בצאלים, בליל חורף קר, נפגש הרב אביחי רונצקי עם אחד מהמג"דים באמצע תרגיל גדוד. "למה אתה בצבא?", שאל את המג"ד. "הרי אתה נשוי, אב לשלושה, אקדמאי שיכול לעשות לביתו בתנאים טובים הרבה יותר מאלו שהצבא יכול להציע". בריאיון לפני תשע שנים סיפר הרב שהקצין חשב רגע, ואז אמר: "דווקא כשאני נמצא במצבים קשים אני חש שאני שותף פעיל למעשה שהוא גדול ממני". "נישקתי אותו", סיפר הרב, "ואמרתי לו שהדברים האלה שאמר ישמשו אותי בשיחותיי הבאות עם החיילים והקצינים".
תת־אלוף הרב אביחי רונצקי, שנפטר השבוע בגיל 66, שוטט כל ימיו בין העולמות: עולמו של קצין ולוחם בצה"ל ועולמה של תורה. מפקד בצבא ורב בישיבה, שברוב שנותיו עולמות עיסוקיו חפפו זה את זה. "מנהיג טבעי, דמות מופת", אומר עליו יובל דיסקין, לשעבר ראש השב"כ, שהכיר את הרב רונצקי עוד מימיו כמפקד פלוגה בסיירת שקד לפני למעלה מארבעים שנה. "אבי מעולם לא דרש מפקודיו, מחניכיו או מתלמידיו את מה שלא דרש מעצמו בהתנהגותו האישית. הכרתי אותו כחילוני, אדם פתוח וליברלי בעל תפיסת עולם הומנית, ואחר כך כחוזר בתשובה וכדתי, איש חינוך.

"בתקופת כהונתי כראש השב"כ הכרתי אותו כרב הצבאי הראשי. הייתה בו אהבת אדם ומסירות לכל מי שסבב אותו. נכון, היו בינינו חילוקי דעות בנושאים רבים, אבל גם בחילופי הדברים והמכתבים בינינו היו הרבה כבוד והערכה".
דיסקין מספר שלפני חודשיים, כשנפטר אביו, הוא הופתע כשהרב רונצקי בא לביתו עם אשתו רונית כדי לנחמו באבלו, אף שהיה חולה בסרטן המעי הגס. "הוא הגיע אחרי טיפול בבית החולים. שאלתי אותו מדוע טרח לבוא, והוא ענה שהיה לו חשוב לנחם, ולהבין כיצד התחנכתי".
הרב רונצקי גדל בחיפה במשפחה חילונית ולמד בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי. הוא בוגר ישיבת מרכז הרב, שימש רב־מחנך ב'עטרת כוהנים', ונמנה עם מייסדי היישוב איתמר שבלב השומרון. הוא הקים את ישיבת ההסדר שם, ועמד בראשה עד שחלה בסרטן לפני שנים אחדות. את שירותו הצבאי החל בשייטת 13, ואז עבר לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים היה מ"פ בסיירת שקד ונלחם בחזית הדרום. ב־2006, לאחר ההתנתקות, מונה על ידי הרמטכ"ל דן חלוץ לתפקיד הרב הצבאי הראשי.

בתקופת כהונתו בתפקיד הורחבה פעילות תחום התודעה היהודית ברבנות הראשית. לימים עמדה הפעילות הזאת במרכז המחלוקת בין הרמטכ"ל גבי אשכנזי למנהיגי הציונות הדתית. כמה פעמים נקלע הרב רונצקי לעין הסערה התקשורתית, בין השאר בשל מכתבו לראש אכ"א בעקבות ריאיון בעיתון 'במחנה' עם קצין דתי הומוסקסואל. במכתב טען הרב שאין לתת במה בעיתון הצבא לאדם בעל "נטיות הפוכות", כלשונו.
כאשר עלתה לסדר היום סוגיית השירות המשותף הוא לא היסס להביע את דעתו, אם כי עשה זאת במתינות ובסגנון בלתי מתלהם. הוא לא פסל שירות בנות אך המליץ להן לבחור מסלולים המתאימים לבנות דתיות, ולא בשירות "מסתער", כלשונו. "לא הייתי רוצה לראות בת דתית מסתערת, צועקת, מתגלגלת או סוחבת מא"ג, ואני אומר זאת כי אני עצמי הייתי מא"גיסט ויודע מה זה", אמר לפני שנה בריאיון ל'מקור ראשון'.
אך גם התבטאויותיו המתונות לא תמיד נשאו חן בעיני ראשי הצבא. הרמטכ"ל רב־אלוף גדי איזנקוט קרא לו לשיחה אישית בנוכחות אשתו, הרבנית רונית. "זו הייתה שיחה בגובה העיניים", הגדיר הרב את הפגישה. "אנחנו מכירים שנים רבות. הוא העלה לפנינו את תחושתו שיש משבר אמון בין הציבור הדתי־לאומי ובין הצבא, ואף בין הציבור ובינו באופן אישי. לדעתי, הרבנים המתבטאים נגדו עושים לו עוול גדול מאוד. הרמטכ"ל איזנקוט הוא איש טוב, מלבד היותו מקצועי, אדם קשוב ובעל מידות, נטול 'פוזות' ואמיתי. מטרותיו טובות שכן הוא רוצה לחבר את הקבוצות השונות בצבא. נכון שנעשו טעויות גם בתקופתו, אבל מי שלא עושה לא טועה".

