כמו יצחק ששב וחפר את הבארות שחפר אביו אברהם ונסתמו אחרי מותו, גם הארכיאולוגית ד"ר אֵילַת מזר, שהלכה ביום שלישי שעבר לעולמה בגיל 64, חפרה בעשורים האחרונים בעופל שבמורדות הר הבית, בדיוק במקום שבו חפר עשורים קודם לכן סבה הגדול, אבי הארכיאולוגיה הארץ־ישראלית, פרופ' בנימין מזר.
אף שלכאורה המקום נחפר כבר עד תום, חשפה בו מזר תגליות מסעירות. ב־2015 גילתה שם חותמת מימי בית ראשון, ועליה המילים "לחזקיהו [בן] אחז מלך יהדה", חותמת ראשונה של מלכי יהודה שהתגלתה אי־פעם בחפירה מסודרת. מזר איתרה את החותמת בתוך מזבלה קדומה שאליה הושלכה מן הסתם בידי מי מעבדי המלך. עוד קודם לכן, ב־2010, הכריזה על חשיפת קטע מהחומה שסבבה את עיר דוד, ותארכה אותו לימי בנו, המלך שלמה.
מזר כיהנה כחוקרת אורחת במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים ועבדה במכון שלם. הרוב המוחלט של פעילותה וחידושיה היו בירושלים; ולא סתם בירושלים אלא בלב לבה הקדום של העיר, אזור שהיא השתתפה במשלחות החפירה השונות בו עוד מראשית שנות השמונים. באותן שנים חפרה בין השאר, לצדו של סבה, בעופל, וגילתה יחד איתו מבנים מרשימים מאוד מימי בית ראשון.
גולת הכותרת המדעית שלה נרשמה בקיץ 2005, כשחשפה מבנה אבן גדול בראש התל הקדום בעיר דוד. על סמך התארוך, המיקום והגודל העלתה מזר את האפשרות שמדובר בלא פחות מארמון המלך דוד – ועוררה סערה גדולה. היא קוממה עליה את אנשי החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, שכלל לא הכירו בקיומו של דוד המלך ובעובדות המתוארות לגביו בתנ"ך. שם, בעיר דוד, פרץ קרב נוסף בשרשרת ארוכה בין ארכיאולוגים המאמינים באמיתות התיאור התנ"כי, ובין אלו שמפקפקים בו. בשדה הזה התייצבה מזר באופן מובהק לצד הרואים בתנ"ך מקור אמין, הצד של סבה. אם כי, יש להודות, גם מהצד הזה היו מי שסברו שהיא נחרצת מדי בקביעותיה.
לתעד כל אבן
מזר הייתה שותפה למיזם אדיר של תיעוד אבן־אבן מאלפי אבני החומה המקיפות את ההר, תוך העלאה על הכתב של כלל המידע הארכיאולוגי שהצטבר בנוגע לכל אחת מהן. מעבר לכך, היא עמלה במשך שנים על הבאת ממצאי החפירות של סבה בעופל לפרסום מדעי, שכדרכה של האקדמיה מתבצע בעצלתיים, ולעיתים מגיע לידי גמר עשרות רבות של שנים אחרי השלמת החפירות.
"היא הייתה יותר ממורה", מספרת עליה ד"ר אורית פלג־ברקת, שבמהלך הכשרתה האקדמית הועסקה בידי מזר במיזם פרסום ממצאי חפירות העופל. "אני חבה לנדיבות שלה את הקריירה שלי. היא לימדה מעט קורסים, כי עסקה בעיקר במחקר ופחות בהוראה. עבדתי אצלה במשך הרבה שנים, ולכן היא הייתה הבוסית שלי אבל גם המנטורית שהכשירה אותי. למרות שהייתי סטודנטית מתחילה היא קיבלה אותי לצוות מיזם פרסום חפירות בנימין מזר, מה שנהוג לכנות בשם 'חפירות הר הבית', והפקידה בידי פרסום של ממצאים מעניינים מאוד.
