"הארץ היתה בעיני פלאי פלאים"

ב"ה היום יום כ"ה סיון שנת תפר"ח [1928] פה ירושלים תובב"א

לזכרון לדור אחרון. השתלשלות העמל והיגיעה שלנו למען התפרנס מיגיע כפינו בבואנו לירושלים תיבנה ותיכונן, ערב שבת קודש, פרשת בראשית, שנת תרמ"ה; והוריי – אבי ואמי ז"ל – כבר היו פה משנה אחת קודם.

ומצאתי את אבי מורי ז"ל כבר עסק בעשיית גבינה שווייצער [שוויצרית] בקיץ שנת תרמ"ד, בכפר ביר מאיין [ביר־מַעִין] ובכפר יַאלאָ [יאלוּ]. וכשראיתי את הגבינה מצאתי כחוש וקשה למאוד, אמרתי לו: "מה זאת? וכי לזה יקרא גבינה שוויצער?! הלא הוא קשה והוא כעץ!".

השיב לי אבי ז"ל: "פה בסביבות ירושלים ת"ו לא להשיג חלב צאן כבשים הדרוש לגבינה זו שיעשה שָמן. ופה למזרח ירושלים בעבר הירדן יש להשיג אצל הערביים יושבי אוהלים הרבה חלב צאן, אבל הדרך שמה בסכנה גדולה מפני השודדים והרוצחים. אבל לצד המערבי לצפונית מערבית ירושלים – שמה יש להשיג חלב צאן. והדרכים והמקומות בטוחים. וכבר דרשתי לזאת ונודעתי כי במרחק מהלך כעשרים שעות צפונית מערבית כנזכר יושבים הרבה ערביים נודדים באוהלים בעלי צאן הרבה, ויש להשיג אצלם חלב טוב. וכבר הלך שמה פעם אחד יהודי תושב ירושלים לעשות גבינה!"

לכן הסכמנו לעשות ככה אם ירצה ה'. וחִכינו עד ראש חודש שבט, עד התחלת החלב של הצאן. ולקחנו עמנו בשכירות יהודי אחד ירושלמי היודע לשון ערבית היטב, למען המליץ בינינו ובין הערבים, כי אבי ז"ל הגם שכבר ישב בארץ ישראל זמן שנה אחת – הֵבין רק איזו מילים בודדות מצומצמות למאוד. ובפרט היותי פה איזה חדשים ולא היו לי עדיין מגע למשא עם לשון הערבי. ולקחנו עמנו כל כלי המכשירין לעשיית הגבינה השווייצער.

וקודם נסענו מפה ישר ליפו. אנכי נשארתי יחד עם החפצים ביפו, ואבי ז"ל והמתורגמן שלנו נסעו לצפון יפו למרחק שמונה שעות. בסביבות שוועקע [שוויכה] מצאו הערבים בעלי הצאן הנזכר, והשתוו עמהם במחיר ידוע ליקח מהם חלב לעשיית הגבינה. וחזרו אחר כך ליפו, והוספנו עוד לקנות ביפו כלים וחפצים הנחוץ שמה למלאכתנו. ונשאנו מסע הכלים הנזכר על שני גמלים, ושלשתינו הלכנו אחרי הגמלים רגלי. מובן כי אצלי היתה כל שעל מדרך כף רגל בארץ חדשה לי ולא הורגלתי בזאת. הן הארץ והן האדמה והן הבניינים השונים של יושבי הארץ והדיבור והלשון של התושבים הערביים היתה הכל בעיני פלאי פלאים. והכל תורה אצלי וללמוד אני צריך.

"הערבים קדמו את פנינו בשלום"

ולאחר שבאנו למקום מושב הערביים יושבי האוהלים שוֶועקע שמה, וסידרנו את הדוד לבישול הגבינה כנהוג אצלינו, תחת אויר השמים בלא מחיצת כותלים – כי יושבי אוהלים המה כנזכר – ולקחנו מבעלי הכבשים חלב בערב ובבוקר, עשינו גבינה בערב ובבוקר.

