מפעל מונומנטלי כביר ממדים כמו זה שלפנינו מתנסה בו אדם רק פעם בחיים. בספר שלפנינו מכונסים 870 שירים מאת 547 משוררים, שתאריך לידתם נע בין המאה החמישית לספירה ובין שנת 1995. שירים שנכתבו בעיקר בעברית, אבל גם ביידיש, בערבית־יהודית, באנגלית, ברוסית, בצרפתית, בסלובקית, בספרדית ובפורטוגלית; כשהנושא הוא השפה העברית – שפה שאין לה אח ורע בלשונות העמים בשרידותה כלשון ספר במשך 1,700 שנים, ובתחייתה כלשון חיה במאה ושלושים השנים האחרונות.
ד"ר לאה צבעוני, מחברת האנתולוגיה, היא בלשנית שחיברה ספרי הדרכה בדיוקי לשון ועורכת קפדנית ומוערכת (ראו בספר את שירה של בתה, יעל צבעוני, המתארת בהומור את קפדנותה של אִמה בעריכת ספרים ואת שמירתה על טהרת השפה העברית. עמ' 461). אפשר היה לצפות שמפעל כביר כגון זה שלפנינו יופק על ידי גוף ציבורי או למצער שיהיה ממומן על ידי גוף ציבורי או פטרון, אך האנתולוגיה מומנה על ידי העורכת והמו"לית עצמה, עם סיוע מצד קרן יהושע רבינוביץ' וקרן אקו"ם.
יש תחום שהמעיינים בספרים מן המין הזה דשים בו בלי תשומת לב מיוחדת, ואני מתכוון לאפראט – זהו אמנם מעין ספח לעיקר, אבל צריך לתת את הדעת להשקעת העבודה הגדולה של המחברת שנועדה להקל על הקורא את ההתמצאות בספר. המחברת טרחה לציין את שנת הלידה של המשוררים שבאסופה, ולגבי אלה שהלכו לעולמם – את שנת הפטירה, היא מציינת את המקורות שמהם הובאו השירים, את שם המשורר המופיע בכתובים ואת שמו בתעתיק עברי עדכני. בסוף הספר ימצא הקורא את רשימת השירים בסדר אלף־בית, ואת רשימת המשוררים והמתרגמים ללשונותיהם השונות.
בני השש ובני השבע
החטיבה הראשונה בספר משתרעת על פני כ־450 שנה, הלוא היא תקופת הפיוט שלפני תור הזהב בספרד. מוזכרים משוררים ידועים כמו יניי, ר' אלעזר הקליר, ר' סעדיה גאון ואהרן בן אשר (המאה העשירית), ממשפחת אנשי המסורה בטבריה, שכצפוי מאדיר את 22 האותיות של השפה העברית, ומתברר שבעקבותיו הלכו עשרות משוררים שהעלו על נס את ייחודן של אותיות האלף־בית. למשוררי ימי הביניים, כמו ר' משה אבן עזרא, מצטרפים גם גדולי המשוררים של תקופת התחייה, כמו ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור, ש"י עגנון, לוין קיפניס, אבא קובנר, נעמי שמר, מרים ילן שטקליס, שהוסיפה נופך של הומור בשיר הילדים שלה על האלף־בית, וכאמור, עשרות רבות של שירים נוספים.
החטיבה הבאה היא חטיבת משוררי תור הזהב בספרד, והיא מתחילה בדונש בן־לברט (990־920), שבשיריו מורגשת השפעת הפרוזודיה הערבית. אזכיר כאן רק את "האריות בחבורה": ר' שלמה אבן גבירול, שמתרכז בשירו בדקדוק ובטעמי המקרא; ר' יהודה הלוי, שמעמיד את השפה הברורה לעומת שפות העילגים; יהודה אלחריזי, מחבר "התחכמוני". כרבים אחרים, הוא מקונן על קפיאתה של השפה משום שבני ישראל למדו לדבר בלשונות העמים. לחטיבה הזאת ניתן אולי לשייך גם את ר' ישראל נג'ארה, שחי בארץ ישראל כמאה שנים אחרי גירוש ספרד, ואת ר' שלום שבזי שחי בתימן במאה ה־17.
החטיבה הבאה שייכת לתקופת ההשכלה, והראשון המוזכר באסופה הוא דוד פרנקו מנדס, איש אמסטרדם (1792־1713), שהשפיע על נפתלי הרץ ויזל, מאבות תנועת ההשכלה. שניהם מבכים את ירידת כבודה של לשון הקודש. שלום הכהן חוזה עתיד של פריחה לשפה, ומשה מנדלסון משבח בשירו את שפתם העשירה של משוררי ימי הביניים, ולועג לחרזנים בני דורו. אדם הכהן מכתיר את השפה העברית לאם כל השפות, ומקווה שהא־ל יחדש את נעוריה. גם שמואל דוד לוצטו מבכה את אובדן תפארתה של הלשון בעטיה של הגלות הארוכה. בשירתו של מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) אנו פוגשים את הקריאה "עורי נא עורי, שפה עברייה", שממנה, כנראה, נבחר השם לאסופה כולה (ראו קריאות דומות בשיריהם של אברהם ברוך מני ושל שלמה צאלח גבאי).
