לטפל בה באמצעים חינוכיים, ולפיכך חובה לעשות זאת ולבלום את המשיכה האסורה, וזאת בשל איסור התורה ואף לטובתו של בעל הנטייה.
עם זאת, בשאלה האם נטייה זו ניתנת לשינוי, נראה שהרב קוק – בשונה מהרבי מלובביץ' – פתוח לאפשרות שהתשובה לכך שלילית, כפי שהוא כותב: "ומקצת הטינא (היצר, המשיכה) שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה". ואולם, כפי שראינו, הרב קוק עודנו סבור שמוטל על האדם לבלום עצמו ולהימנע מן ההתנהגות שנובעת מן הנטייה, משום שהיא לא רצויה ואף שנואה לפני האל ה"שונא תהפוכות" (על פי משלי ח, יג).
ומה עם האישה
בהציבו את האפשרות שהמשיכה הזו אינה ניתנת לשינוי, עומד הרב קוק בפני אתגר רעיוני. מה מציעים אנו לאדם שנולד עם משיכה אסורה, הנובעת ממערכת ביולוגית שאינה בשליטתו? האם נגזר עליו לעמוד ולהילחם בנטייתו כל ימיו, או שאולי קיים פתרון הרמוני יותר?
בגישתו ההרמונית, הרב קוק מניח שגם כאן התורה לא הניחה את האדם רק להילחם בטבעו, אלא כנראה נתנה לו מוצא, חלקי לפחות, לדחפיו. הרב קוק צועד כאן בעקבות האמורא הבבלי רב נחמן ואשתו ילתא, שאמרה: "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה" (כל מה שאסר לנו הקב"ה – התיר לנו משהו דוגמתו). לבקשתה לטעום גם טעם של בשר בחלב, הורה רב נחמן להכין לה כחל (עטיני בהמה) צלוי, שבהם תוכל לטעום בהיתר טעם חלב ובשר מבושלים יחדיו (חולין קט, ע"ב). גישה זו מביאה את הרב קוק לתפיסה מפתיעה ביותר בדבר הפתרון המוצע לדעתו לסובלים מנטייה למשכב זכר. נחזור לדברים שכותב הרב קוק בקטע שהבאנו:
זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם.
דבריו מכוונים לדברי התלמוד הבבלי:
אמר ר' יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד… ההיא דאתאי לקמיה דרבי [אותה אישה שבאה לפני רבי], אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפָכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה לך. ההיא דאתאי לקמיה דרב (באה לפני רב), אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא (במה הדבר שונה ממין דג).
רבי יוחנן מתיר לאדם לבוא על אשתו בכל דרך שיבחר, כולל ביאה שלא כדרכה (בלשון נקייה, "ערכתי לו שולחן והפכו"). רבי יוחנן סבור שבנושא היחסים הפיזיים שבין איש ואישה, בדומה לאכילת בשר או דג שנרכשו בשוק, אין הגבלות או איסורים על הדרך שבה אדם נהנה מקניינו. בהסתמך על דברים אלה רואה הרב קוק דרך להתיר משהו ממה שנאסר על בעל המשיכה למשכב זכר, ובעיניו זהו ביטוי "לחמלה על המקולקלים מראשית יצירתם". התורה התירה ביאת אישה שלא כדרכה, הדומה במשהו למושא תאוותם, על מנת לתת מענה חלקי לאותו דחף מולד ולא ניתן לשינוי של אותם שטבעם גזר עליהם להתמודד עם משיכה אסורה.