ושקלנו את הגבינה וחשבנו את מחירו העולה לנו, וראינו כי הסחורה עולה לנו ביוקר למאוד, הגם כי הגבינה הוא חשוב מאוד הן במראיתו והן בטעמו. אבל מה יועיל לנו כל זאת כי עולה לנו ביוקר יותר הרבה מגבינת חלב העיזים?! וגם ההוצאות יעלה שמה הרבה יותר, והיגיעה בהישיבה שמה בלא מגן ומחסה – כראוי לסחורה זו – רבה למאוד.

לכן מצאנו לנכון להפסיק את העבודה שמה ולחזור לירושלים ולהמתין עד בוא עת התחלת חלב העיזים בעוד חודש ימים בחזירתנו משמה. נשאנו גם כן על גמלים את חפצינו בדרך להמושבה פתח תקוה בראשית התישבותה ובדרך עיר לֻודה. ומלוד להכפר יַאלו. והערבים, תושבי המקום, קדמו את פנינו בשלום וברכה. כי כבר הכירו את אבי ז"ל מאשתקד ככתוב לעיל. והמה יושבים בבתים בנוים אבן. ואמרו לנו כי נוכל לקחת מאיתם חלב בעוד חודש ימים, לכן השארנו את חפצינו אצלם שמה.

והלכנו עם מעט הגבינה שעשינו לירושלים. ותיכף אחר הפורים ירדנו שמה. ועשינו חוזה עמם על החלב, והתחלנו לעשות הגבינה עד חג הפסח תרמ"ה – ישבנו שמה שלשתינו. אבל אחר הפסח נשאר אבי ז"ל בירושלים למען למכור את הגבינה שאנו עושים. ואנכי והתורגמן שלי ירדנו להכפר לעשות גבינה והגבינה שווייצער הנזכר לעיל. בזמן שהיה חדש וטרי – עד שני ירחים – היו טוב למאכל. אולם אחר כך נעשה יבש וקשה לאכילה. ולא היו עליו קופצים לקנותו. ואנכי עשיתי הגבינה זה כסדר כפי שהורה לי אבי ז"ל.

ואחר חג השבועות המרעה להעיזים נתיבשה כולה. והמרעה להעיזים היתה מהקש היבש הנשאר אחר קוצרי החיטים. לכן היו החלב עוד יותר גרוע. מצאתי לנכון לעשות גבינה לבן הניקרא לאדישקעס טוָואראק [מעין גבינת קוטג'] ומצאתי לי עצה איך לעשות זאת הגבינה בלא לאדישקע [כד חרס] ובלא תנור, לחממו כרגיל בחוץ לארץ. ונסיוני עלתה יפה, ומכרנו אותו בנקל ובמהרה.

אבל לא כן הגבינה הקשה הניקרא בשם שווייצער. מי שקנה אותו פעם אחת לא שנה לקנותו פעם שניה. מובן שהוכרחנו לדרוש ולבקש עליו קונים חדשים, בירושלים. והלכנו עמו לבית לחם, ולבית ג'אלא – שניהם יושביהם ערלים [נוצרים]. ויש שמה בתי מנזרים לכומרים. ואחר כך, בחורף תרמ"ו נסענו עם גבינה הנשאר ליפו ולמושבות ראשון לציון. טעיתי, אמרתי 'נסענו' – אלא הלכנו! בעת ההיא טרם היו המסילת הברזל ירושלים־יפו, אלא גמלים וחמורים ומעט עגלות. אבל הנסיעה עם משא בעגלות לא היתה במציאות.

ומכרנו את השווייצער הגרוע בזול למאוד, ארבעה עשיריות מאַטאַליק [מֶטלִיק הוא מטבע עות'מאני] האונקייעי [האונקיה] למען להפטר מהסחורה בישא הדֵין [הרעה הזו]. ובהגיע כלות השנה מעת התחלת עשיית הגבינה מצאנו בחשבונינו כי הפסדנו בזאת השנה חמשה מאות רוביל זהב. מובן זאת נכלל עם הוצאות ביתינו בזאת השנה. וזה היה כבר שליש מרכוש כספי בזמן ההוא. אך היאוש הלאה. להבא יעזר ה' יתברך יותר בטוב.