בחיר משוררי ההשכלה הוא י"ל גורדון, שמרד בממסד הדתי של ימיו. הוא עדיין מדבר על שפת קודש, אך גם מתייחס אליה כאל שפת לאום, שאסור לה לגווע. ברגע של ייאוש הוא שואל "למי אני עמל?", ומקווה שהשפה האהובה תרוחם. כצפוי, המשוררים המשכילים שוללים לחלוטין את הז'רגון (היידיש) ומעדיפים את השפה העברית הברורה.
שפה וארץ ישראל השלמות
י"ל פרץ (1915־1852), מפורצי הדרך לתקופת התחייה, מדבר בשירו על יופייה של השפה שהפכה נוכרייה עבור עם ישראל. הלל לשפה ימצא הקורא גם ב"עמא דדהבא" של שאול טשרניחובסקי. אנו פוגשים אצל משוררים אלה פחות להט דתי כלפי השפה, ודגש על הצד הלאומי. יהודה קרני מברך על כך שהעברית, שהייתה שפת תפילה, נעשית לשון חומרית. זלמן שניאור ואביגדור המאירי מברכים על כך שהעברית הפכה לשפת הדיבור בתל־אביב.
בתקופה הזאת (עד אמצע המאה ה־20) מוזכרים רבים וטובים ורבות וטובות, ביניהם גם אלישבע (יליזבטה איוונובה ז'ירקובה־ביחובסקי) – נוצרייה שעלתה לארץ וכתבה עברית. בשיר מרנין לב מתארת נורית יובל, יוצרת בת זמננו, איך הסבתא נלחמה כנגד הלעז ונגד בליל השפות שאליהן נקלעו בני ישראל בשבעים גלויות, והנה נכדיה שהתחנכו על משנתה החמורה מתכתבים באמצעות מחשבים תוך שימוש במונחים אנגליים.
מכמיר לב הוא שירו של חיים לנסקי, המביע התפעלות אמונית ממש לנס שקרה לו כשהשפה העברית הגיעה אליו מהירדן אל נהרות הדון והנייבה.
חנניה רייכמן שר בנינוחות על השפה הצברית. יעקב אורלנד זועם על התגברות העגה ומגנה את הלעזים שחדרו לשפה. כמוהו מגנה את הלעזים גם דן אלמגור, הגם שהשפה שלו רכה יותר. בין מגיני השפה הבוטים, כצפוי, יונתן רטוש הקורא לעקור מהלב כל ביטוי נוכרי. ייתכן שמנחם בן הולך בעקבותיו ומציע כי מי שחי בארץ ישראל ודובר עברית ייחשב לישראלי בלי קשר לדת ולמוצא. עלי מוהר נמצא בקוטב הנגדי למנחם בן ב"שיר השיירה" שלו – העולים היהודים מכל הגלויות הם שבבואם ארצה מחיים את השפה.
גאון השירה הארץ־ישראלית הוא, כמובן, נתן אלתרמן, שמברך על העברית שבשלטי החוצות, וגם על השגיאות שבהם. הוא מברך על העברית שבשוק ומתפעל משמואל הנגיד שלימד את בנו יהוסף בן התשע את השפה. הוא מעלה על נס את התעוזה של אליעזר בן־יהודה לדבר רק עברית בימים שבהם שרר בארץ מגדל בבל של שפות.
יוסי גמזו מתאר איך פגש בחלומו את אליעזר בן־יהודה, שהתלונן על מצבה של העברית. ירון לונדון שר על אליעזר בן־יהודה שחלם בלילה על מילים חדשות בעברית, והשפה לא הכירה את עצמה בהפציע השחר. יהושע טן־פי מקשר בין הנאמנות לעברית ובין הנאמנות לשטחי ארץ ישראל – ויתור על "ארץ ישראל השלמה" כמוהו כוויתור על נכס השפה. כידוע, דעה פוליטית דומה הייתה בזמנו גם לנתן אלתרמן, למשה שמיר ולחיים גורי, המופיעים, כמובן, גם כן באסופה זאת.