"בעבודת המוסמך שלי כתבתי על טבעות חותם מימי איליה קפיטולינה שנמצאו שם, אבל הדובדבן שבקצפת היה כשלעבודת הדוקטורט שלי היא הרשתה לי לעסוק בפריטים האדריכליים שנמצאו בעופל ושייכים להר הבית ההרודיאני. הצעתי לשחזר חלק מהפריטים האלה כמגיעים מהסטיו המלכותי, אותה בזיליקה מפוארת שהורדוס בנה בדרום ההר. זה אפשר לי להציע שחזור מדויק יותר לסטיו מזה שהיה עד אז, ולהוכיח את התארוך של הכיפות המעוטרות בשערי חולדה, שהיו נתונות במחלוקת. זה חומר מהסוג שכל חוקר אחר היה שומר לעצמו. לא הייתי יחידה בזה, גם סטודנטים אחרים שעבדו אצלה זכו לאמונה המלא ולהדרכתה. היא הכשירה דור של חוקרים.
"רשויות המדינה שאמונות על שמירת העתיקות פשוט אינן נמצאות בהר הבית", התריעה מזר ב־2012. "היחידה שנמצאת שם זו המשטרה, שאיננה מבינה בארכיאולוגיה ובבנייה, וגם איננה מעוניינת להבין. המשטרה רוצה רק שקט"
"מדובר היה בהיקף אדיר של ממצאים שהיה צריך להביא לפרסום, חפירות שנמשכו מ־1968 ועד 1978 וכללו עשרות אלפי ממצאים מתקופות שונות. היא ידעה שלא תוכל להספיק את כל זה, והיה לה חשוב שהדברים יגיעו לידי פרסום. היא השכילה לנהל אותנו ועשתה זאת בנדיבות. אף פעם לא נטלה את הקרדיט לעצמה, ואפשרה לנו חופש מחקרי שהוביל בסופו של דבר לתוצאה טובה".
לדעתך היא מצאה בזה עניין אקדמי בלבד, או שהיו לה מטרות נוספות, למשל לחזק את הזיקה של עם ישראל ומדינת ישראל להר הבית?
"כולנו יודעים מה הייתה תפיסת העולם הפוליטית שלה (מזר תוארה כאשת ימין, בוודאי בהשוואה לעמיתיה באקדמיה; א"ס), אבל במקרה הזה אני לא חושבת שזה קשור. גורם ההנעה העיקרי במקרה הזה היה ארכיאולוגי־מחקרי. ארכיאולוגיה, בניגוד לתחומים אחרים של מדעי הרוח, היא תהליך בלתי הפיך. ברגע שחופרים אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, וחייבים להנפיק דו"ח מדעי מפורט ומדויק שמתאר את מהלך החפירה ואת הממצאים שעלו בה. מכיוון שזה מיזם עצום כל כך, ובנימין מזר עצמו הצליח רק בעזרתה לפרסם בשנות השמונים את הכרך הראשון על הממצאים מתקופת הברזל, היה חשוב לה שתהליך הפרסום האקדמי יושלם".
פלג־ברקת מספרת על ויכוח שהתעורר בין אילת מזר ובין חוקרים אחרים בעניין תארוך כותלי ההר. "בחפירות של רוני רייך ואלי שוקרון בשנים האחרונות בכותל המערבי, הם גילו מקווה שנסתם ועל גביו נבנה הכותל. המקווה הזה תוארך על סמך מטבעות וחרסים לשנת 18־19 לספירה, וכך הם הגיעו למסקנה שהכותל המערבי נבנה הרבה אחרי מותו של הורדוס, שהתרחש בשנת ארבע לפנה"ס.
