התברר כבר לאחר זמן קצר [משחרור פולין מהכיבוש הגרמני] כי חלק מן האוכלוסייה הפולנית לא השלים עדיין עם העובדה שקבוצת יהודים נשארה בחיים. כה הרבה שנים התבוננו האנשים על רצח ללא עונש, על רצח יומיומי, על רדיפת חסרי מגן, עד שאת רצון חייו של היהודי פירשו כעוד אשמה יהודית אחת המצטרפת ליתר האשמות המוטחות כנגדו. באוויר הורגשו עוד תמרות העשן מן הזמנים ההם.
דברים אלו נכתבו על ידי מרים הוכמן, "מאריאנסקה" בשמה המחתרתי, ששרדה בשואה בפולין בזהות שאולה. בזמן השואה עסקה בסיוע ליהודים במסתור ולאחר השואה טיפלה בילדים יהודים ניצולים. סיפוריהם של הניצולים הופיעו בקובץ של עדויות ילדים ניצולים שערכה יחד עם נוח גרוס ושהתפרסם בשנת 1945 בפולין בשפה הפולנית.
אכן, כ־6,500 פולנים לא יהודים הוכרו כחסידי אומות העולם על ידי "יד ושם". אנשים אלו הצילו יהודים תוך סיכון חייהם וחיי משפחתם. במזרח אירופה העונש על הצלת היהודים היה מוות למציל ולכל משפחתו ללא משפט. פשוט העמידו אל הקיר וירו. מצילי היהודים היו צריכים אפשרות, יכולת ובעיקר עמוד שדרה מוסרי לעמוד מול האיומים ולהציל יהודים.
אף שבתקופה שלפני המלחמה אפשרה הממשלה הפולנית ואף עודדה אנטישמיות רחבת היקף, הרי שממשלת פולין הגולה הייתה היחידה מבין הממשלות הגולות שהקימה ארגון לסיוע להסתרת יהודים – ה"ז'יגוטה". ארגון זה, שהוקם בשלהי 1942, לאחר שרוב יהדות פולין הושמדה, היה יחיד במינו.
לאור מצב עניינים זה, עולה השאלה: מדוע "זכו" פולין והפולנים לדימוי כה גרוע בתודעה היהודית והישראלית? ויותר מכך, מדוע עם הגרמנים שאבותיהם הם אלו שחוללו את השואה אנו מצליחים לנהל שיח גלוי וענייני על אירועי השואה ולנרמל, במידת מה, את היחסים, ואילו עם הפולנים השיח כל כך טעון?
רצח מצד האזרחים
נפתח בעובדות ההיסטוריות: אכן היו פולנים מצילי יהודים, חסידי אומות העולם. היום הפולנים מעלים אותם על נס ומנסים לנפח את מספרם (עד 100,000 מצילים). אך צריך לזכור שהסכנה העיקרית למצילים לא נבעה מהגרמנים אלא משכניהם, בני עמם, הפולנים. ברוב שטחי פולין, בעיקר באזורים הכפריים, לא הייתה נוכחות קבועה גרמנית, וגם כשהגרמנים הגיעו לא היו להם כלים לדעת מי מהילדים היחפים בחצר החווה הוא פולני־נוצרי ומי פולני־יהודי. השכנים, לעומת זאת, היו סיפור אחר לגמרי. הם שמו לב לדמויות שמסתובבות בחצר או לכך שהשכנים קונים יותר אוכל. הם אלו שיכלו להלשין לגרמנים על כך שמשפחה מחביאה יהודים, או להיכנס ולטפל במשפחה בעצמם. יתרה מכך, המחקר מראה כי במקרים רבים המצילים הפכו בעצמם להיות הרוצחים.
