בתור נער, דור שני לשואה, קרא הרב ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין כל ספר שמצא על השואה. בין הוריו התגלע ויכוח: בעוד אמו לא דיברה על השואה כלל, אביו דיבר על כך עם כל מי שרק היה מוכן לשמוע. כל סרט שיצא על השואה ראו האב והבן יחד, בניגוד לרצון האם. "הנושא הזה בער בי תמיד", אומר ליכטנשטיין. "ידעתי שיום אחד אכתוב על השואה. גדלתי בלי סבא וסבתא, בקושי היו לי דודים, היה לי כעס גדול על מה שהיה שם, והחלטתי לדון בסוגיות ההלכתיות שעלו בתקופת השואה כסוג של זיכרון".
בספרו החדש "ואמונתך בלילות" סוקר ליכטנשטיין, חוקר ומרצה במכללת אורות ישראל ובאוניברסיטת בר אילן, את הרבנים ובתי הדין שפעלו בתנאי גיהנום, בשיא השפל האנושי, בגטאות ובמחנות. הוא חקר ומצא ביומנים, בספרי זיכרונות ובארכיונים סיפורים חדשים וגם מוכרים מתקופת השואה, כשהמכנה המשותף שלהם אחד: פסיקת הלכה בתנאי שדה, בשאלות הגורליות ביותר, חיים או מוות.
בין הדיונים ההלכתיים המצמררים העולים בספר: האם מותר לרופאים להיענות להוראת נציגי הגטו ולהפסיק את הריונן של נשים יהודיות כדי למנוע הריגה אפשרית שלהן ושל בני משפחתן, בניגוד לרצונן של הנשים? האם מותר להשתיק בכי של תינוק עד כדי חניקתו למוות כדי שלא יגלה את מקום מחבואה של קבוצת יהודים המסתתרת עִמו מפני האויב? האם מותר לאכול בשר אדם מת כדי לשרוד בצעדת המוות?
העיסוק בנושאים הקשים האלו לא השפיע עליך לרעה?
"אני כמו רופא, שעובד ועושה את מה שצריך. זה המקצוע. קראתי המון, עדויות ביד ושם, נברתי בספרים. היה לי חשוב לעצור ולהביא כמה דוגמאות, נגיד בנושא המצמרר של חנק תינוקות, למרות הקושי. את שואלת אם זה השפיע עליי לרעה? זה לא השפיע. לא חלמתי על זה בלילה. להגיד לך שבתת הכרה לא קרה משהו? אולי כן".
זיכרון באמצעות הדיון
לשמחתנו, הדיון ההלכתי הזה כבר לא רלוונטי. מה המטרה בדיון בסוגיות כל כך קיצוניות?
"הדיון הוא דיון הלכתי, לא הלכה למעשה. אך מכיוון שאנחנו עוסקים בנושאים שהיו בשואה, בעיניי צריך לזכור את הסיפור היסטורי – מה קרה – ואת התגובה ההלכתית. לצערי, לא כתבו הרבה בשואה. רבנים כתבו אחרי המלחמה. העיסוק בזה הוא לא זיכרון של אבן, אלא זיכרון של דיון".
אפשר לדון בכלל בדיעבד בנושאים כל כך מורכבים?
"מי אני שאוכל לשפוט את ראשי היודנראט, ובאמת לא הוצאתי מילת גנאי ביחס אליהם. אני רק דן בזה כסוג של זיכרון. אני לוקח מכל המקרים שדנתי בהם לקח של קידוש השם, הרבה אמונה, הרבה גמילות חסדים, אבל בודק גם מה לא היה טוב, ובכל מקרה אני לא שופט אותם. אם ביקשו פעם מהאדמו"ר מקלויזנבורג שייתן עדות נגד יהודי שהכיר והיה קאפו והוא סירב, אני בטח לא רשאי לדון אותם".
איך הצלחת לאסוף חומרים על נושאים רגישים כמו ההפלות למשל?
"הגעתי לספרי זיכרונות של רופאים שביצעו הפלות במו ידיהם והרגישו אשמים, ליומנים ביידיש שחלקם לא פורסמו. קראתי גם כתבה על משפחה מאלון שבות שכתבה ספר בנושא ופניתי אליהם. הגעתי לאחות שסייעה במסגרת תפקידה לגינקולוגית לבצע הפלות והיא סיפרה. זה נושא שבאמת לא כתבו עליו מספיק. נושא לא מוכר. היו גטאות שבהם פורסם תאריך שאחריו אסור שתהיה אישה בהיריון".
העלית בספר גם נושא מזעזע במיוחד, אכילת בשר אדם.
"השתדלתי לא לכתוב על דברים שכבר כתבו עליהם. מה שכן עשיתי זה לאסוף את החומר ההיסטורי ואת התשובות ההלכתיות ולבצע דיון לעומק עם שאלות מוסריות ללא כחל וסרק. עם כל הקושי, אני דן לעומק ומנתח את הדעות בחז"ל ובספרות הראשונים".
