לתורתו של הרב יוסף משאש נחשף ד"ר דוד ביטון די במקרה, בזכות הספרן בספריית מכון בן־צבי. הוא הגיע לשם כסטודנט לתואר שני באוניברסיטה העברית כדי לכתוב עבודה על תפיסתו של רבי רפאל ברוך טולדנו, רבה של מקנס שבמרוקו, במסגרת קורס על הזהות הלאומית של יהודי ארצות האסלאם. הספרן, אברהם הטל ז"ל, שהיה ביבליוגרף של ספרות יהדות תוניסיה, המדינה שבה גדל, הציע לביטון לכתוב על רב אחר.
"הוא אמר לי 'אני אתן לך ספר של אותו רב, תתחיל לקרוא, ואם לא תרצה לכתוב עליו – נדבר שוב'". מספר ביטון. "הוא נתן לי את שו"ת 'מים חיים' של רבי יוסף משאש, שעד אז לא שמעתי עליו מעולם. כשעיינתי באינדקס, ראיתי שיש שם תשובה לשאלה האם מותר להדליק חשמל בשבת ויום טוב".
השאלה הזו הפתיעה את ביטון והחזירה אותו לימי ילדותו. "בילדותי בירוחם נהגנו להדליק חשמל ביום טוב, גם החזנים והרבנים. זה הפסיק כשהדור שלי יצא ללמוד בישיבות מחוץ לירוחם, שם לימדו אותנו שחשמל אסור גם בחג. האיסור החד־משמעי היה עבורנו סתירה וערעור על הדתיות של ההורים שלנו. חזרנו הביתה ואמרנו להורים שהחשמל בחג אסור, והם יישרו קו. עשינו להם ישראליזציה".
העובדה שהמחקר והחברה הישראלית לא הגדירו את הרב יוסף משאש וממשיכיו כרבנים מסורתיים, היא דוגמה לאופן שבו השפה מדכאת את המסורתיות. אומרים לחברה המסורתית: אתם מסורתיים כהמון, אבל המנהיגים שלכם הם רבנים אורתודוקסים
ביטון החל לקרוא את תשובתו של הרב משאש לסוגיית החשמל בחג, והופתע ממנה. הרב, שלמד את ההיבטים הטכנולוגיים של הסוגיה והתייעץ עם בעלי מקצוע ורבנים, פסק להקל ולהתיר את השימוש בחשמל בחג. בין שאר הנימוקים הופיע הנימוק שרוב הציבור הקל בכך, והרב משאש לא ראה מקום להחמיר במקום שאין הכרח.
"כשהתעמקתי עוד בתשובה גיליתי שהרוב המכריע של רבני מרוקו פסקו שמותר להדליק חשמל ביום טוב, והוויכוח ביניהם היה רק על הכיבוי", ממשיך ביטון. "פתאום הבנתי שההורים שלי, שהקלו בשימוש בחשמל בחג, התבססו על פסיקה של רבנים. כשקראתי עוד תשובות של הרב משאש, גיליתי רב שמדבר אותי. ההתבוננות שלו על העולם פשוטה, לא מתוסבכת ולא מתפלפלת. נחשפתי להיקף הידיעות שלו, לתחומים הרבים שהוא בקי בהם וליכולת שלו לרדת לעומק כמעט בכל עניין הלכתי, מדרשי, פילוסופי, פיוטי או סוציולוגי. הבנתי בהדרגה שהדמות הזאת היא לא רק שלי, ושיש בה התבוננות שיכולה להיות פתרון למצוקה של הרבה אנשים מול המציאות המודרנית".