בשנים האחרונות מתפרסמים עוד ועוד מחקרים על תקופת השואה בפולין, המראים כי לצד הצלה וניסיונות הצלה על ידי פולנים, התקיים ציד יהודים במחוזות רבים בפולין על ידי אזרחים פולנים מן המניין וכן על ידי המשטרה הכחולה הפולנית. אין מדובר בשיתוף פעולה עם הגרמנים, אלא ברצח יהודים ביוזמה אישית או קהילתית. בראשית שנות האלפיים הנושא פרץ לתודעה בספרו של ההיסטוריון יוצא פולין, יאן תומש גרוס, "שכנים", המתאר כיצד בכפר קטן בשם יידוובנה רצח החצי הלא־יהודי של הכפר את החצי היהודי (כ־1,600 איש) ללא מעורבות וסיוע גרמניים.
אם היה ניתן לטעון שזו תופעה מקומית, ייחודית, לאזור שבו קרתה, הרי שמחקרים מהעת האחרונה של ההיסטוריון הפולני־קנדי יאן גרבובסקי בספרו "ציד היהודים" ושל ברברה אנגלקינג מפולין בספרה "איזה יום נפלא" מציירים תמונה הרבה יותר מטרידה. הם מתארים עשרות ומאות מקרי רצח של יהודים על ידי אזרחים ואנשי משטרה פולנים ומעלים את מספר הנרצחים על ידי הפולנים ליותר מ־200,000 יהודים. אמנם מספר זה הוא רק חלק קטן מששת מיליוני קרבנות השואה אך כשלעצמו הוא גדול מאוד, גדול מדי. הצל שלו מוטל על יחסי הפולנים והיהודים עד ימינו.
הממצאים החדשים על רציחת היהודים בזמן המלחמה מצטרפים לזיכרון קבלת הפנים של היהודים הניצולים לאחריה. אף שהממשלה הפולנית החדשה התנגדה לאנטישמיות ובין ראשיה היו יהודים, הרי, כפי שציטטנו למעלה, "חלק מן האוכלוסייה הפולנית לא השלים עדיין עם העובדה שקבוצת יהודים נשארה בחיים". היחס העוין ואף הרציחות באו לשיאם בפוגרום קיילצה שבו נרצחו כ־ 42 יהודים ניצולים ושמונים נפצעו בטענה כי הרגו ילד נוצרי על מנת להשתמש בדמו למצות. בעקבות כך יצאו יותר ממאה אלף יהודים את פולין במסגרת "הבריחה". עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1968, עזבו כמחצית היהודים הנשארים את פולין בעקבות קמפיין אנטישמי של ממשלת גומולקה. הזיכרון של האנטישמיות הפולנית לפני השואה, במהלכה ואחריה צרוב בתודעתם של יוצאי פולין רבים ובני משפחותיהם.
שיח אפולוגטי מאוחר
וכיצד רואים הפולנים את הסיפור הקדורני שסיפרנו? לאורך השנים ראו הפולנים את עצמם כקורבנות האולטימטיביים של הכיבוש הגרמני שנגדו נלחמו בגבורה. יש כאן גרעין של אמת: עם תחילת הכיבוש הנאצי ממערב והסובייטי ממזרח, הפכה האינטליגנציה הפולנית ליעד להשמדה על ידי אלו ואלו. במהלך המלחמה הפולנים נתפסו בעיני הגרמנים כ"תת־אדם" והמדיניות נגדם הייתה בהתאם. המחתרת הפולנית נלחמה בגרמנים וכמעט הושמדה במרד הכושל בוורשה בשנת 1944. פולנים לא התגייסו ליחידות מיליציה ולס"ס כמו שכניהם ממזרח – האוקראינים, הליטאים ואחרים. פולנים שועבדו במחנות ריכוז ואף נרצחו שם. הטענה כי היו ביניהם גם רוצחי יהודים ערערה את כל הדימוי הפולני לגבי שנות המלחמה ונתפסה אז והיום כאיום על כבודה ומעמדה של פולין. עוצמת ההתקוממות הציבורית היא כזו שאינה מאפשרת קבלה והתייחסות עניינית לאירועי המלחמה – גם הכואבים שבהם.