"להתפרנס בארץ הקדושה מיגיע כפינו"

וכן בשנה הבאה שנת תרמ"ו, ירדנו שמה להכפר הנזכר ועשינו חוזה עם בעלי החלב. וכבר הספקתי בהשנה הראשונה להבין את השפה הערבית ולדבר את הדברים היותר נחוצים לענין עסקינו. לכן לא היה דרוש לי לשכור תורגמן בשכירות גדול כמו בשנה הראשונה. רק שכרתי לי נער שיהיה לי לעזר בהשבה ובעבודה קלה, בשכירות קטנה. אכן חשבתי דרכיי בעבודת הגבינה השוויצר; עשיתי רק מעט, למען למכור אותו עוד בהיותו חדש ורך. ובכלותו הודיעו לי מירושלים לעשות עוד מעט ולשלחו לירושלים.

והעיקר הייתי עושה גבינה טוואראק [מעין גבינת קוטג'] והיתה טובה למאוד. כי לא קלטתי ממנו החמאה היינו הסמעלענע [זִבְדָה]. והיו נשמר אצלנו בחביתים [בחביות] גם לימות החורף, בעת שלא היה נמצא בירושלים גבינה זולתו בעת ההיא. והגבינה [שחזר] מהסראווטקע [מי גבינה] היו גם כן טוב מאוד. והייתי עושה עוד גבינה קשה מין רבעי, הניקרא בירושלים 'חברענער קאזלעך' [גבינה חברונית] משקל כל אחד אונסע [אונקיה] או חצי אונסע, מרובעים מכל הצדדים, כי כך היו עושים בחברון. וצריך לכבוש אותו במי מלח.

ונחזור לענינו; אמרתי לאו דווקא שווייצע כעין זה כמו שהורגלנו שמה ברוסי' [ברוסיה], אלא מינים שונים. כדפרשיו אינשי [כפי שמפרשים אנשים] בהלצה: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז" – אלא עיקר "כִּי יִוָּלֵד"! היינו זה או זה, אבל להרוויח כסף למען התפרנס בארץ הקדושה מיגיע כפינו!

זמן העשייה היתה בשנים סדורות מזמן – תיכף אחר הפורים שלשה שבועות עד חג הפסח, ומחג הפסח עד חג העצרת ששה שבועות. כי על החגים הייתי מפסיק העבודה ועולה לירושלים עיר הקודש. ואחר חג השבועות עד ראש חודש מנחם אב שבעה שבועות, ואז כבר הופחת החלב באופן שלא היה כדאי להתעכב שמה לגמרי! וכן היו נימכר הגבינה מדי שנה בשנה בנקל. ובפרט בשנים האחרונים נתמעט החלב מהפחתת העיזים במקומו הנ"ל.

אולם מהתעשייה הנזכר במשך זמן ארבעה חדשים לא הספיק הריווח לכל השנה. אכן הזמין לנו הקב"ה מקום לעסוק בו עסק שני – עשיית יין שרף ויין של ענבים. ונכנסתי בהעסק בעת שלא היו לי שום מושג בו, כי לא עבדתי בזאת מעודי. וגם את אחרים העושים זאת. אך החונן לאדם דעת נתן לי בינה. מובן כי כל התחלות קשות, ולא פעם היו לי גם הפסד. ומכל מלמדיי השכלתי, ולא חכם אלא בעל הנסיון.

ומעט מעט הצלחתי לעשות את היין שרף וכל פרטיו בטוב. וכן לעשות את היין מהענבים ומצמוקים. לבן, שחור, חזק ומתוק, וקאניאק, כפי העושים פה המוזגים היותר חרוצים ומלומדים מכבר. תודה לאדון כל־יכול שעזר לי להתגבר על העמל והיגיעה הרבה שיגעתי בחורף ובקיץ, לילות כימים ממש.

