ארבעים שנות המדבר מתקרבות לקיצן, כל נושאי אות הקין של חטא המרגלים נאספו אל מותם, מרים הנביאה ואיתה הבאר, וכן אהרן הכהן ואיתו ענני הכבוד, מפנים את מקומם ומשאירים את האומה ללא המאורות הגדולים אשר האירו את הדרך לאורך כל שנות המדבר. גם ההבנה שמשה לא ייכנס אל הארץ מתחילה לחלחל, ומותירה דור מלא במבוכה, נטול הורים ביולוגיים וחסר מורי דרך רוחניים, הניצב לנוכח שאלה נוקבת: איך נכנסים אל הארץ ומצליחים לממש את הייעוד ללא גדולי הדור?
תשובה אחת שפרשתנו מציעה, קשורה במצוות פרה אדומה:
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (יט, ב)
מצווה זו עוסקת בתהליך הטהרה שיש לעשות בעקבות טומאה הנגזרת מן המוות. המדרש קושר מצווה זו לתיקון לחטא העגל:
"אמר המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל" (במדבר רבה יט, ח).
ואולם, על אף ניסיונו של המדרש ליצור הקשר המטעין את המצווה בפשר ובמשמעות, חכמים הגדירוה כ"חוק", כלומר אחת המצוות שטעמן גנוז במעמקים לא לנו, ושאיננו יכולים להבינן. ומכיוון שטעמן איננו נהיר לנו, קיומן של מצוות אלו אינו יכול להיעשות מחיבור שכלי, אלא ממוכנות להתבטל בפני ריבונו של עולם.
ללא מתווכים
חוק הוא אחד משלושת מרכיבי המצוות, כפי שלמדנו משאלת הבן החכם בהגדה. לדבריו המצוות כוללות את "העדוֹת" – מצוות שתפקידן להיות עדות לאירועים היסטוריים מכוננים ולקשור את חוליות השרשרת זו לזו; "המשפטים" – מצוות המובנות לשכל האנושי וייתכן שהיינו נוהגים בהן גם ללא נתינתן מסיני; ו"החוקים" – מצוות שאין לנו בהן שום תפיסה כלל, דוגמת פרה אדומה. דווקא חוסר ההבנה מחזק באדם את יראת השמיים ואת ההיקשרות לריבונו של עולם, משום שהמניע לקיומן של מצוות אלו הוא אך ורק הציות לנותן המצווה ולא נימוקים אחרים שאנו יכולים להבין.
נוכח השאלה שהצבנו, כיצד ניתן להמשיך ללא גדולי האומה, מצוות פרה אדומה מחזקת את הקשר שבין הפרט לא־לוהיו, על ידי קיום החוקים החוקקים את הקדוש ברוך הוא על קירות ליבו של היחיד ומשרישים את האמונה באופן עמוק יותר. מתוך כך יצליח האדם לבנות בעצמו חוט שדרה רוחני ויעמעם את התלות במתווכים חיצוניים.
אבל החוק איננו התשובה היחידה שהפרשה מציעה. תשובה שנייה לשאלתנו לקוחה משירת האומה על הבאר. שירה זו מבקשת מן האדם להשתחרר מן התלות במנהיגות חיצונית דווקא באמצעות היכולת לחזק את הקשר עם המרחב האנושי הסובב אותו, עםהקהילה, ליצור עימה יצירה משותפת, לשיר איתה שיר חדש בעולם.
שירת הבאר היא השירה השלישית למניין שירוֹת האומה, וככזו היא משמשת נקודת ציון המעידה על תהליך התבגרות מופלא. בפעם הראשונה הופיעה השירה במעמד קריעת ים סוף. משה פוצח בשיר, וסוחף אחריו את העם: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א). בפעם השנייה, מיד אחר כך, מרים היא המבקשת מן העם לשיר: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה'" (שם, כא). בפעם השלישית, בפרשתנו, השירה כבר עולה בטבעיות מנשמת האומה, ללא שום מתווך, כנאמר "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (כא, יז). באמצעות השירה הזאת, האומה שהתייתמה זה עתה ממנהיגיה האהובים מצהירה: רוחנו לא תישבר, אנחנו לא נפסיק לשיר.
הרמוניה של קולות
התשובה השנייה לשאלה שפתחנו בה מלמדת אפוא על כוחו של הכלל להוות יסוד המניע את המציאות. היא מלמדת על היכולת ליצור שירה, שהיא ביטוי לאמונה משותפת, להרמוניה של קולות, ליצירה שהופכת לבשורה. זה כוחו של כלל ישראל, בבחינת "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א טו, כט). היחיד בר חלוף אך האומה נצחית, וכאשר היחיד חש חיבור עמוק לכלל ישראל הוא מרים עצמו מן ההוויה המוגבלת לעבר הנצחיות האינסופית.
המשנה במסכת יומא (ח, ט) מיטיבה לסכם את ההבנה הזאת:
דָרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל). עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
לשיטת רבי אלעזר בן עזריה, טהרתם של ישראל היא מתוך החיבור ביניהם, בכך ש"ירצה את חברו", ואילו לשיטת רבי עקיבא טהרתם של ישראל היא בשיבה אל ה' יתברך, בבחינת 'מקווה ישראל ה".
פרשתנו, פרשת חוקת, מחברת בין שני היסודות המטהרים – הפרה האדומה והשירה שעל הבאר, בין החיבור המתעצם של היחיד אל ה' דרך קיומם של החוקים הנשגבים מבינתנו אך מונחים עמוק בתוך הלב, ובין החיבור המתעצם של היחיד אל עמו דרך השירה המשותפת. החוט השוזר את שניהם יחד מאפשר לנוע מחדש לעבר הבלתי נתפס: לא עוד אדם בודד בצלמו של א־לוהים, אלא אומה שלמה המבקשת לחסות תחת כנפיו.
שלומי טמסות הוא מורה במכינת בית ישראל ובמדרשת נשמת