בשנת 2011 השתתפתי בכנס מחקרי בפולין שעסק בתקופה שלאחר המלחמה. השתתפו בו חוקרים פולנים, ישראלים ואחרים, והוא התקיים במכון ההיסטורי הגרמני בוורשה. זה היה הביקור הראשון שלי בפולין ולמדתי הרבה מאוד אז על יחסי פולין והיהודים. אף שרבים מהחוקרים הפולנים בכנס היו מאלו שחוקרים גם את התופעות הקשות במלחמה ולאחריה, מה שבלט היה הצורך האפולוגטי של בכירים מהאקדמיה הפולנית לתרץ את אירועי התקופה שלאחר המלחמה בלי להזדקק למונח "אנטישמיות". עם ההיסטוריונים הגרמנים, אלו שחוקרים את פשעי הנאצים, לעומת זאת, היה שיח פורה וענייני.
הבנתי אז שהסיבה לזה היא שעם הגרמנים אנחנו מדברים על האירועים הכואבים של השואה כבר כחמישים שנה. היסטוריונים גרמנים, שהשקיעו את עצמם בחקר השואה, הם אלו שחשפו וחושפים את הפרטים של רצח היהודים ואת ההשתתפות הגרמנית הרחבה בו. הפולנים, לעומת זאת, החלו לחקור את תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה בחופשיות רק לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי והם עדיין מתנצלים.
הצורך להגן על "שמן הטוב של הרפובליקה הפולנית ושל האומה הפולנית" מסביר את חקיקתו, השנה, ביום השואה הבינלאומי, של החוק הפולני המטיל עונש מאסר של עד שלוש שנים על מי שמשתמש בביטוי "מחנות השמדה פולניים" או "מי שמייחס לעם הפולני או למדינה הפולנית, בפומבי ובניגוד לעובדות, אחריות או שותפות באחריות לפשעי הנאצים". החוק גרר בעקבותיו סערה ציבורית בישראל ובעולם, האשמות והאשמות נגד של פוליטיקאים ואישי ציבור. ההתנגדות לחוק נענתה בפרץ אנטישמיות בפולין שהיו מי שקיוו שהוא נחלת העבר. בשיח עלו טענות בדבר "משתפי פעולה יהודים" עם הגרמנים, וטענות על כפיות טובה יהודית.
החוק הפולני מחריג כתיבה אקדמאית או אמנותית אך למעשה הוא מהווה שוט פוטנציאלי המונף מעל לראשם של חוקרים פולנים העוסקים בשואה. מה קורה כשחוקר מתראיין לעיתון – האם זו כתיבה אקדמית? ומדוע שחוקרים צעירים, הבוחרים נושא למחקר, יבחרו נושא שעלול להכניס אותם לכלא? ומה לגבי מי שאינו חוקר: פעילי זיכרון פולנים, מדריכים, ניצולים או צאצאיהם?
סנונית ראשונה של השפעת החוק ניתן היה לראות לפני כחודש כאשר טקס משותף למשלחת מקרית ביאליק ולתלמידים מהעיר התאומה שלה רדומסקו שבפולין בוטל לאחר שראש העיר של קריית ביאליק, בתיאום עם משרד החוץ, סירב לדרישת ראש העיר הפולני להוציא מנאומו קטעים ביקורתיים על ההתנהגות הפולנית בתקופת השואה ולהשאיר רק את אלו שעסקו בחסידי אומות העולם.
לא יודעים מספיק
כשנשאלתי על ידי סטודנט "כיצד העולם שותק אל מול החקיקה הפולנית", עניתי לו שניתן לראות תגובות רבות בקרב אקדמאים, פעילי זיכרון ואף בתקשורת. אף דווח (אך לא אושר) כי ממשלת ארה"ב הודיעה שהנשיא טראמפ לא ייפגש עם ראש הממשלה הפולנית עד לשינוי החוק.
ואילו ממשלת ישראל – זו הביעה את מחאתה אמנם, אך ניתן לראות כי אין שום כוונה להתעמת עם ממשלת פולין. הדבר ברור: פולין היא מדינה אוהדת לישראל המקיימת איתנו יחסים מדיניים וכלכליים. האם יש לרסק את מערכת היחסים עם מדינות אירופה המזרחית על בסיס הגישה שלהן להתנהגות אזרחיהן בתקופת השואה? מבחינה מדינית זו כנראה תהיה טעות.