"היום מתחזקת יותר ויותר ההבנה שהורדוס רק החל בהרחבת הר הבית אבל הבנייה נמשכה עשרות שנים אחריו, וזה עולה בקנה אחד גם עם המקורות, אבל אילת לא קיבלה זאת. היא המשיכה לגרוס כפי ההנחה שרווחה עד אז בארכיאולוגיה, שהכתלים נבנו בימי הורדוס. אגב, זו טענה לגיטימית. ככלות הכול החפירה של רייך ושוקרון עדיין לא פורסמה פרסום מלא, והשאלה הפתוחה היא האם היה כאן מקווה שנסתם ועל גביו נבנה יסוד הכותל המערבי, או להפך, שהיסוד נבנה – נאמר בימי הורדוס – לפני שהמקווה מולא ונסתם".
בכייה לדורות
אולם יותר מכל ההיבטים המדעיים זוהתה מזר בתודעה הציבורית עם המאבק למען המקום שבו דווקא לא חפרה, מחוסר אפשרות כמובן: הר הבית עצמו. חפירותיו הבלתי־ארכיאולוגיות בעליל של הוואקף בהר, ובמיוחד הוצאת 400 משאיות עפר מאורוות שלמה שבדרום ההר בסתיו 1999, הקפיצו את מזר. יחד עם שותפים נוספים היא הקימה אז את "הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית". מאז היא נזעקה שוב ושוב למחות על פגיעות נוספות ומתמשכות של הוואקף בעתיקות הר הבית.
"מיום היווסדו של הוועד", התבטאה למשל ב־2012, כשהתברר שאנשי הוואקף הציבו פיגומים על אבן השתייה, "אנחנו לא מפסיקים להיות מודאגים מהמצב הארכיאולוגי בהר הבית: חוסר פיקוח מוחלט, הרס עתיקות, והעובדה שרשויות המדינה שאמונות על שמירת העתיקות פשוט אינן נמצאות בו. היחידה שנמצאת שם זו המשטרה, אך המשטרה איננה מבינה בארכיאולוגיה ובבנייה. לעיתים קרובות היא גם איננה מעוניינת להבין. המשטרה רוצה רק שקט".
"נותנים למשטרה תפקיד לא לה", הוסיפה. "ומטבע הדברים היא גם איננה מבצעת אותו כראוי. רשות העתיקות איננה מפקחת בהר, ואם היא כבר מפקחת זה נעשה באופן שולי ביותר ולא רציני, של כאילו־תיאום. הכול רק למראית עין. קיימת הוראה שלכל חפירה של הוואקף חייב להתלוות איש מרשות העתיקות, אבל בפועל אין שום דבר מהסוג הזה. המשטרה איננה מאפשרת וגם אין דרישה. רשות העתיקות עצמה איננה עומדת על כך, ובעצם איננה ממלאת את תפקידה. בראש ובראשונה המדינה, ראש הממשלה, צריכים להחליט שהר הבית הוא מקום חשוב. כרגע קיים בהר כאוס מוחלט. לא מספיק להתנהל ברגישות כלפי המוסלמים. צריך רגישות, אבל לצידה גם חכמה".
ב־2001, במאמר מחאה שזעק על ההפקרות הארכיאולוגית בהר, כתבה מזר: "החל משנת 1996 אנו עדים להרס ונדאלי ומסיבי של העתיקות בהר הבית, המתבצע על ידי שלטונות הוואקף בשיתוף עם התנועה האסלאמית הישראלית. מבנים תת־קרקעיים מימי הבית השני, בדרומו של הר הבית, הוסבו למסגדים חדשים: מעבר שער חולדה המערבי ובו שרידי בנייה הרודיאניים מהיפים והמיוחדים ביותר, הוסב למסגד חדש המשתרע על דונם שלם. מעבר שער חולדה המזרחי והאולם הגדול של אורוות שלמה, שניהם מבנים שנבנו כחלק בלתי נפרד ממתחם הר הבית ההרודיאני, הוסבו יחד למסגד הגדול ביותר בארץ, המשתרע על כ־5 דונמים ומסוגל להכיל כ־10,000 מתפללים. המילויים העתיקים סולקו מתוכם, נעשו בהם שינויים פנימיים – וכל זאת ללא פיקוח ארכיאולוגי וללא תיעוד".
