מה הבעיה בשמיעת שירת נשים? היכן היה אלוהים בשואה? למה חובשים כיפה? למה צריך להתפלל דווקא בבית הכנסת? מדוע מתנדנדים בתפילה? למה אומרים קדיש, ומדוע שונא מתנות יחיה?
השאלות הללו ועוד רבות אחרות הן הבסיס לספר חדש ומסקרן בשם "הכי בסיסי" שנולד לא בערוץ 'הידברות', אלא דווקא במגרש המסדרים של בה"ד 1, במצפה רמון. "במהלך קורס הקצינים שלי לפני כשלוש שנים", מספר מחבר הספר איתמר אדלשטיין, "שובצתי לצוות מגדרי בתוך פלוגה מעורבת. כמו היום כך אז, הסוגיה של דת וצבא הייתה בכותרות. אבל אצלנו בפלוגה, הצלחנו ליצור אווירה אחרת, חיובית ומקרבת. באופן אישי, קיבלתי ממפקדיי תפקיד מוגדר – ליזום פעילויות שיובילו לחיזוק הקשר בין כל הצוערים בפלוגה שלנו. בעזרת חבריי, ארגנו עונגי שבת, סעודות שלישיות, הובלנו שיח בין החיילים והחיילות ומצאנו מקום לשלב דברי תורה ועוד.
"באותם רגעים, על מגרש המסדרים, קלטתי שהצלחנו ליצור משהו שונה ומיוחד. השיח המפלג הוחלף בשיח מאחד, והבנתי שלחלקים גדולים בציבור יש רצון כן לדעת יותר על העולם היהודי. במקביל, שמתי לב לכך שקיום מצוות שהן לכאורה טריוויאליות בהווי החיים שלנו, אינן כה ברורות מאליהן. כשאדם מבחוץ רואה את הפעולות הדתיות, גם הכי בסיסיות, הוא עשוי לשאול עליהן שאלות שלא תמיד נדע לענות. והיכולת לענות לעצמנו, ומכאן לאחרים, חשובה מאוד בעיניי".
השאלות נאספו בזמן אמת? לפי מה החלטת אילו מהן יכנסו לספר?
"במשך כל שירותי הצבאי, היה איתי דף קטן ובו השאלות המעניינות ביותר שנשאלתי אני או חבריי. התמקדתי בשאלות שהתשובה עליהן אינה חד-משמעית. אותי עניינו לא השאלות הידועות שלהן יש עשרות תשובות ידועות, אלא דווקא אלו שבלי מבט של אדם שאינו מיושבי בית המדרש לא הייתי כלל שם לב אליהן. השאלות נבעו כמובן מתוך המפגש הבין-חברתי שהצבא הוא הרקע הטוב ביותר לו, ולכן הן נוגעות לכל מי שחי בחברה הישראלית ועשוי לשאול או להישאל על הנושאים הללו".
את ההחלטה להפוך את אוסף השאלות לספר (שראה אור ב'ידיעות ספרים'), קיבל אדלשטיין רחוק מאוד מכאן – ביער לופוחובה בפולין. "זכיתי לקחת חלק במשלחת מפקדי צה"ל לפולין, 'עדים במדים', ושם, ביער ההוא, שמעתי את הקדיש הכי מרגש בחיי. הקורא לא היה אדם דתי, אבל הרגש והדמעות לא הבדילו בין חובשי כיפה לשאינם כאלה. אחרי הטקס באושוויץ בירקנאו, שבו זכיתי לנאום לזכרה של סבתא רבתא שלי ששרדה את המחנה ההוא אך שני ילדיה נרצחו, ידעתי שזו תהיה הדרך שלי להמשיך את מה שהם לא זכו. לכן, גם ביקשתי שהצילום של 'שלום עליכם' על כריכת הספר, יהיה מתוך הסידור שלה ששרד גם הוא את המלחמה".
איך התנהלה עבודת המחקר על תשובות? פתחת ספרים, שאלת רבנים?