רוקדים עם אותיות
הומור הוא מצרך נדיר כשמדברים על מעריצי השפה העברית, ובכל זאת יש אחדים שנוקטים דרך זאת: כאלה הם שיריו המחויכים של אלתרמן "מעשה בחיריק קטן" ו"מעשה בפ"א סופית", וחבל שלא הובאו השירים במלואם. גם שיריהם של משה שפריר ודן אלמגור יגרמו לקורא לחייך. נימה של הומור ימצא הקורא בשירה של רות אלמגור־רמון על התפתלויותיה של האקדמיה ללשון העברית אם לשים קמץ או פתח במילה "ארגז", ובשירו של יורם טהרלב המתאר כיצד למד עברית דווקא מהמורה למוסיקה – יהודה שרתוק.
כצפוי, גם חיים חפר כתב את המקאמות שלו בהומור, וכמוהו גם דני סנדרסון. תלמה אליגון־רוז מגחיכה את מערכת החינוך: ילד "שפוט" של התנ"ך פונה אל המורה בלשון תנ"כית, והמורה מוציאה אותו מהכיתה. צור ארליך מתאר בהומור את צרותיו של העורך הנתקל בבורות לשונית, ואת "הכורח" שחשים דוברי "העילית" להשתמש בלעזים ובסיומות "ארמיות".
הגם שבדור המדינה דיבור עברי בשוק ובמכולת כבר אינו סנסציה, בכל זאת המשוררים מרבים להתפעל מהתופעה ההיסטורית הבלתי רגילה הזאת, ולהביע רחשי אהבה כלפיה. המשורר שהביע את אהבתו לשפה העברית בציורים מעולם הארוס הוא יעקב ברזילי: הוא רוקד עם האותיות שלה, מחזר אחריה, מקנא לה כנגד אלה שאינם מכבדיה. לכיוון הארוטי פונה גם יונה וולך המכנה את השפה העברית "סקסמניאקית", כי בניגוד לאנגלית היא עומדת על דיוק בין זכר לנקבה בשמות גוף, במספרים ובפעלים.
המשורר דוד אבידן היה הקיצוני שביוצרים שעברו הליך של חילון כלפי השפה – הוא מחליט שהשפה העברית איננה אהובה, ובוודאי שאיננה מבע א־לוהי – היא בעיניו אחוזתו הפרטית!
עברית בערבית ובגרמנית
רבים־רבים המשוררים באסופה המתארים את המאבק הנערך בנפשם בין העברית ובין שפות האם או השפות שרכשו לאורך חייהם. כך לאה גולדברג, יצחק גנוז, איתמר יעוז־קסט, אהוד מנור (לא על עצמו, כמובן, אלא על מי שעדיין חולם בספרדית), בלפור והרצל חקק, רינה גינוסר (בשמם של העולים מפולין), שושנה ויג ועוד ועוד.
יש המתכחשים לאהבתם לשפה העברית, ומראים אפילו סימנים של התנכרות, ביניהם נמנה את ארז ביטון שמפגין עם עברית הפרברים כנגד העברית של קפה רוול, שמעון בוזגלו שמשפחתו העדיפה להגר לצרפת, מתי שמואלוף שכותב גרמנית באותיות עבריות, ואלמוג בהר המכנה את העברית שפה חירשת ואת הערבית שפה המסתתרת מאחורי תריסי העברית. סמי שלום שטרית מביע התנגדות לעברות השמות, ורועי חסן שמאמין כי אישה אנאלפביתית, שיודעת ליצור שירה ממצרכי מזון, עשויה להדהים אפילו את אליעזר בן־יהודה.
קבוצה קטנה אך מעניינת באסופה היא קבוצת הישראלים דוברי הערבית מזה דורות, שיוצרים גם בשפה העברית. אלה הם נעים עריידי, סלמאן מצאלחה ותאמר מסאלחה שמקונן על כך שהנכבה גירשה את השפה הערבית.
באסופה יש מספר לא מבוטל של שירים שעניינם השפה העברית, אבל הם כתובים בשפות אחרות, כפי שצוין ברישא של רשימה זאת. רוב השירים הם ביידיש: אליהו בחור; מרק ורשבסקי עם השיר מכמיר הלב על הרבי שמלמד ילדים קטנים אלף בית כשהאח בוערת; קדיה מולודובסקי, המזכירה מורה לעברית שתלמידיו נספו בשואה; אברהם סוצקובר, שגם כן מזכיר כיצד מורה מלמדת ילדים בגטו, והם הולכים ומתמעטים באקציות; ורבים וטובים אחרים.
אפשר למנות עוד ועוד קטגוריות ומשוררים, ושפות שבהן בוטא היחס לשפה העברית. במה שתיארתי כאן אפילו לא גירדתי בקצה הציפורן את השפע מעורר ההתפעלות שהספר הזה מציע לאוהבי הספרות והשפה העברית.
עורי שפת עבר, אלפיים שנות שירה על השפה העברית, לאה צבעוני, צבעונים, 2018, 484 עמ'