הגילוי בספריית מכון בן־צבי הביא את ביטון לכתוב את עבודת הגמר שלו לתואר השני, בהנחייתו של פרופ' שאול שטמפפר, על פסיקתו של הרב משאש. לאחרונה הוציא לאור, במסגרת הסדרה "אישים" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, את החוברת "הדין, השכל והזמן: מנהיגות, הלכה ומטא־הלכה בתורת הרב יוסף משאש". היא מכילה תובנות נוספות שהתחדשו לו מאז כתיבת העבודה לתואר, "גם בעקבות הדוקטורט שכתבתי על פסיקת ההלכה של חכמי מרוקו, וגם בעקבות השיעורים שלימדתי בשנים האחרונות. התחלתי לדבר על הרב משאש לא מתוך השוואה למקורות אחרים, אלא מתוך עצמו. הוא מבחינתי הציר".\
המשולש המנחה
הרב יוסף משאש נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת 1892, למשפחת הרבנים משאש ששורשיה בספרד. לאחר שהתייתם בגיל צעיר מאביו ומאמו, היה תלמיד שותף בהקמת ישיבת "בית אל ועץ החיים" במקנס. בגיל 31 נבחר לכהן כרבה הראשי של העיר תלמסן שבאלג'יר, וכיהן בתפקיד זה במשך 17 שנה. לאחר פטירת חכם משה טולדנו, בשנת 1941, חזר לעיר מקנס לשמש בה כדיין. בשנת 1964 עלה לישראל והתיישב בחיפה. שלוש שנים לאחר מכן נבחר הרב משאש לכהן כרבה הספרדי של העיר, תפקיד שבו כיהן עד פטירתו בשנת 1974. הוא חיבר 48 ספרים והיה גם משורר וצייר בחסד, שעיטר את שערי ספריו בציוריו.
כמו אצל רוב חכמי מרוקו במאה העשרים, הסוגה המרכזית בכתיבתו של הרב משאש הייתה ספרות השו"ת. את תפיסת הפסיקה שלו מאפיין דוד ביטון בשלוש מילים – הדין, השכל והזמן. השלישייה הזו, הוא כותב בחוברת, פותחת פתח ליצירתיות ולגמישות של הפוסק בהתאם לשכלו, לאישיותו ולתנאי סביבתו. הדין מייצג את החוק הא־לוהי, התורה, המשפט ותפקיד הדיין; השכל מייצג את אישיותו של הפוסק, ההיגיון, האינטואיציה והסבירות; והזמן מייצג את רוח התקופה, המקום והציבור. על פי הרב משאש, תפקידו של הפוסק הוא להיות הן איש הלכה, הן הוגה ופילוסוף, הן מנהיג וסוציולוג.
"זה לא רק האופן שבו אתה פוסק הלכה", מסביר ביטון. "מדובר במעין אלטרנטיבה לתפיסת 'חדש אסור מן התורה' שטבע החת"ם סופר באירופה, בתגובה למציאות המודרנית ולרפורמה. לפי הרב משאש, אם אתה רוצה להגיב למציאות המודרנית אתה לא יכול להגיב רק על פי שלושת עמודי ההוראה של הרב יוסף קארו – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. אתה צריך למצוא גם עמודי הוראה אחרים. המשולש של הרב משאש מתקשר למשולש אחר – הדין, האמת והשלום, שעליהם העולם עומד, על פי רבן גמליאל במסכת אבות, אבל הוא גם מעוגן עמוק במסורת הפסיקה המרוקאית, שרואה את עצמה לא רק כפרשנית של ההלכה אלא כמתקנת וכמחוקקת.
"רבי שאול אבן־דנאן, שהיה הרב הראשי של מרוקו, היה הרפורמטור הגדול של הפסיקה המרוקאית במאה העשרים, והוביל את מועצת הרבנים של מרוקו, שכינוסיה התקיימו בין השנים 1947 ל־1954. בכל שנה ישבו הדיינים החשובים במרוקו, ותיקנו תקנות שהדור צריך להם. כשאתה לוקח את תקנות פס 500 שנה אחורה אתה רואה שהשם אבן־דנאן מופיע כבר שם, ואז אתה מבין שהם ישבו על קרקע מוצקה ולכן לא חששו לתקן תקנות, דבר שלא היה מקובל אצל הרבנים האשכנזים באותה תקופה".
