המונח "גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה" (Gentrification) מוגדר במילון וובסטר כך: "תהליך שבו אזור עוני חווה נהירה של בני המעמד הבינוני, או בעלי הון, המשפצים ובונים מחדש בתים ועסקים, שלעתים קרובות מביא לעלייה בערכי הנכסים ולעקירתם של אנשים קודמים, בדרך כלל תושבים עניים יותר". הגדרה צרה זו מהווה לכל היותר תיאור טכני של התהליך. אולם מחקרים רבים על תהליכי הג'נטריפיקציה ברחבי העולם מוסיפים להגדרה זו גם מרכיבים תרבותיים וסוציולוגיים, העולים במשקלם ובמשמעותם על התיאור הכלכלי של התופעה.
המונח עצמו נטבע בשנת 1964 על ידי הסוציולוגית האנגלייה רות גלאס, שחקרה תמורות ושינויים אשר התרחשו במספר שכונות בלונדון, בעת שבני המעמד הבינוני החלו לחדור לשכונות עוני והביאו בתהליך מדורג לנטישת תושביהן המקוריים. מקורו האטימולוגי של המושג הוא במילה genterie, שפירושה (לפי מילון וובסטר) מי שנולד למעמד גבוה יותר. הג'נטריפיקציה, אם כן, היא התהליך שבו אוכלוסייה במעמד כלכלי בינוני וגבוה חודרת לשכונה חלשה. תהליך זה מעלה למעשה את המעמד החברתי של תושבי אותה שכונה, ולכן האקדמיה ללשון העברית העניקה לג'נטריפיקציה את המילה העברית עִלּוּת.
תהליכי עִלּוּת מתרחשים בכל העולם. הם הניבו ספרות מחקרית רבה שהתחקתה אחר ההשפעות של התהליך ומאפייניו. אכן, במקומות רבים מזוהה התהליך עם טענות קשות בדבר גזענות. כך בריו דה־ז'ניירו בברזיל, כך ברובע הארלם בניו־יורק, וכך גם בעיר יפו בישראל. כאשר בני המעמדות השונים הם בני עמים שונים או בעלי צבע שונה, תהליך דחיקתה של אוכלוסייה אחת על ידי האחרת עלול להתפרש כפעילות על רקע גזעני.
בחינה מדוקדקת של תוצאות העִלּוּת במקומות שונים, אינה מביאה למסקנה חד־משמעית באשר לשלילה או לחיוב התופעה (כל עוד לא מדובר בסילוק אוכלוסייה מתוך מטרה אתנית או גזענית). מצד אחד, אין לכחד שמבחינה אורבנית תהליך העִלּוּת משפר את חזות פני העיר, מיטיב את מצב הבנייה והתשתיות ומקנה איכות חיים טובה משהייתה. התושבים הוותיקים הנותרים במקום זוכים לשיפור דרמטי בתנאי חייהם, ומי שעזב היטיב את מצבו הכלכלי (הדבר תלוי באיזו נקודת זמן של התהליך הוא מימש את ביתו).
מצד שני, קיימת טענה שכל החזות החיצונית של שיפור פני המקום אינה אלא חזיון תעתועים, ותמונה חלקית ביותר. זאת משום שהאוכלוסייה שפונתה תלך ותפתח אזורי עוני חדשים, ועל כן מדובר לכל היותר בתזוזות גיאוגרפיות של מיקום העוני אך לא במיגורו. כן טוענים המתנגדים שאל לנו להתעלם מהמחיר הקשה של התפוררות הקהילה, אובדן סממני התרבות הייחודיים לה, ואילוץ כפוי לוותר על הבית. לצד זה מונים המתנגדים נזקים נוספים. כך לדוגמה, במחקר שעסק בהליכי העִלּוּת שהתרחשו בווילאמסבורג בניו־יורק, התברר כי ההליך הביא לחיסול התעשייה במקום, בשל דחיקת מעמד הפועלים מאותו אזור.
יש הרואים בחילוקי הדעות אודות העִלּוּת חוליה נוספת בסדרת ויכוחים בלתי פוסקת המתקיימת בין בעלי השקפה ניאו־מרקסיסטית (המתנגדים לעִלּוּת), ובין מי שהשקפתם ניאו־ליברלית (התומכים בה). אולם נראה שכולם צריכים להודות בעובדה אחת, והיא שבכוחו של הון להביא לסילוקו של אדם מביתו וממילא מערש גידולו, מחברתו ומתרבותו.