מה הופתעת לגלות?
"חשבתי למשל בתחילת הכתיבה על נושא היודנראט, על מסירה של יהודים לגרמנים. חשבתי שאראה שיש הצדקה למסור את החלשים כדי לתת סיכוי לאלו שיכולים לעבוד. כשהתעמקתי בחומר, כתבתי כנגד זה בחריפות.
"יש המון חומר על היודנראט. אנשים כתבו מי היו השוטרים האלו. חלק מהם, בלי הכללות, לא היו מהאליטה. וכשאתה קורא את התוצאות, למשל בגטו לודז', אתה מגלה שמאות אלפי יהודים נמסרו. למעשה נמסרו הרבה יותר לגרמנים מאשר המספר ששרד. זה זועק לשמים".
מה שהפתיע את ליכטנשטיין עוד, ולטובה, היה אינסוף סיפורים קטנים, "סיפורי אמונה מדהימים". זו גם הסיבה שבחר לקרוא לספר "ואמונתך בלילות". "בעצם רציתי לעסוק יותר באמונה ולכתוב בתחום המחשבתי, לדחות את כל מי שאמר שהייתה סיבה לשואה, אך הלקטורים הורידו את זה", הוא אומר. "יכול להיות שהייתי צריך לשלב יותר סיפורי אמונה".
יש נושא שהחלטת לא לכתוב עליו?
"ביקשו ממני לכתוב על המרת דת בשואה, אבל עצרתי. יש דברים שלא אכתוב אותם".
חתונה של ניצולים
הוא בן 67, דור שני לשואה. אמו אסתר הייתה בברגן בלזן ובאושוויץ. מהמחנה השתחררה במשקל 30 קילוגרם ונותרה שריד יחיד ממשפחתה הקרובה. אביו, יעקב משה, גדל באותו הכפר של אמו. הוא העביר את המלחמה בפלוגת עבודה של הצבא ההונגרי. פעם אחת נתפס מניח תפילין בסתר יחד עם קבוצת יהודים נוספת. כולם נידונו למוות מלבדו. לקראת סוף המלחמה הוא הצליח לברוח מהפלוגה, והיה היהודי הראשון שחזר לכפר.
"הוא מצא שם כמובן הרס גדול", משתף ליכטנשטיין. "כשנכנס לבית הוריו וראה משפחה רומנית שגרה שם, את הספרים הקרועים ואת החורבן, הוא התעלף. הוא חלה וקדח מחום ואשתו של הכומר המקומי לקחה אותו לביתם, טיפלה בו, והצילה את חייו".
אביו ואמו הכירו עוד לפני השואה, כשני בני נוער שגדלו באותו הכפר. לאחר המלחמה סירב אביו לשמוע הצעות שידוכים וחיכה שאהבת נעוריו תחזור מן התופת. כשהיא חזרה, העמידו בני הזוג חופה. אמו הייתה בת 17 ואביו בן 24. "כל מי שחזר מהמחנות רצה להקים בית חם אחרי כל מה שעבר עליהם. הם התחתנו בעוני, כשאמא לבשה שמלת חופה שנלקחה ממישהי אחרת, אבל הם היו מאושרים". ארבע שנים מאוחר יותר נולדה בתם הבכורה. שנה לאחר מכן עלתה המשפחה הצעירה לארץ.
עוד קודם לכן, בכפר, התפרנסה המשפחה מטחנת הקמח של הוריה של האם, אבל כעבור זמן נלקחה התחנה על ידי המפלגה הקומוניסטית, שהאב היה חבר בה. בזכות החברות במפלגה הצליחה המשפחה לקבל אישור לעלות לארץ. "הם חשבו שאבא כזה קומוניסט נאמן, שנתנו לו חומר תעמולה לחלק בארץ. יום אחד אבא חזר מאוחר וחצי שיכור, אמא אמרה לו שהיא לא מכניסה שיכורים הביתה. רק כשבישר לה שהם קיבלו אישור לעלות לארץ, היא הכניסה אותו הביתה".
הם עלו לארץ ללא רכוש וללא מזכרות. הפריט היחיד שנותר היה גביע כסף שהיה שייך למשפחת האם, והוחבא במקום מסוים. כשהאם חזרה מהמלחמה היא חיפשה ומצאה אותו. במעבר הגבול רצו להחרים את הגביע, והאם בתושייה של רגע הסבירה שזה הכלי היחיד שאיתו הבת שלה מוכנה לאכול. המשפחה התיישבה במעברה בפרדס חנה ומשם עברה לשכונת בקעה בירושלים. אביו היה עובד כפיים כל חייו ואמו התפרנסה מעבודות בישול, כביסה ותיקון בגדים. יש לו אחות מבוגרת ממנו ואחות צעירה יותר. את כל שנות הלימודים עשה ליכטנשטיין בבית הספר חורב, מכיתה א' ועד י"ב.