הרבה פוסקים יכולים להזדהות עם העקרונות של "דין, שכל וזמן", אבל כל אחד מהם יפסוק אחרת, בהתאם להבנה השכלית שלו.
"נכון שגם החת"ם סופר יכול להזדהות עם המשפט הזה, אבל השאלה היא האם אתה מתבונן על הזמן כדבר מאיים, ועד כמה אתה פועל כרב באופן משוחרר ולא ירא הוראה. בהרבה מובנים אני חושב שהאורתודוקסיה הקיצונית טוענת לפעמים טענות שלא מבוססות על עקרונות הדין ועל ההלכה, ובכך היא מזכירה את הרפורמה. שתיהן שומטות את המרכיב של המסורת ההלכתית. מה שיפה אצל ר' יוסף משאש שהוא ממשיג את העקרונות שלו בלי לפחד. הרבה פוסקים יחדשו בהבלעה אבל יפחדו להמשיג ולשקף את זה. אצל ר' יוסף, תוכו כברו. הוא גם ממשיג את האופן שבו הוא פוסק.
"הייתה לר' יוסף תודעת זמן עמוקה. הניתוח שלו בגיל 19 את המציאות המודרנית היה ניתוח של אנתרופולוג, סוציולוג ונביא, והנסיעה שלו לתלמסן באלג'יר הפכה אותו לסוג של נוסע בזמן. ב־17 השנים שהוא היה שם, הוא כאילו נסע חמישים שנה קדימה. כשהוא חזר למקנס הוא כבר ידע, לאור ניסיונו באלג'יר, מה התהליכים שיתרחשו ביהדות מרוקו בעוד שלושים שנה".
סוף עידן המרנים
ביטון מתייחס בחיבורו לכמה פסקים מפורסמים של הרב משאש: הוא קיבל את נאמנותם של קצבים יהודים להעיד על שחיטתם אף שלא היו שומרי שבת, לאחר שהוכיח שאין במעשיהם חילול שבת דאורייתא, התיר גילוח בחול המועד, והקל בכיסוי ראש לנשים.
"בין חכמי מרוקו, ר' יוסף נמצא בסקאלה היותר פתוחה, יותר מתירה ויותר מבינה את המציאות", הוא מאבחן. "על הסקאלה השנייה תוכל למצוא דמויות כמו הבאבא סאלי או רבי רפאל ברוך טולדנו. רבי יוסף היה דיין משכיל ורציונליסט, ורבי רפאל ברוך היה דיין חסיד. פרופ' מרסל בן־אבו, יליד מקנס, שהיה פרופסור לספרות, כותב על שתי הדמויות הללו, שהנהיגו את קהילת מקנס: 'היו אלו שתי דמויות משלימות וסימטריות. מפתה לראות בהם את ההתגלמות המקומית של הניגוד העתיק החוזר בכל דור ודור מאז המאה הראשונה – הלל הרגוע ושמאי הרגזן'".
אחד הדברים שייחדו לא רק את פסיקותיו של הרב משאש אלא של מרבית חכמי מרוקו, היה החיבור לקהילה. "בסוף, הקהילה הייתה המרכז ולא הרבנים", אומר ביטון. "אולי זה האובדן הכי גדול של העולם הדתי בדורות האחרונים – שהרב הפסיק להיות כפוף לקהילה. אפילו החת"ם סופר היה כפוף לקהילת פרשבורג. הם העסיקו אותו והחזיקו לו את הישיבה. ישיבת וולוז'ין יצרה את השינוי, כי פתאום הקימו ישיבה שלא כפופה לקהילה, ושמאפשרת יותר להתעלם ולהתנתק ממה שקורה במציאות. בעיניי זו אחת הסיבות המרכזיות שהעולם החרדי לא מקבל את הרבנות הראשית, כי המדינה היא הקהילה, וזה הופך בעיניהם את הרבנות הראשית לכאילו רבנות מטעם.