כי אחרי שהיו לי שום עסקים בזמנים שונים ומחולקים זה מזה, היינו התחלת עשיית הגבינה בשנים כסדרן – הייתה בחודש אדר וניגמר בחודש מנחם אב. ואז בבואי מהכפר תיכף אחר כך היתחלה ההכנה לזמן הבציר בחודש אלול. ומאז והלאה היו שלשה חדשים תקופת עשיית היין, וגם בישול היי"ש מהחרצנים והזגים, ואחר כך גם הכנת היי"ש לכל השנה מהתאנים וצמוקים, ואחר כך הפרשת היין מהשמרים והירוקו מכלי אל כלי, ויש הצריך [לכננו] ולזקקו ובפרט השנים שהיו קונים חביתים [=חביות] לשלוח אותם לערי חו"ל. והעיקר היו עלי לגמור את כל עבודת המרתף שלי, הן עשיית היי"ש והן בעבודת היין, עד זמן ראש חודש אדר. ובפרט בעת שהיה עלי לישב בחנות, אזי היו עלי כל עבודת המרתף לעשות בלילות, כמעט בכל ששת ימי המעשה עד אחר חצות הלילה.

וכן חזרו חלילה בהשנים הבאות לטובה גם כן ככה. לבד איזו שנים יצאו מהכלל שלא עבדתי בָהֵמה עסק הגבינה, היינו בעת פטירת אמי ז"ל – בקיץ תרמ"ח – פסקתי העבודה תיכף אחר שבועות. ובפטירת אבי ז"ל בשנת תר"ס אמרתי לנפשי: אחי בחו"ל לא יושבים בישוב קהל יהודים, כי יוכלו להתפלל בכל יום בבוקר ובערב במנין ציבור – לכן מוכרח אני פה בירושלים עיר הקודש להשלים זאת גם עבורם. ודוקא כמו להכעיסני אם אעמוד בנסיון, היתה בשנה ההיא בהכפר שלו חלב יותר הרבה משנה הקודמת, ובאו אלי בעלי החלב והפצירו אותי שאבוא אצלם לקבל את החלב. ולהיפוך, בסביבות ירושלים היו החלב בדוחק גדול והיו דרוש מאוד גבינה. אבל אנכי ורעיתי אמרנו: לא נעבור על החלטתינו בשום אופן! וברוך ה' בכל השנה ההיא לא יצאתי מירושלים ולא פסקתי ולא בטלתי אפילו תפילה אחת בציבור ובימי החול להיות שליח ציבור ובלימוד משניות לעילוי נשמתו כראוי ז"ל. ובעזר ה' יתברך בשנים שבאו אחרי כן נישלם לי זאת בכפל כפלים.

"מעינות יוצאים בבקעה ובהר"

נחזור לראשונות. בשנים הראשונים לבואי פה היו כמה פעמים שעלה בדעתי לתור ולדרוש בסביבות ירושלים אולי אמצא מקום אחר יותר טוב מהכפר יאַלו הן בהכמות והן בהאיכות. הלכתי במרחק שמונה שעות לצפון ירושלים וכן לדרום ירושלים וכן תרתי צפונה מערבית וכן מערבית דרומית. וכבר הספקנו לעבוד איזו שבועות בכפר אֻוּמַאס [עִמְוָּאס] מרחק שעה אחת מערבה מיַאלו. זה המקום נזכר בגמרא חולין דף צא ע"א, המאמר "אמר ר' עקיבא" וכו', וברבה קהלת, פרשה ז, פסוק ט"ו, ובמס' כריתות פרק ג, משנה ז.

ובכל מקום היו מניעות ולא יושרו בעינינו, עד שאמר לי אבי ז"ל: "בני היקר, לא תיַגע עצמך לריק. אנכי רואה בעליל כי הקב"ה הזמין לנו זה המקום הכפר יאלא מעת בואי לפה, והוא ישפיע לנו בזה המקום את הריווח המגיע לנו'. וכן עבדתי שם במנוחה עד קיץ תרנ"ח, כי בא עלינו איש גרמני אחד והוסיף עלינו את מחיר החלב באופן שלא יכולתי ליתן את ההוספה והוכרחתי להפסיק שמה. ומצאתי לי מקום אחר אבל בכמות יותר קטן. במרחק רק ארבעה שעות מירושלים, צפונית מערבית. ואח"כ בשנת תרס"א חזרתי לכפר יאלא לעבוד במחיר הקודם ללא הוספה, כי הגרמני לא היטב בעיני בעלי החלב. ועבדתי שמה עד שנת תרע"ג ועד בכלל. רק בהפסקה בשנת תר"ע ותרע"א – כי הייתי עסוק בבניית החצר [הכוונה לחצר שהקים ברובע המוסלמי בירושלים, ברחוב הגיא פינת מעלות אל־חַלִדִיה, שבה התגורר עם משפחתו עד מאורעות תרפ"ט].