המלחמה על הסופר ליג
עד כה התמקדתי בתיאור כללי של סוגיית העִלּוּת, שעניינה שינויים דמוגרפיים של אוכלוסיות במרחבים אורבניים. אך למעשה ניתן להרחיב את המושג ולכלול תחת כנפיו תחומים נוספים. ניתן לדבר על עִלּוּת תרבותית ואפילו על עִלּוּת של הספורט. שהרי, בסופו של דבר העִלּוּת (ג'נטריפיקציה) אינה אלא תבנית של השתלטות בעלי הון על מרחבי קיום של הזולת חסר ההון.
בנוגע לעִלּוּת התרבותית, אטול לדוגמה את ההיסטוריה של מוזיקת הג'אז. ראשיתו של הג'אז באלתורים המוזיקליים הקצביים של העבדים העמלים בשדות הכותנה של אדוניהם, מה שכונה work songs (שירי עבודה). לצד זה התפתחה מוזיקת הגוספל הכנסייתית, שאף היא מושפעת ממקצבים אפריקאים. הייתה זו המוזיקה המובהקת של בעלי המעמד הנמוך ביותר. אך אם בשנות ה־20 של המאה הקודמת מרבית נגני הג'אז היו שחורים, הרי שכיום המצב שונה. "האדם הלבן" חדר למוזיקת הג'אז והחל לעשות בה כבשלו. הדבר לא אירע במקרה.
בשנת 1926 חוקק בניו־יורק חוק הידוע כ"חוק הקברט". על פיו, כל מועדון שמקיים רחבת ריקודים לצד מכירת מזון ומשקאות, חויב לקבל אישור מיוחד. גם לאחר קבלת האישור, רשאי היה המועדון לארח רק אמנים שקיבלו ממשטרת ניו־יורק "כרטיס קברט". היה זה חוק גזעני, שכן בשנות השלושים של המאה שעברה התפתחה מוזיקת הסווינג, אחת מסוגות הג'אז, שהתאפיינה בריקודים. מוזיקה זו התפרסמה מאוחר יותר באמצעות התזמורות הגדולות של בני גודמן (יהודי), דיוק אלינגטון וקאונט בייסי. מה שאירע בפועל הוא שלנוכח חוק זה, מועדוני השחורים בהארלם התקשו לפעול. במקביל, לא הוענקו כרטיסי קברט לאמני ג'אז שחורים ידועים כמו צ'רלי פרקר והזמרת בילי הולידיי. אמני ג'אז שחורים שהיו מופיעים בפני לבנים הוכנסו לאולם בכניסות צדדיות, ונאלצו להסוות בדרכים שונות את צבעם. כך מנעו משחורים את תרבותם, בשעה שתרבות זו שירתה את הלבנים.
אם באמצע המאה הקודמת כוכבי ג'אז השתכרו פרוטות, כיום כוכבי ג'אז בולטים גובים על הופעות סכומי עתק ככוכבי רוק. זו הסיבה, למשל, שהנהלת פסטיבל "ג'אז בים האדום" המתקיים באילת לא הייתה מסוגלת בשנים האחרונות להביא לפסטיבל כוכבים כמו צ'יק קוריאה. כך הלך ונוצר ב"אזורים המוזיקליים" של העוני הליך של עִלּוּת. מוזיקת הג'אז "נכבשה" על ידי בעלי אמצעים ועל ידי לבנים, אם כאמני ג'אז לבנים ואם כקהל מוזיקלי הנכון לשלם תמורה כספית נאותה לצפייה בהופעה. תהליך מתמשך זה הפך את הג'אז למוצר תרבותי שזמינותו קיימת לבעלי מעמד כלכלי גבוה. מנגד, היכולת של בעליו ההיסטוריים, בעלי המעמד הנמוך, ליהנות ממנו הלכה והתרחקה.
