שנים עשר אנשים רמי מעלה נשלחים לתור את הארץ. כל אחד מהם מתואר בפסוק נפרד בשמו, בשם אביו ובשם מטהו, ללמדנו עד כמה חשובים הם: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ג). ארבעים יום הם יסתובבו בארץ ויחקרו את טיבה, ולבסוף ישובו ויכריזו בפני העדה כולה את ההצהרה הטרגית אשר תותיר את האומה במדבר ארבעים שנה ותהפוך לבכייה לדורות: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (לא). אל ההצהרה הזאת תתווסף הוצאת דיבתה של הארץ, ולסיום יקנחו הם בהוצאת דיבתם שלהם עצמם: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" (לג). הפרשה, שמתחילה עם תיאור מפורט של גדולי ישראל היוצאים לשליחות, תגיע במהרה לתיאור החטא הגדול ביותר בתקופת דור המדבר.
מה קרה לשליחינו הנאמנים, שהביא אותם להתנכר באופן עמוק כל כך לשליחותם? כיצד הפכו בן־רגע ממדובבי הארץ, המבקשים לגלות אותה מחדש לאחר מאות שנות גלות, למוציאי דיבתה? איך ראשי בני ישראל שוכחים את שמם ושם משפחתם, ותוך ארבעים יום נראים בעיני עצמם כחגבים?
ייתכן שהתשובה לכל השאלות הללו נעוצה במתח המובנה שבין שני ביטויים, המבטאים תפיסות וגישות שונות; הראשון הוא "שְׁלַח לְךָ" והשני הוא "לָתוּר אֶת הָאָרֶץ".
רואה כל פגע
בפירושו לציווי "שלח לך", מלמדנו רש"י ש"לך" הוא לדעתך. כלומר, השליחות התרחשה מדעתו ומרצונו של משה. לאור זאת ניתן ללמוד שמהותה של השליחות הייתה שהשליחים ילמדו לבטל עצמם אל מול שולחם – להיות צינור נקי וטהור, להניח על עיניהם התרות אחר הארץ את משקפיו של משה שולחם, להיות לשותפים מלאים שלו ובכך להפוך לשליחי מצווה נאמנים, כאלה שמאוחדים עם הרעיון שהם משרתים.
כך אני מבקש להבין את הפסוק "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה". כלב חש את רחשי ליבם של בני ישראל, בשומעם את מנגינת הניכור העולה מדברי שותפיו למשימת השליחות. הוא איננו מסתפק בלהשתיק אותם, אלא דורש שישובו להתכוונן בחזרה אל משה דווקא, ישובו להיזכר שאין הם מרכז העניין אלא שליחים של רעיון גדול מהם בהרבה.
אם שליחות ביסודה היא התבטלותו של השליח בפני הרעיון שהוא משרת, אזי תנועת הנפש ההפוכה בתכלית קשורה בפעולה שעניינה "לתור את הארץ", כלומר להיות תייר בתוכה. התייר, כמו השליח, מבקש לגלות את שטמון בארץ, אך בשונה ממנו אין הוא נעצר שם, משום שלא הארץ היא מושא שליחותו אלא הוא עצמו.
התייר פוגש את העולם מבעד לעיניים צרכניות, אשר הופכות את היוצרות; אין הוא בא על מנת לשרת רעיון גדול ממנו, אלא על מנת שישרתו אותו. וכיוון שהוא המרכז ולא השליחות, השאלה המרכזית שמעסיקה אותו כצרכן היא: מה יוצא לי מזה? כך נעשה הוא ביקורתי להפליא. הוא לא מפסיק לראות פגמים בכל דבר בארץ אשר את דיבתה הוא מוציא, בעצמו אשר נראה הוא בעיניו כחגב, ואפילו במשה רבנו שאותו הוא מבקש להחליף, כפי שנאמר "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
הכותרת שניתנה לאירוע הזה היא "חטא המרגלים", אך ייתכן שלאור המתואר לעיל אין זה מקרה שבפרשתנו, פרשת שלח, המילה "מרגלים" איננה מוזכרת כלל; היא מופיעה רק בפרשת דברים, שנים רבות אחר כך. החטא הגדול שאנו פוגשים בפרשה הוא אולי קודם כול חטא התיירים, חטא שמבטא את חוסר היכולת להניח את האגו בצד ולהיות שליחים, להיות צינור של שפע הבא ממקור עליון.
פרשת שלח, שבאה לעסוק במושג השליחות, מלמדת אותנו בדרך הכואבת כי הבחירה העמוקה שנדרש אליה האדם היא בין לפגוש את החיים ובין לנסות לשלוט בהם, להיות שליח או להיות תייר.
חלופת הציצית
פרשתנו מותחת אפוא ציר שבקצהו האחד מצוי רעיון השליחות המזמין את האדם להכפיף עצמו למען רעיון גדול ממנו ולהיות משרתו, ובקצהו השני ניצב רעיון התיירות הצרכנית, המזמינה את האדם לראות בעצמו את המרכז ועל כן על העולם לספק את צרכיו.
במובנים רבים ציר זה מהווה שיקוף לתהליכים שעברו עלינו כאן בארץ במאה השנים האחרונות, בין ה"חסר גלגל – אני הגלגל" של טרומפלדור מתחילת המאה הקודמת, ועד ה"אמילי" (אז מה יוצא לי?) המודרני.
לדעתי האמת תימצא בנקודת האיזון שביניהם. מצד אחד בני אדם אינם גלגלים. הם נבראו בצלם א־לוהים, ולכל ברייה יש חשיבות וייחודיות פלאית. מצד שני על האדם לזכור את דברי הלל במסכת אבות, "וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי", ולמצוא את הנתיב שלו להיטיב בעולם, להיות שותף בבנייתו ובתיקונו.
סוף הפרשה מלמד כי אל מול חטא התיירות יש חלופה שבכוחה לרפא, למנוע מאיתנו לתור אחר העיניים והלב, אחר הדחף החווייתי. זוהי מצוות ציצית: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".
מצוות הציצית מזמינה את העיניים והלב לפרוץ את ארבע אמותיו של האדם ולהתכוונן אל השמיים. היא מאפשרת לאדם לזכור שהוא חלק מסיפור גדול בהרבה, סיפור הכולל את גאולת מצרים ואת הברית בסיני, סיפור שיש בו ייעוד ותכלית. על ידי קיום המצוות הופך הזיכרון למשנה חיה, המבטאת בחירה עמוקה בחיים של שליחות.
