בשנה האחרונה התפרסמו מקרים אחדים של ונדליזם וחוסר משמעת שבוצעו על ידי תלמידים במסעות לפולין. שמות נחרתו על ספסלים בבית הכנסת טמפל בקרקוב ועל קירות בביתן בבירקנאו, תלמידים רכשו וצרכו סמים בוורשה במהלך מסע, ועוד.
בעקבות האירועים, ולאור השינויים ביחס לישראל ולאנטישמיות בממשלת פולין, יש מקום לבדיקה מחודשת בעניין המסעות לפולין של תלמידים מישראל. אכן, לא כולם תמימי דעים בדבר החשיבות והנחיצות של המסעות ובדבר ערכם החינוכי. בריאיון שערכתי בחודש יולי 2017 עם עשהאלה ביילסקי, שורדת שואה ובתו של עשהאל ביילסקי, ממנהיגי מחנה המשפחות של משפחת ביילסקי, היא הביעה התנגדות מוחלטת למסעות מהארץ לפולין ונימוקיה עמה. כך גם סברה שורדת השואה רות בונדי ז"ל בדברים שנשאה ביום השואה בשנת 2013:
הייתי גם מציעה שתחדלו לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין כדי לחזק בהם את תחושת הזהות הציונית והנכונות הקרבית. זו תעודת עניות למדינה שחייבת להסיע את בני הנוער שלה למחנות מוות כדי להגביר את אהבתם למולדת.
אני מדריך מסעות לפולין מזה כ־15 שנה, ובעקבות מפגשים עם חניכים שהדרכתי, גם שנים אחרי המסע, אני משוכנע בחשיבות החינוכית של מסעות אלה, וביתר שאת עבור הדור שיחיה אחרי שאחרון שורדי השואה כבר לא יהיה איתנו בעולם הזה.
בשום מסגרת אחרת לא אצליח להגיע לדיונים עמוקים עם תלמידים בנושאים כמו בחירה בין טוב לרע, מהו טוב ומהו עומק הרוע, ערך המשפחה, יחסי יהודים ופולנים, מוסר ואמונה וערכה של מדינת ישראל. בדרך זו הם גם זוכים להיכרות קרובה עם דמויות מופת כמו פרומקה פלוטניצקה, רוזה רובוטה, יאן קרסקי והרמ"א. אנחנו עוסקים בכל הנושאים האלו במהלך המסע, לצד היכרות בלתי אמצעית עם העושר הנפלא של החיים היהודים של לפני המלחמה, עם עולם התורה ועם המגוון העצום של התנועות הציוניות, וכמובן סיור במקומות החורבן והמוות.
אם כך, איך מתגברים על התופעות המעציבות שהוזכרו קודם וממשיכים במפעל החינוכי הזה? איך מנתבים את המסעות למקומם הנכון?
תנאי סף ליציאה
המציאות שהגענו אליה מזכירה לי את נושא הטיולים השנתיים הנהוגים בבתי ספר בישראל (וכמעט רק בה). לפני כ־25 שנה עבדתי כמדריך טיולים בהרי אילת. פגשתי יום־יום מאות בני נוער ממגוון בתי ספר שטיפסו על ההרים התמירים והנפלאים באזור אילת. חלקם נשבו בקסמי הנופים, אך חלקם רטנו, סבלו, לכלכו, הרסו וחיכו בציפייה לערב שבו יוכלו לצאת לבלות, ונראה היה שבילוי זה היה למעשה מטרתם העיקרית בטיול. סברתי אז, ואני סבור כך גם היום, שלא כל אחד זכאי ורשאי לצאת למסע במדבר. צריך מינימום של מוטיבציה ורצון לקבל משהו ממסע זה. המוכנות הנפשית היא קריטית כדי שהטיול יהיה משמעותי וחיובי, ולא מיותר ומזיק.
כך גם לגבי המסעות לפולין. המציאות שבה כל תלמידי המחזור יוצאים למסע לפולין חייבת להיפסק. התלמידים צריכים לעבוד קשה ולהוכיח את חשיבות המסע ואת הנחיצות בעיניהם, ורק לאחר שעמדו בתנאי סף מינימליים הם יוכלו לצאת למסע.
בתוך כך, המסע צריך להיות מותנה במשימות הכנה שונות, כגון הגשת מטלה על אחד מנושאי המסע, השתתפות מלאה בימי ההכנה למסע, מבחן ידע, התנדבות עם שורדי שואה במהלך שנת הלימודים הקודמת לנסיעה וכדומה. היציאה למסע צריכה להיתפס על ידי התלמידים כזכות יוקרתית שרק המובחרים מבין התלמידים יהיו זכאים לה. בדרך זו כל מי שישתתף במסע יגיע עם כוונה רצינית ללמוד, לחוות ולהפיק לקחים מהמסע.