"מוסד הרבנות המרוקאי במאה ה־20 היה מוסד הרבנות המודרני הכי מוצלח. הצרפתים נתנו לו את המעטפת הבירוקרטית המודרנית, והיה בו חיבור מדהים בין רבנים שממשיכים שושלות עצומות ומסורת של תקנות. בניגוד למה שקורה היום בארץ, בית דין בעיר מסוימת לא יכול היה לפסוק כנגד התקנות שמועצת הרבנות שם קבעה. בהרבה מובנים החזון של הרב קוק והרב הרצוג התגשם דווקא במרוקו. לא לחינם הרב הרצוג שאל את רבי שאול אבן־דנאן איך הם מתקנים תקנות".
אילו רבנים בעולם הספרדי של היום יכולים להיחשב כממשיכי דרכו של הרב משאש?
"אין ממש ממשיך דרך, אבל אני יכול לציין את הרב משה אלחרר משלומי; הרב אליהו אברג'ל, שהיה ראש אבות בתי הדין בירושלים; הרב חיים אמסלם, ובמידה מסוימת גם הרב אורי שרקי והרב זכריה זרמתי. בנוסף, ישנו איגוד חכמי המערב שבשנה שעברה פרסם את ההיתר להשתמש בזום בליל הסדר. הפסק הזה בהחלט מייצג את הרוח של הרב משאש, ויכול להיחשב כהחזרת עטרה ליושנה.
"אגב, לא לחינם ההתרחשות הזאת קרתה אחרי שהרב עובדיה נפטר. אנחנו נמצאים בדור של פוסט גדולי דור בכל הזרמים. המושג של המרא דאתרא התרוקן מתוכנו. כשהרב משאש היה בתלמסן זה היה הוא, א־לוהים והקהילה. בדורות שלאחר מכן, כל רב שפסק ידע שלמחרת הרב עובדיה יקרא את הפסק שלו והוא פחד. היום, בהפוך על הפוך, בגלל מהפכת האינטרנט שבה הכול פרוש בפני הפוסק, כבר יש שחרור מהפחד הזה".
ביטון מגדיר את הרב משאש וממשיכי דרכו כרבנים מסורתיים. "הם רבנים מסורתיים לא במובן שהם מחפפים. ההבדל בין מסורתיות לאורתודוקסיה היא שהמוסד המארגן של המסורתיות זו הקהילה, והמוסד המארגן של האורתודוקסיה זו הישיבה. העובדה שהמחקר והחברה הישראלית לא הגדירו את הרבנים האלה כרבנים מסורתיים, היא דוגמה לאופן שבו השפה מדכאת את המסורתיות. בעצם אומרים לחברה המסורתית: אתם מסורתיים כהמון, אבל המנהיגים שלכם הם רבנים אורתודוקסים".
ללא התנצלות
ד"ר דוד ביטון הוא ראש החוג ליהדות בקריה האקדמית אונו. הוריו עלו לישראל ממרוקו בשנת 1963 עם ארבעה ילדים, והתיישבו בירוחם. בארץ נולדו להם חמישה ילדים נוספים. דוד, שנולד בשנת 1966, הוא השביעי במשפחה. האח הצעיר הוא השר מיכאל ביטון, שכיהן בעבר כראש מועצת ירוחם. דוד ביטון למד בירוחם עד כיתה ו', ואז יצא ללמוד בישיבה חרדית בבאר־יעקב. "היינו חוזרים פעם בשלושה שבועות הביתה. התפיסה הייתה שאם אתה נשאר ללמוד בירוחם, אתה לא תצליח". בכיתה ט' עבר לישיבת בני עקיבא "אהל שלמה" בבאר־שבע, אבל לא שרד שם, ולאחר שנה עבר ללמוד בתיכון דתי בדימונה. עם סיום לימודיו התגייס לצנחנים. בזמן שירותו שכל את אחיו אבי, שנפטר במהלך שירותו הצבאי.