"את הליך הכתיבה בפועל, ביצעתי בישיבת ההסדר שלי במעלה אדומים. בתחילת ניתוח כל סוגיה, העמקתי ברעיונותיה ובעולם התוכן שלה. לאחר ששלטתי היטב בעקרונות, התחלתי לעבור לפי סדר המקורות – מהתנ"ך אל המשנה, התלמוד, הראשונים והאחרונים. זהו גם המבנה שבו השתדלתי לכתוב את הסוגיות עצמן בספר, כל זאת אחרי סיפור הרקע הצבאי הקצר, שהסביר את מקור השאלה.
"לאחר כתיבת המבנה הראשון, פניתי לרבני הישיבה, והתייעצתי איתם על הסוגיות. על רבות מהסוגיות דיברתי עם ראש הישיבה במעלה אדומים, הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. מלבד הערכתי הגדולה לידע התורני שלו, אני מעריץ את האופי שלו. המתינות, שיקול הדעת, סבר הפנים המזמין, השכל הישר שבעזרתו הוא עונה על כל שאלה. כמובן, שילבתי את תשובותיו אלו, ותשובות רבנים נוספים, בתוך הפרקים".
יש לא מעט מחלוקות לגבי פסקי הלכה. לפי מה הכרעת בשורה התחתונה? האם היותך תלמידו של הרב רבינוביץ' עשתה לך את העבודה בעניין הזה לפשוטה יותר, במובן זה שהלכת אחרי פסיקתו?
"הספר לא מבקש לפסוק הלכה. הוא מבקש להבין היכן היא נולדה, מה גרם לה. אתן דוגמה: ברור לנו שיהדות נקבעת לפי האם. אפשר לסיים את הדיון בשלב של – ככה זה, וזהו. המטרה שלי בספר הייתה לצאת אל מאחורי הקלעים של המצוות. מדוע דווקא האם היא זו שאמונה על כרטיסי הכניסה לעולם היהודי. מה באמת חושבת היהדות על אכילת בשר או על עין הרע. מה עומד מאחורי תפקיד הסנדק, ומדוע בכלל יש דיון על הזכות לגדל בעלי חיים. כמובן, מטבע הדברים הספר כולל פן הלכתי ומציג את הפסיקות המרכזיות. ככלל, ניסיתי להציג את רוב הדעות. בסוגיה על אמונה בשואה, למשל, אף שהיא רעיונית ולא הלכתית, הצגתי את כל הדעות – גם המקובלות וגם אלו שקשה לנו איתן יותר. יחד עם זאת, בתחום הפסיקה נטו ובאופן יחסי, בולטות תשובותיהם של הרב רבינוביץ', הרב עובדיה יוסף והרב משה פיינשטיין".
את טיוטות הפרקים שכתב, שלח אדלשטיין לדמויות רבניות וגם לחברים – דתיים וחילונים, וזכה לתגובות טובות. "שמחתי במיוחד לקרוא את התגובות של החבר'ה הלא דתיים ולשמוע מהם איך קריאת הסוגיות השפיעה על הבנתם את העולם הדתי ועל הערך המוסף שקיבלו מהספר ביחס לקשר שלהם ושל חייליהם או מקביליהם".
אילו דברים חדשים גילית במהלך המחקר לספר? היו דברים שהפתיעו אותך?
"ראשית, גיליתי שלהרבה פעולות טכניות, כאלו שכבר הפכו ממצווה לאינסטינקט, יש הסבר. למשל, השאלה מדוע אנו נוהגים להתנדנד בתפילה, או השפה הארמית שבה נאמר הקדיש. מעבר לכך, היה מרתק לראות את היחס ההלכתי בשאלה מי זכאי להצטרף למניין. על רקע החדשות של הימים האלו, כמובן השאלה על קבלת מתנות לפי ההלכה הייתה מרתקת.