הרב רונצקי תקף את ההחלטה לשנות את פקודת השילוב הראוי, שהוא היה אחד ממנסחיה. "החלטה שגויה מאוד", אמר אז. "נאמר שלצבא יש מטרה של 'שוויון' יחד עם הניצחון בקרב. כאילו הצבא הוא מעבדה לשוויון. אם גדוד מגדרי טוב יותר בהיבט המבצעי, הוא עדיף על גדוד מעורב ואין כל סיבה בשם השוויון להוריד מרמתו המבצעית". הוא גם הגן על הרב אלי סדן הרבה לפני הסערות שפקדו השנה אותו ואת המכינה בעלי.
מן העבר השני, הוא האמין ללא סייג בערכי הצבא. "זה צבא יהודי שלא היה כמותו מאז ימי בר כוכבא", התגאה באוזני הרב דוד סתיו, שבא אליו עם בנו בן המצווה, וסיפר שהאימונים הופסקו שעה לפני כניסת צום י"ז בתמוז כדי שהחיילים יוכלו להתקלח ולאכול.
"הוא ידע לעסוק ישר בעניין ולנטרל את כל הרעשים והקשקושים שמסביב", סופדת שרת המשפטים איילת שקד, שמבכה את לכתו. "האמין בשילוב דתיים וחילונים תחת מטריית הציונות הדתית. הוא היה שילוב של אדם תורני ואידיאולוגי כראש ישיבה וכתושב איתמר, ועם זה היה ליברלי מאוד. אין עוד אדם כזה". לדבריה, הרב רונצקי היה אדם בעל פרספקטיבה רחבה שכיבד כל אדם באשר הוא, דתי כחילוני.
הרב רונצקי היה מעין "מנטור" שלה, בעת שהחליטה איתו ועם נפתלי בנט על המהלך הפוליטי של הקמת הבית היהודי מתוך המפד"ל. "התייעצתי איתו בנושאים רבים. הוא נראה לי כאחד מל"ו הצדיקים, אדם יוצא דופן. תמיד ידע להביט אל הטוב, והתקשה להבין אנשים מסובכים ורעים. הוא דאג ללא הרף למשפחות השכולות וטיפח אותן. מנהלת הזהות היהודית במשרד הדתות הייתה פרי יוזמתו, ושימחה אותו העובדה שהיא פועלת היטב".
המחלה התגלתה אצלו באופן מקרי כשעבר בדיקות לקראת תרומת כליה, והחליט לתרום אותה לערבי שכלל לא הכיר. בשנים האחרונות, כשנלחם במחלתו, כתב יומן אישי שחלקים ממנו כבר פורסמו. היומן, שנפתח בתיאור ליל שבת במחלקה בבית החולים כאשר "רונית אומרת את מילות הקידוש ואני עטוף בייסוריי", עוסק במסכת חייו: חזרתו בתשובה, חוויותיו וימי מחלתו. "אדם שחייו נמצאים על כפות המאזניים – תולדותיו נפרשות לכל אורכן. יש תובנות על משמעות החיים שבמצבי קצה כמו שלי התחדדו לי, ואני חושב שיש לנצל את החיים באופן משמעותי יותר לא למען עצמך אלא למען הזולת, במיוחד כשימיך קצובים. השיא בנתינה הוא כאשר אתה עוקר איבר מתוכך ומעניק אותו למישהו אחר. הציפייה היא לראות איך עושים טוב יותר בישורת האחרונה של החיים, הרי איני איש צעיר", אמר בריאיון ההוא, והתגאה בכך שבעקבות ניסיונו לתרום כליה התנדבו חמישה מתלמידיו באיתמר לתרום כליה גם הם.

כשביקשתי שיספר לי על תפילותיו באותם הימים, אם הוא כועס או מתלונן, השיב: "השיח שלי עם הקב"ה הוא בלשון בקשה בלבד. מערכת היחסים שלי עם המוות אינה רגשנית ואינה מבוססת על פחד. אני מישיר אליו מבט, ומתוך כך נובעים כל החשבונות והמחשבות".
כשבועיים לפני פטירתו ראתה אותו שקד בבית החולים, והופתעה לגלות ליד מיטתו חברים מתקופתו החילונית, מסיירת שקד ומהריאלי בחיפה. "התברר שבמשך כל השנים הוא שמר איתם על קשר טוב. ידעתי שהסוף מתקרב, אך הוא האמין כל הזמן שאפשר לנצח את המחלה, ורצה שנתפלל בעבורו. הלכתי יחד איתו במחשבה הזו. אומרים שאין אדם שאין לו תחליף", היא מסכמת. "נראה לי שזה לא חל על הרב רונצקי, שהיה מיוחד במינו".