לאחר הצבא למד ביטון לתואר ראשון ושני לימודי מזרח־תיכון והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, ובמשך 12 שנים עבד במערכת החינוך בירוחם בתפקידים שונים. הוא היה שותף בהקמת בית המדרש "ממזרח שמש" – בית מדרש למנהיגות חברתית בהשראת מורשת יהודי המזרח, והיה המנהל הראשון של "מורשה", רשת בתי ספר שמבקשת לחזק את הזהות המסורתית בזרמי החינוך הממלכתיים. במהלך כתיבת הדוקטורט הקים בירוחם מכינה קדם־צבאית שגם היא מבקשת לחזק את המסורתיות המזרחית, ולאחר מכן היה שותף בייסוד תוכנית "אלול מן המזרח", תוכנית אלול לצעירים עם דגש מסורתי מזרחי. התוכנית התרחבה למסגרת גדולה יותר בשם "כולנא", הכוללת היום גם תוכנית לבוגרי צבא, מסלול אקדמי בשיתוף מכללת ספיר, ומסעות זהות לצעירים במרוקו.
"צריך קודם כול תהליך של הגדרה עצמית, ואז בשלב השני אפשר להשפיע בצורה יותר משמעותית", סבור ביטון. "גם בעולם התורה צריך קודם כול לעשות תהליך של אינקובציה, ולהקים בתי מדרש ספרדים. לא יעזור לשנות את הישיבות הקיימות. כשהקמנו את 'אלול מן המזרח' חשבנו בהתחלה להשתלב בתוך תוכניות אלול אחרות, אבל ברגע שעשינו את זה לבד, פתאום אתה רואה שהאנרגיות גדולות יותר והשינוי משמעותי יותר כי אתה לא נמצא בעמדה של התנצלות. אגב, חצי מהמשתתפים בתוכנית הם אשכנזים. בסוף התכלית היא לא להתפצל כדי להשאיר את הפיצול, אלא להיפגש כדי להביא את הקול המסורתי".
כשביטון מדבר על מסורתיות הוא אינו מצמצם אותה לציבור מזרחי בלבד. "הציונות הדתית וגם החילוניות גילו לאחרונה את המסורתיות, רק שהם לא קוראים לזה בשם. כשהייתי חייל, פורקי העול בקיבוץ הדתי ששירתו איתי לא העזו לנסוע להורים בשבת. היום בכל קיבוץ דתי תוכל לראות שהחניות מחוץ לגדר מלאות בשבתות. זה אומר שאנשי הקיבוץ הדתי נהיו מסורתיים כי הם אימצו פרקטיקה ואפילו פילוסופיה מסורתית. מאותה סיבה הרב משאש התיר לאכול את הבשר של השוחטים שלא שמרו שבת, והרב עובדיה התיר לשתות יין עם מחלל שבת בפרהסיה ולא חשש לנסך. בהיתר הזה הוא בעצם אמר 'אני לא שותה אתו, אלא עם הנכד שלו'.
"הגישה המסורתית היא נסיעה בזמן גם לעבר וגם לעתיד. האורתודוקס הוא מודרניסט שמסתכל על הכאן והעכשיו. למסורתי, לעומת זאת, יש תפיסה ספירלית. לכן המסורתיות לא שייכת רק למזרחיים. היא תפיסת עולם שמתמודדת עם המציאות המודרנית באופן אחר מהאורתודוקסים ומשאר הזרמים. הערך האתי המארגן שלה הוא הכנסת אורחים במובנים עמוקים – להכניס אליי את המודרנה ואת האחר, ואת התפיסה שאפשר לחיות יחד שני דברים בו־זמנית".