עכשיו הכפר נקרא בפי יושבי המקום והסביבה יאַלָא, אבל בספר תבואות הארץ להרב יוסף שווארץ ז"ל מצאתי כתוב כי הוא שמו אַיָּלוֹן הנזכר במלחמות יהושע עם ל"א מלכים, "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן". והנזכר מביא הוכחות מספקות לזה. וגם בראותי שמה כל המקומות מוכיחים לזה; לצפונו יש עמק מישור מהלך עשרים דק' והוא עמק אילון. לצפונית מזרחית המקום גבעון, במרחק שלשה שעות.

אחר העמק צפונה, על גבעה, כפר שמו ביטנובע [בית נּוּבא] ושמה יש בנין עתיק ישן מאוד ובתוכו קבר. יושבי המקום אמרו לי כי המסורה שלהם מאבותיהם כי נפתלי בן יעקב קבור שמה. אבל אנכי מסופק בזאת. כי בספר מסעות ר' בנימין, דף ח', מצאתי כתוב כי הכפר בית נובי היא נוב עיר הכהנים [אילון] נזכר ביהושע פרשה ו', פסוק יב, עוד שמה יט, מב ושופטים א, לה וכן בדברי הימים א, ו, נד וגם שמה [=יהושע] כא, כד. והיתה עיר לויה בנחלת שבט דן. ונראה כי היא היתה עיר בצורה. וגם עוד עכשיו, משני צדדי הכפר – במזרח ובמערב – ניכרים שרידי קירות החומה.

רוחב העיר היתה רק רבע משיעור האורך. ויש גם בנינים עתיקים מרהיבי עין. ויושבי המקום הראו לי מערות קברות והכוכין לקברות הנחצבים בתוך האבן, מתחת האדמה. מקודם פרוזדור גדול נחצב באבן ומימין ומשמאל, ומנגד נחצבים עוד בתים וכוכים לקברים מכל הצדדים בתוך הבתים. הסדר ממש כמו במערת כלבא שבוע בירושלים, רק האיכות בפחות מעט. ועוד הרבה הרבה קברות וכוכים חצובים בתוך האבנים ראיתי כנזכר.

וזה המקום מבורך במעינות מים חיים גדולים וקטנים, חמישה עשר במספר. כבר ראיתי בהרבה כפרים מעינות יוצאים בבקעה ובהר כמו שכתוב בתורתינו הקדושה, אבל נמצא אצל הכפר רק מעין אחד או שני מעינות. אבל באילון ברוכה היא במים למאוד. וכבר קרה בקיץ יבושת המים ואפסת ההשקאה מובילים שמה מכל הסביבה את עדריהם ומקנתם ומשקים אותם ממימי יַאלאָ הנזכר.

למערבה, מהלך חצי שעה, חורבת עיר עתיקה, כשמה "חִרבע", ושמה מעין גדול. סביבו שטח גדול שדות זרועות, ושמה, אחרי קצירת החיטים מלינים את העיזים במרעת הקצורה, ובצהרים משקים את העדרים וחולבים את החלב. ומשמה מרחק רבע שעה צפונית מערבית, חורבה שמה סעלביט [סלבִּית] בלשון ערבי, אולם זאת שעלבים הנזכר ביהושע יט, מב ובשופטים א, לה. ומזה המקום נראה הים התיכון, והחול לדרומו של יפו, הגם שיש מהלך ברגל שמונה שעות. ומצפון נראים הרי אפרים ובית חורן התחתון והעליון.