הפרשנות הנועזת והמקורית של הרב קוק – לא מוכרת לי מקבילה אליה במקום אחר – מפתיעה מצד אחד במודעות שלה לקושי של בעלי הנטייה ולממצאי המדע, אך היא גם מגלמת את הקושי העמוק שבגישה ההלכתית כלפי ההומוסקסואלים, המשותף לכל הגישות שהבאתי. שלושת הפוסקים שהבאתי מדברים על הנטייה ל"משכב זכר". אך האם אכן ניתן לאפיין הומוסקסואלים כפי שאנו מכירים אותם היום כבעלי נטייה ל"משכב זכר"? נראה שיש בכך עלבון עמוק. דומה הדבר להתייחסות לקידושין של איש ואישה כהגשמת הנטייה למשכב אישה. העמדת הקשר שבין איש לאשתו על המעשה הטכני של יחסי המין מצמצמת באופן קשה את כל הממד המקודש והרגשי של "אהבה ואחווה ושלום ורעות". כל מי שמכיר רבים מן ההומוסקסואלים, כפי שאנו מכירים אותם היום, יודע שהם מבקשים קשר של אהבה ואחווה עם בן מינם. הקשר הזה כולל גם ממד ארוטי, אך לא ניתן להעמידו אך ורק על המעשה המיני.
לא זו בלבד, אלא שאנו יודעים היום ששיעור ניכר מן הגברים הנמצאים בזוגיות הומוסקסואליות כלל לא מקיימים "משכב זכר". הנתונים שבידינו מתייחסים לזוגות של לא יהודים, שאינם מחויבים לאיסורי תורה. אין לנו נתונים עד כמה הפרקטיקה המינית הזו מצויה בכלל בזוגות הומוסקסואליים שומרי מצוות. האם ניתן להתייחס אליהם רק כבעלי נטייה אסורה ל"משכב זכר"? לא ברור באיזו מידה פסיקות ההלכה שהבאנו מתייחסות לאנשים הכמהים ליחסי אהבה ורעות עם בן מינם, יחס שאותו אינם מסוגלים לחוש ולקיים עם נשים. מה הייתה דעתם של גדולי החכמים הללו, לו הכירו את המציאות כפי שאנו מכירים אותה היום – של גברים עם כמיהה לזוגיות עם בן אותו המין, לאו דווקא בדרך של איסורי תורה?
אהבה ללא תשוקה
קושי נוסף המתעורר מן הפסיקה הוא שאין בה כל התייחסות לצד השני במשוואה הזוגית – האישה. הרי אותו גבר עם נטייה הומוסקסואלית אמור לשאת אישה על מנת לקיים עמה את מצוות פרו ורבו. האם ישנה אפשרות לזוגיות טובה, אוהבת ומספקת, בנישואין כאלה? מן המחקר המודרני אנו יודעים שנישואין אלה לרוב נתקלים בקשיים גדולים. האם אין להתחשב באותה אישה? האם היא לא צריכה להיות חלק משיקולינו?
המחקר המודרני לא הצליח למצוא שיטה טיפולית שתשנה את הנטייה המינית של הומוסקסואלים. במצב זה, אם גברים הומוסקסואלים נישאים, הם לרוב נזקקים לדמיין שהם נמצאים עם גבר, או מחשבות איסור אחרות, על מנת לתפקד ביחסי האישות עם נשותיהם. גם אהבתם לנשותיהם, שאינה נטענת על ידי המשיכה הארוטית, עשויה מטבע הדברים להיות שטחית ונעדרת תשוקה. האם חיי אישות כאלה, שאין בהם משיכה ושיש בהם הרהורי עבירה, הם הדבר שאליו אנחנו מכוונים? האם אין בכך מידה מסוימת של "זנות"? מציאות לא מוסרית שיש להשתדל למנוע? כאמור, כבר הרב קוק הביא בחשבון את האפשרות שנטייה זו אינה ניתנת לשינוי. מה המשקל של ידיעה זו, המבוססת במחקר המודרני, בפסיקת ההלכה?
סיכומו של דבר: על פוסקי ההלכה בימינו לשקול מחדש את האפשרויות ההלכתיות וההדרכות המעשיות המתאימות למצב כפי שאנו יודעים אותו היום. ראוי שפוסקים שמקובלים על הציבור היום ישקלו היטב שוב את הפסיקה, לאור מה שאנו יודעים היום ולא הכרנו בעבר, כדי למצוא מענה ראוי לאנשים רבים הרוצים להיות חלק מקהילת שומרי המצוות ויראי השם, וכן להוריהם ומשפחותיהם של רבים וטובים המתמודדים עם שאלות אלה.