אל תקרא לי ישראל השנייה
חלק משמעותי מהתחדשות המסורתיות מתרחש בפריפריה. אתה לא חושש שזה יישאר רק שם?
"בירושלים הוקמה ישיבה מזרחית על ידי בוגרי תוכניות 'אלול מן המזרח' בירוחם, ואני רואה פה תיקון כפול. מהפריפריה תצא תורה. כמו שמהפכת המוזיקה שיצאה משדרות הגיעה גם לתל־אביב, וכמו שהקיבוץ וההתנחלות יצאו מהפריפריה, כך גם המסורתיות יכולה להגיע מהפריפריה למרכז. אני מלמד היום 500 סטודנטים במכללת קריית־אונו, רבים מהם שוטרים. אחד הסטודנטים בקורס שלי, קצין משטרה ממוצא רוסי ומפקד תחנת משטרה, סיפר לי שתמונתו של הרב יוסף משאש מונחת לו על השולחן. הוא נחשף לפסקים שלו בקורס שלי, וכשחרדים מדברים אתו על רבנים הוא מדבר אתם על הרב משאש. רבים מהסטודנטים שלי מרגישים שזו השפה שלהם, ושמישהו מבין אותם".
בשונה מדבריך, בתיאוריית ישראל השנייה של אבישי בן־חיים יש חלוקה ברורה. מסורתיות, מזרחיות, ימין ופריפריה הם חבילה אחת שלא ניתנת לפירוק.
"אני חושב שהמציאות יותר מורכבת, והמסורתי בעצמו יודע שהמציאות יותר מורכבת. המסורתי הוא לא 'ישראל השנייה'. הוא גם הציבור הכי ממלכתי בעיני, ואבישי בן־חיים הופך אותו ללא ממלכתי. באופן כללי אני חושב שבמקום לדבר על זרמים, נכון יותר לדבר על מרחב. יש מרחב מסורתי, ובמרחב הזה יש הרבה זרמים ומוטציות. לכן אף אחד לא יכול לקחת מונופול על המסורתיות או על המזרחיות, כי יש גם הרבה מזרחים ומסורתיים שלא מצביעים לליכוד. אין כזה דבר מזרחי אותנטי. מי שמייחס מהותנות לסיפור המזרחי, עושה לו את אותו עוול שעשו לו הליכוד וגם מפא"י.
"למזרחיות יש שתי בשורות לחברה הישראלית. הראשונה היא לבנטיניות. המזרחיות דוברת שתי שפות – מודרנית ומסורתית, כי אנחנו חלק ממרחב ים־תיכוני. הבשורה השנייה, שהיא יותר בכיוון הדתי, זה הסיפור המסורתי. הלל ולא שמאי. זה המרחב, ורק אחרי זה אפשר לדבר על מאבקי צדק".
ביטון נשוי לתמי, מייסדת המדרשה התורני לנשים "באר" בירוחם ובאשדוד. הם הכירו לאחר שתמי, בתם הבכורה של פרופסור אביעזר ורות רביצקי, הגיעה לירוחם במסגרת שירותה הצבאי בגרעין נח"ל של בני עקיבא. השניים, הורים לארבעה, כתבו יחד במוסף זה את הטור לפרשיות השבוע של ספר דברים בשנה האחרונה.
ביטון מצר על כך שגם בתי הכנסת בירוחם לא שומרים, לדעתו, על אופיים המסורתי. "בתי הכנסת הם אחד ממחוללי המסורתיות, ולצערי הם מתחרדים. הבאתי שני חניכים מהמכינה לשחרית בשבת באחד מבתי הכנסת בירוחם. הרב של בית הכנסת, שלמד איתי בצעירותו ועכשיו משתייך לקהילה החרדית, סירב להעלות אותם לתורה כי הם לא שומרי שבת. אמרתי לו 'מאיפה אתה יודע שהם לא שומרי שבת?'. אנחנו חייבים לחזור ולבנות קהילות מסורתיות".