בתום הלימודים המשיך לשנה וחצי בישיבת הכותל, ומשם התגייס לשירות רגיל ולא לישיבת הסדר, מטעמים אידיאליסטיים, והמשיך לקורס קצינים. במלחמת יום כיפור היה בסיני, ולקראת חג שבועות השתחרר וחזר ללמוד במרכז הרב. אחרי שש שנות לימודים בישיבה התבקש על ידי הרב אברהם שפירא ללכת לכהן כרב קיבוץ עין הנציב. "הרגשתי שאני עדיין צעיר למשימה וצריך ללמוד, אבל בסופו של דבר עברנו לקיבוץ וכיהנתי כרב קיבוץ במשך 11 שנים".
חופשה מהרבנות
שני מעברים חדים היו לו בחייו – הראשון מהסטנדר לצבא, והשני הכניסה לקיבוץ. "בבקו"ם פגשתי בני טובים, שייטת, קומנדו, סיירת מטכ"ל, אבל נחשפתי גם לניבולי פה, למה שהיה במסיבת הגיוס. חוויתי משבר, אבל מתרגלים לזה. המעבר השני היה המעבר לקיבוץ. באתי ממרכז הרב, ממסגרת ישיבתית, והכניסה לקיבוץ הייתה עולם חדש. דברים שהיו לי ברורים – למשל, שצריך לשחות בנפרד – לא היו ברורים בקיבוץ. אז מצאנו פשרה בדמות כמה שעות נפרדות בשבוע. עם הזמן למדתי מאוד להעריך את אנשי הקיבוץ. הם אנשים חרוצים עם רמה ערכית ומוסרית , ישרי דרך".
אחרי 11 שנים, העבודה האינטנסיבית, יחד עם תחושת האחריות התמידית, גרמו לו לעזוב את תפקידו. "בקיבוץ יש תקנון שאסור לעבור עליו. התפילה בקיבוץ תתחיל מוקדם ובזמן, מניין יקי בעשרה לשש. לתפילת ראש השנה יש נוסח קבוע. הרגשתי שזהו, יש בי רצון לשינוי". גם הרעיון השיתופי אף פעם לא קנה שביתה אצל הרב ליכטנשטיין. "אלו חיים לא פשוטים. כולם שווים בחלוקת העבודה, וכך נוצר למשל מצב שמנהל בית הספר הוא תורן בחדר אוכל והתלמידים מבקשים ממנו 'תביא לי עוד מרק'. מאוד הערכתי אותם אבל הגעתי לרוויה".
מה היה הקושי המרכזי שלך ברבנות?
"הבעיה ברבנות היא שאין לך חברים. אתה לא יכול להיות סחבק כמו כולם. מצופה ממך דיסטנס מסוים. כל הזמן מסתכלים עליך, מה אתה עושה. עוד הרגשתי שאני לא מגיע אל הנוער. חשבו שאני אושיע את הנוער, שאשפיע עליהם ושיישארו דתיים. ניסיתי, והיה לי גם שיעור לצעירים נשואים, אבל לא הייתי קומונר. זה לא כל כך התאים לי באופיי. גם בגלל זה החלטתי לפרוש". מי שהחליף אותו בתפקיד היה הרב שי פירון.
אחרי הקיבוץ קיבל הרב ליכטנשטיין מספר הצעות לכהן כרב קהילה וכרב יישוב. "החלטנו בהתחלה לקחת חופש מהרבנות, ובסופו של דבר החופשה הזו נמשכת עד היום, וירא מנוחה כי טוב. גרנו בשכונת רמות ולא הייתה לי מחויבות. כשרציתי לנסוע לחג יכולתי, בלי לתת דין וחשבון".
בהמשך, כשהדירה בירושלים הייתה כבר קטנה על המשפחה, הם עברו ליישוב נווה דניאל, ובו הם מתגוררים עד היום. עד שכיהן כרב בקיבוץ החל ליכטנשטיין ללמד כר"מ בישיבת ההסדר בחיספין, ובמקביל החל ללמוד לתואר ראשון בתולדות עם ישראל ובתלמוד.
אחרי התואר הראשון המשיך לתואר שני בתלמוד. בתואר השלישי בחר לעסוק בנושא השואה והדילמות ההלכתיות שעלו בה, מה שהיווה בסופו של דבר את הבסיס לספר. "לא עסקתי בשאלות כמו האם מותר לחלל שבת או לאכול אוכל לא כשר, כי אלו שאלות שנשאלו גם בדורות הקודמים. עסקתי בנושאים הקשים ביותר, ענייני נפשות. סוגיות קורעות לב ועצובות". בסופו של דבר המסר שחשוב לו להעביר הוא שהשורדים הם מקדשי ה'.
"למי שמת לא הייתה בחירה להתנצר ולא למות. דווקא לניצולים ששרדו הייתה בחירה: הם לא ראו את א־לוהים בשואה, ולכאורה היו להם כל הסיבות לעזוב את הכול, אבל אנשים המשיכו להאמין. עצם זה שהמשיכו לשמור מצוות וקוממו את מדינת ישראל זה סוד של קידוש ה'".