"אבל מעל הכול, בספר אני כותב על שאלה אחת שלא מצאתי עבורה תשובה. לפני מספר שנים, התעוררה סערה בעקבות דגלון יום הזיכרון, שמניח הרמטכ"ל על קבר ההרוג האחרון. באותה שנה, הונח הדגל לא על קבר ההרוג האחרון אלא על קבר ההרוג היהודי האחרון – והמדינה געשה. מודה ומתוודה, כי כאשר שאלו אותי חבריי למה ההפרדה הזו בקבורה – לא ידעתי לענות. רק אחרי הלימוד, הבנתי את הרציונל והוא מופיע בספר".
שפה שמשלבת בין קודש לחול
אדלשטיין, 24, הוא כאמור בוגר ישיבת ההסדר במעלה אדומים. בצבא התגייס דרך מסלול בני ישיבות ההסדר לחטיבת התכנון, שהייתה לדבריו "מקום מרתק, היושב על התפר שבין צבא וחברה". בחטיבה זו שימש כקצין מדיניות ולאחר מכן כעוזר לראש החטיבה, תא"ל ערן שני. כיום הוא לומד באוניברסיטה העברית בירושלים, כלכלה ומשפטים, ומעביר הרצאות וסמינריונים בנושאים שונים.
אל השאלות והתשובות שמופיעות ב'הכי בסיסי' הוא מגיע מתוך סיפורי מקרה. אני שואל אותו מדוע בחר בצורה הזאת של הצגת הדברים. "תוך כדי העבודה על הספר", הוא עונה, "ניסיתי ללמד מספר סוגיות כשיעורים מול קהלים מסוימים. בכל פעם, בסוף השיעור, הגיעו כמה מהמאזינים לשאול אותי את השאלה הקבועה: 'איך הגעת לזה'? אחרי שסיפרתי את המקרה הספציפי, נוצר בדיעבד עניין רב יותר בסוגיה. היא נראתה לא כעוד נושא חביב, אלא כמשהו שיש לו משמעות. לכן, הבנתי שהצגת האירוע מוסיפה תוכן ומשמעות לכל סוגיה. כמובן, יש בה גם כדי לשתף אחרים בחוויות מיוחדות שעברתי, שמראות יותר מכל כמה רב המרחק בין הפילוג שמצטייר לבין המציאות, שהיא הרבה יותר מכילה וקשובה, מחברת ומאחדת".
למי הספר מיועד? יש שם הסברים ולפעמים שפה תורנית שנראה שאולי אנשים שאינם בקיאים לא תמיד יבינו.
"הספר מיועד לכל מי שחי בחברה הישראלית-יהודית ורוצה לדעת עוד עליה – דתי ושאינו דתי. מצד אחד הוא מזמין לקריאה את הציבור הדתי לאומי, וודאי תלמידי הישיבות והמכינות ותלמידות המדרשות, הן מכיוון שהם עצמם עשויים להישאל בדיוק את השאלות הללו, והן כדי לדעת יותר על הרעיונות של קיום המצוות. אמר לי אחד הרבנים, בקשר לסוגיה שדנה בשאלה מדוע חובשים כיפה, שכאשר יודעים מדוע יש כיפה – קטן הסיכוי שהיא תרד. מצד אחר, הספר מבקש להזמין לקריאה גם את מי שאינם דתיים אך רואים חשיבות בהבנת הרעיונות היהודיים. נכון, הוא אמנם רווי מקורות תורניים, אך נכתב בשפה המנגישה את הרעיונות תוך שהיא משמרת את חווית הלימוד. הרב אוהד טהרלב, בברכתו לספר, כתב שהיא שפה ישראלית-יהודית מיוחדת, וכך יכולה לשלב בין קודש לחול, בין שמים לארץ".
במה לדעתך הספר שונה מספרי 'מה תשיב לעצמך'?