אפשר לטעון נגד הצעה זו שכתוצאה ממנה תלמידים רבים לא יזכו להיחשף לנושאי השואה כפי שנחשפים להם בדרך כלל במהלך המסע, ואילו המסע הוא שעשוי לפתוח בפניהם צוהר להבנת החשיבות של זיכרון השואה. אכן, לכל דבר יש מחיר. כמו בטיול שנתי שבו יש תלמידים הנחשפים לראשונה לעוצמתו של הטבע. אולם אני בטוח שכאשר אין הכנה מספקת של כל התלמידים למסע לפולין, כל הקבוצה מפסידה בגלל יחס לא רציני לנושא בקרב בודדים מתוכה. גם השם הרע שיוצא לקבוצות ישראליות במקומות שונים בגלל אותם תלמידים הוא מחיר שלא כדאי לשלמו.
עד שתתבצע רפורמה בתהליך היציאה למסע על ידי מנהלת פולין במשרד החינוך יעבור מטבע הדברים זמן רב, אך יש צעדים שניתן לנקוט כבר עתה. יש להפסיק לאלתר את "שעות האוורור", שהן בעצם שעות הבילוי של הקבוצה בקניונים ובחנויות; ויש לאסור ביקור באתרי תיירות כגון מכרות המלח בווילייצקה וזקופנה. אין שום צורך באוורור מסוג זה במסע לפולין. התלמידים צריכים לדעת שלא תהיה אפילו דקה אחת בלו"ז שלא תהיה קשורה בצורה ישירה לתוכני הלימוד של המסע.
מי שחושב שלתלמידים ייגרם נזק פסיכולוגי אם הם לא ייכנסו לקניון או פאב במשך שבוע, שישאיר אותם בבית. לא לשם כך אנחנו דורכים על אדמת פולין שכל סנטימטר בה ספוגה בדם יהודי. בימינו תלמידים יכולים לנסוע לחו"ל בכל עת ובכל שעה והם לא צריכים את התיווך של משרד החינוך לצורך זה. באמצעות הורדת הבילויים מתוכנית המסע ייתכן שנשיג את המטרה שלשמה נכתב מאמר זה: יחס רציני ומשמעותי הרבה יותר למסע לפולין.
להוציא אינטרסים כלכליים
אני מודע לכך שייתכן שההתנגדות להצעתי תבוא דווקא מציבור המורים והמלווים, והלוואי שאתבדה. אך אם זה אמנם המצב, לא הם ולא תלמידים מבית ספרם ראויים לצאת למסע. אין לי שום בעיה שייסעו לפולין הרבה פחות תלמידים מאשר בעבר, העיקר שהיחס למסע קדוש זה יהיה בהתאם.
מי שבוודאות מתנגדים לכל מילה שנכתבה במאמר זה הם המרוויחות הגדולות של המסעות לפולין: חברות הנסיעה לחו"ל שמטיסות את הקבוצות. אך עם כל הכבוד להן, אין זה ראוי שאינטרסים כלכליים יובילו ערכים חינוכיים. זה נכון בכל תחום וקל וחומר בנושא קדוש זה שאנו עוסקים בו: הנחלת זיכרון השואה. אני קורא למקבלי ההחלטות במשרד החינוך לא להישמע ללוביסטים של החברות. אל תיפגשו איתם בכלל. יותר מדי ערכים טמונים בנושא זה מכדי שאינטרסים כלכליים יתערבו כאן.
ודבר אחרון: אנו נושאי השמועה מהדור שהיה עד, חווה על בשרו, קעקע בזרועו ובמוחו את הרוע בהתגלמותו. אנו נוכל לומר לנכדינו: אני שמעתי, ראיתי וחייתי בין אנשים שבאו "משם". יש לנו אחריות כבדה מדי ולכן ראוי לבחון מחדש מדי פעם את ההתנהלות שלנו בנושא השואה.
ההליכה על אדמת פולין אינה מובנת מאליה. זו אדמה שטומאה וקדושה משמשות בה בערבוביה מעצם היותה בית הקברות הגדול של העם היהודי. מותר לנו לדרוך שם רק בחרדת קודש. ראוי לחזור ולחוש חרדה זו בנושא שבו אנו עוסקים.
הרב רפי אוסטרוף הוא מדריך מסעות בפולין, עוסק בזיכרון השואה וראש המועצה הדתית גוש עציון