תהליך דומה מתרחש בספורט, ובעניין הזה אביא דוגמה אקטואלית במיוחד. פשטותו ונגישותו של הכדורגל הפכו אותו, עוד לפני שנים רבות, למשחק המזוהה עם השכבות הנמוכות ביותר, בני פרברים ושכונות עוני (אף שהיסטורית הוא היה משחקם של בני האריסטוקרטיה). כשמדובר בספורט יש לתת את הדעת לא רק על השחקנים אלא גם על קהל האוהדים. במדינות רבות נחשב הכדורגל משחק לאומי שמרבית האוכלוסייה מעורבת בו, כאוהדים וצופים. החיבור לקבוצה מעניק לאדם זהות עצמית, שייכות וסולידריות, ההופכות לחלק מהותי ומשמעותי מחייו ומתרבותו של האוהד.
בחודש אפריל 2021 הודיעו 12 קבוצות בכירות בכדורגל האירופי על הקמת ליגה חדשה בשם "סופר ליג". מה שעמד בבסיס המיזם החדש היה הרצון להאדיר בשיעור דמיוני את הכנסותיהם של השחקנים ובעלי הקבוצות. לו המיזם היה יוצא לפועל, היו לו משמעויות רבות ודרמטיות על הכדורגל העולמי כולו. מיטב שחקני הכדורגל היו מצטרפים לליגה זאת, וכך היו מדרדרים את רמת הליגות האחרות, וכן את העניין שהיה לאוהדים באותן ליגות. מציאות כזו הייתה גורמת לפשיטת רגל כספית של מועדוני כדורגל אשר אינם נמנים עם הסופר־ליג החדשה. מנגד, כרטיסי הכניסה למשחקי הסופר־ליג היו צפויים להיות יקרים ביותר. התוצאה הייתה שמשחק הכדורגל העממי, נחלתו של הכלל, היה הופך לנחלתם הפרטית של בני המעמד הבינוני והעליון, תוך נישולם של בני המעמדות הנמוכים. זהו, אם כן, מופע נוסף של עִלּוּת, הפעם בתחום הספורט. בינתיים, בעקבות המחאה והביקורת, המהלך נעצר.
חייל בהחלפה
דיון זה מוביל אותנו לשאלות עקרוניות יותר: עד היכן לגיטימי לאפשר לכסף לקנות הכול? האם אין מקום להציב גבול לכוחו של הכסף באמצעות הגבלת כוח קנייתו?
הפילוסוף היהודי־אמריקני פרופ' מייקל סנדל, מעביר למעלה משלושים שנה באוניברסיטת הרווארד קורס פופולרי בשם "צדק". אחת הסוגיות הנדונות בקורס נצחי זה היא שאלת גבולות כוחו של הכסף, כאשר פרופ' סנדל מביא שלל דוגמאות לשימושים שנויים במחלוקת בכסף.
כך לדוגמה, במלחמת האזרחים האמריקנית, לאחר תבוסתו של צבא האיחוד בבול ראן, ולאחר שנכשל הניסיון של ג'ורג' מקלילן לכבוש את ריצ'מונד, בקיץ 1862, חתם הנשיא לינקולן על חוק גיוס חובה. אחד מסעיפי חוק זה אִפשר למי שמגויס לשכור לו מחליף שישרת במקומו. עד מהרה הוצפו העיתונים במודעות של מגויסים שחיפשו מחליפים שיצאו במקומם לשדה הקרב, בתעריפים של כ־1,500 דולר. מציאות זו גררה מחאה ציבורית קשה, תחת האמירה ש"העניים לוחמים את מלחמתם של העשירים". בעקבות הביקורת תוקן החוק באופן שהאפשרות לשכור מחליף נותרה על כנה, אך לכל מתגייס ניתנה האפשרות לשלם "דמי שחרור" של 300 דולר חלף הגיוס. סכום זה היווה אז השכר השנתי של פועל. חלופת השחרור הוזילה אפוא לעשירים, באופן משמעותי, את עלות ההשתחררות משירות צבאי, אך עדיין לא תמיד אִפשרה לבני המעמד הנמוך לנצלה.