"בדרך כלל, אנו שואלים את עצמנו שאלות שמגיעות מבפנים. הספר הזה, אוסף דווקא את השאלות מבחוץ. כמובן, חלק גדול הוא מה אשיב לעצמי, אך כאן ישנו גם רובד נוסף, והוא מה אשיב לאדם שאיננו אני, שלא גדל בבית המדרש. הספר הוא קריאה לשיח לא רק של האדם הדתי עם עצמו, אלא עם החברה הישראלית כולה".
בסוף הספר מצורף אינדקס רבנים. מה החשיבות שראית באינדקס מעבר לידע הכללי על אודותיהם כפוסקים שמוזכרים בספר?
"כיוון שהספר מראה לא רק את ההלכה היבשה, אלא נותן דגש על רוח הדברים ועל המשמעויות הנלוות, חשבתי שיש מקום לספר קצת על הדמויות שעומדות מאחורי הספרים. ברגע שאנו יודעים יותר על התקופה שבה פעלה כל דמות, הרי שהדבר פותח צוהר מחודש לעולמו של אותו רב ולדברים שהתוו את אופן פסיקתו: מה היו האתגרים איתם התמודד? מי הייתה הקהילה שבה פעל? ועוד.
"בלימוד העיון הקלאסי השאלות הללו לא מאוד חשובות. אך כאשר אנו רוצים להעמיק דווקא במהות הרעיונית, יש חשיבות מיוחדת בהיכרות רבה יותר עם הדמויות המרכזיות שמתוות את העלילה שנקראת פסיקת ההלכה היהודית לאורך הדורות".
לאחר צאת הספר לאור, מספר אדלשטיין, קיבל טלפון מפתיע מאלוף מוטי אלמוז, ראש אכ"א. "הוא סיפר לי שקרא את הספר, נהנה ממנו ומתעתד לצטט ממנו בפורומים שלו. מעבר לכבוד הגדול שבשיחה כזו, הרגשתי שהספר באמת הגיע למטרתו. להיות דבר הנשמע, לעניין דתיים וחילוניים ולחזק את המחבר בינינו".
בספר מובאים מספר קטעי הסכמות וברכות, שאת חלקם כתבו רבנים ידועים ואת חלקם האחר כתבו אנשי צבא. לדברי אדלשטיין "עצם היכולת של צירוף ברכות של רבנים ממגוון הזרמים של הציונות הדתית, ראשי ישיבות, מכינות ומדרשות, יש בה אמירה חשובה לדעתי. אך מעבר לכך, גם בקטעים המרגשים שכתבו לי אלוף (מיל') חגי טופולנסקי ותא"ל (מיל') רחל טבת ויזל, אני רואה חשיבות גדולה מאוד. כבר תקופה ארוכה שאנו מתעוררים לעוד ועוד כותרת על הקרב המתחדש בין הרבנים והצבא. השתלחויות הדדיות, קריאות קשות ותחושה כללית של מתיחות. כמי שישב לא מעט על הציר המחבר בין הצדדים, ואף בתוך דיוני ועדת השירות המשותף, הרגשתי שנוצרה כאן בועה שהתפתחה הרבה מעבר לממדיה המקוריים. הלהטת השיח אולי תרמה לגופים ספציפיים, אבל הזיקה לאיתנות החברה שלנו וודאי לצה"ל. לכן השתדלתי בחלקה הקטנה שלי, לנסות ולעשות משהו שונה.
"לתחושתי, עצם העבודה שבספר תורני שנולד מתוך החוויה הצבאית שלי, נמצאים עמוד אחר עמוד אלוף בצה"ל וראש ישיבה, יועצת הרמטכ"ל ורב ראשי לישראל, יש בה כדי לשדר מסר חזק: נכון, ישנם אי הסכמות וקיים מתח, אך על הדברים הכי בסיסיים, כולנו מסכימים. היכולת להסכים על חשיבות היהדות, על חשיבות הבנת המצוות והמנהגים, על חשיבות המפגש בין האוכלוסיות, על חשיבות האיתנות של צה"ל, היא הבשורה שאני מקווה שתצא מהספר הזה".