אך גם מבחינה היסטורית אין מקום ל"שבירת כלים". ישנו בפולין ציבור גדול שמתקומם נגד החוק. ישנם היסטוריונים ופעילים חברתיים שעוסקים יום יום בחקר אירועי השואה בפולין ודואגים להנצחתה. בהיסטוריה היהודית והפולנית תחת הכיבוש הנאצי יש אור וצל. הרוצחים של מיליוני יהודים בפולין ושל מאות אלפי פולנים היו הגרמנים והם הנושאים באשמה לשואה. אך ההיסטוריה היא מורכבת ולעיתים רבות מדי היו אלו פולנים שרצחו את היהודים כפי שהיו פולנים שהצילו יהודים תוך סיכון חייהם וחיי משפחתם.
האתגר הניצב לפתחנו הוא אתגר חינוכי והיסטורי, ולכן יש להתמודד איתו בכלים לימודיים והיסטוריים. אם ברצוננו להשפיע על הדרך שבה השואה תיזכר ותילמד בעולם עלינו לחקור את השואה, להעמיק את הבנתנו לגבי האירועים והתהליכים שמרכיבים אותה ולדאוג להעברת ידע זה לדורות הבאים.
תגובות של כמה פוליטיקאים ואישי ציבור ישראלים הוכיחו את מה שידענו לא מכבר – אנו לא יודעים מספיק על השואה. למדנו אמנם על השואה לבגרות, קראנו ספרים, שמענו סיפורים אישיים, ראינו צילומים וסרטים קורעי לב. אך דווקא העוצמה הרגשית של מידע זה, שאצל חלקנו עובר במשפחה, מקשה על לימוד ענייני ומסודר שלו והנחלתו לדורות הבאים. מדובר כאן באירוע חוצה גבולות, חובק יבשות, שהתמשך, בשלביו השונים, מעל ל־12 שנים. הוא היה אחוז באופן הדוק באירועי מלחמת העולם השנייה – אירוע גלובלי רב־לאומי, והתאפיין בתופעות של רדיפה, שוד, ניצול ורצח. אין תחום חיים אחד שלא הושפע ממנו. הייתה זו קריסה של התרבות המערבית האירופית על כל היבטיה, והשלכותיה נמשכות עד היום.
המפתח נתון, לטעמי, בהטמעת נושא השואה בהשכלה הגבוהה – בהוראת שואה ברמה אקדמית, הנשענת על מחקר עדכני, שתתקיים בכל המוסדות האקדמיים בישראל. הוראת השואה באקדמיה הישראלית הושפעה לרעה מקריסת מדעי הרוח בעולם ובישראל והצטמצמה מאוד. שיקום לימודי השואה באקדמיה הישראלית הוא צורך לאומי־ישראלי ויש לנקוט צעדים מעשיים לקדמו, לא רק בסיסמאות.
למעט קורסים בודדים או אשכולות קורסים באוניברסיטאות ובמכללות, מתקיימות בישראל רק שתי תוכניות אקדמיות להוראת השואה – התוכנית ללימודי השואה באקדמית גליל מערבי שמאפשרת ללומדי תואר ראשון רב־תחומי ללמוד רבע מהתואר שלהם בתחום והתוכנית לתואר שני בלימודי השואה באוניברסיטת חיפה הנלמדת באנגלית ומיועדת ביסודה לתלמידי חו"ל. אלו תוכניות רחבות היקף ומצליחות אך בהתחשב בכך שבישראל יש עשרות מוסדות אקדמיים זה אינו מספיק (למען הגילוי הנאות: הכותב עומד בראש התוכנית ללימודי השואה באקדמית גליל מערבי).
ד"ר בעז כהן, היסטוריון, עומד בראש התוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי בעכו ומשמש מרצה במכללת שאנן ויועץ אקדמי למוסד שם עולם