"יהודים אינם רשאים לעלות להר הבית", הוסיפה בנימה לא אקדמית בעליל, "והתקשורת מנועה מלעלות להר ולדווח על ההרס המתרחש בו. התנועה האסלאמית הישראלית והוואקף מממשים בהתמדה את תוכניתם לבנות את הר הבית כמסגד אחד ענק, תוך הרס והשמדה של כל שייכות היסטורית יהודית. אם לא נעצור בעדם עכשיו, נחזה בתוך זמן לא רב במימושה המלא של תוכניתם. ללא חזרה ובאין להשיב, תיוותר לנו רק הבכייה לדורות".
סלע קיומנו
לפני ארבע שנים שאלתי אותה היכן הייתה בוחרת לחפור בהר עצמו במציאות עתידית, אולי עתידנית, שבה יתאפשר הדבר. "שאלה נחמדה", השיבה, "האמת היא שלא חשבתי על כך מעולם. מוזר, נכון? בתודעה שלנו התקבעה גישה כל כך לא נורמלית, עד שלא העליתי זאת על דעתי".
ובכל זאת, אחרי חשיבה קצרה הגיעה תשובה ברורה: "הייתי מבצעת בשלב ראשון חתך ממזרח למערב ברוחב של חמישים מטרים ובאורך 160 מטרים שיחל במרחק של כשלושים מטרים מדרום לשער הרחמים, ושיימתח בין החומה המזרחית של ההר ובין כיפת הסלע. כמו בכל תל ארכיאולוגי, לפני שמתחילים לחפור בכל מיני מקומות, צעד שדורש מטבע הדברים יותר כוח אדם והשקעה, מבצעים בשלב הראשון חתך שמנחה אותנו היכן לחפור ורומז לנו אלו שרידים מאלו תקופות אפשר למצוא במקום הזה.
"ולמה בחרתי לחפור דווקא בנקודה הזו? כי במזרח ההר ברור שהחתך יביא אותנו לחומה הקדומה ביותר של הר הבית, כלומר לחומה מימי הבית הראשון. אנחנו יודעים שכל יתר כותלי ההר של ימינו הם מאוחרים יחסית, והיחיד שהורדוס לא נגע בו ולא הרחיב אותו הוא הכותל המזרחי. זה יספר לא רק על הטופוגרפיה אלא גם על סוגי הבנייה השונים, מהחומה המזרחית ועד פסגת ההר בכיפת הסלע. בכיפה עצמה אין טעם לחפור, כי בכל השטח שם קיים סלע חשוף. 160 מטר, זה כל מה שדרוש. ייתכן שגם פחות, כי בשלב מסוים בקרבת הכיפה כבר נתקלים בסלע ואין טעם להמשיך לחפור".
"בנוסף", המשיכה, "הייתי שמחה לחקור את הפינה הדרום־מזרחית של ההר. בכל השנים היא מהווה מבחינתנו תעלומה, מה קורה מתחת לרצפת מבנה אורוות שלמה שהיום הוא מסגד תת־קרקעי. אף אחד לא הצליח לחפור שם, אבל ברור שיש מה למצוא מתחת לרצפה של המבנה הזה. זו לא רצפת סלע וחייב להיות משהו מתחתיה. מפלס הרצפה שם כיום משקף כנראה את המצב בימי בית שני, כי היא תואמת את מפלס הכניסה של השער המשולש – אחד משערי חולדה של ימי הבית. אבל ברור שיש עוד הרבה ממצאים ארכיאולוגיים מתחתיו ושיש שם חלל. המקום לא בנוי כמקשה ולא ממולא לגמרי בעפר. נו, מתי מתחילים בעבודה?"