דוגמה דומה מההיסטוריה היהודית היא תופעת הקנטוניסטים במשטרו של הצאר ניקולאי. על פי חוק הגיוס הרוסי משנת 1827, חויבה כל קהילה יהודית לספק מכסת ילדים בין הגילאים 17־12, כדי שאלו ישרתו 25 שנים בצבא הצאר. על ראשי הקהילה הוטל התפקיד המחריד של בחירת הילדים שימלאו את המכסה. מה שאירע בפועל הוא שראשי הקהילות נתנו לבני הקהילה את הבחירה בין תשלום סכום כספי גבוה לקופת הקהילה, ובין שליחת ילדיהם לשירות הצאר. ברומן שלו "חיים גראביצר" היטיב הסופר יהושע פישל שניאורסון לתאר באופן קורע לב, המבוסס על האמת ההיסטורית, כיצד חלופות אלו הביאו לתוצאה ברורה שבה ילדי האמידים נותרו בקהילה, ואילו חבריהם היתומים או חסרי הפרוטה גויסו לצבא הצאר. מעניין שלימים החת"ם סופר ביקר את ההתנהלות הזו בחיבורו ההלכתי, וקבע כי ראו'י היה לבצע הגרלה בין כולם. עם זאת, הוא לא ראה פסול בכך שמי שיעלה בגורל יהיה רשאי באופן פרטי "לשכור" לו מחליף.
גם בתורה מצינו התמודדות עם בעיית העִלּוּת. מצוות מחצית השקל היא המקור הכספי לכל קורבנות הציבור, ובעניין זה קיים ציווי מיוחד: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שמות ל, טו). הציווי נראה מיותר, שהרי גביית מחצית השקל משמשת גם כמפקד אוכלוסין, ולפיכך ברור הוא שלא ניתן להרבות או להמעיט, כדי שלא לפגוע במניין.
בעל "תורה תמימה", בספרו "תוספת ברכה", מסביר כי התורה באה למנוע מצב שבו עשיר יחבור, לדוגמה, לתשעה עניים, ויסכם איתם שהוא תורם חמישה שקלים והם לא יתרמו דבר. במקרה כזה יימצא שהעשיר הִרְבָּה והעני המעיט, אך מפקד האוכלוסין לא השתבש. אלא שאז ראוי לשאול: ומה רע בכך? מדוע באמת שלא נאפשר הסדרים מעין אלו? המענה לכך הוא שבמצווה זאת מממשת התורה את רעיון הצבת הגבול להון. התורה מכירה בכך שישנם דברים שאין לאפשר לעשיר לקנותם. קורבנות הציבור הם שותפותו של כל יחיד בפעילות הקודש הציבורית, ויש למנוע מבעל ממון להשתלט על חלקו של הדל באותה שותפות. במינוח של ימינו אפשר לומר שהתורה מבקשת למנוע ג'נטריפיקציה של הקדושה.
היכן עובר הגבול
אנו מכירים בחיינו היומיומיים דילמות נוספות רבות הקשורות בקניית חירותו, בריאותו ואולי אף חייו של האחר. דילמות אלו מתקיימות למשל בסוגיית הפונדקאות שבה עולה החשש שמא בעל הון מנצל את מצוקתה של אישה הנאלצת להשכיר את רחמה עבור פת לחם. כיוצא בזה, בעולם השלישי קיים שוק למכירת איברים, שבו אדם נטול אמצעים נאלץ למכור איבר מגופו לאדם בעל הון הזקוק להשתלה. המכנה המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא השאלה האתית: האם ראוי הוא שכסף יוכל לקנות כל דבר?
נדמה שלשאלה אתית זו, בניסוחה העקרוני, לא רק מרקסיסטים אלא אף קפיטליסטים ישיבו בשלילה. הם יחלקו רק במיקומו המדויק של קו הגבול, דבר שכל קורא, ואף אני, מתלבט בו. אך גבול זה, לכשיוגדר ציבורית בסוגיות מהותיות, חייב שיבוצר באמצעות חקיקה; בדיוק כפי שעשתה התורה במצוות מחצית השקל, וכפי שעשה המחוקק הישראלי בסוגיות פונדקאות ומכירת איברים. לטעמי, התערבות חקיקתית כזו צריכה להיעשות רק בתחומים המשפיעים באופן מהותי על בני אדם, ושבהם מוסכם כי אין זה נכון להפקירם להכרעתם של כוחות השוק.
לדאבון לב, המציאות מלמדת כי אַל לנו כחברה להסתמך רק על ריסון עצמי ואתיקה אישית. עוצמתו של ההון גדולה מהם.
